סיעת "ימינה" מתחבטת (נכון לשעת כתיבת שורות אלו) בדילמה אם להצטרף לקואליציה אם לאו. אשאיר לאחרים את הניתוח של הכדאיות הפוליטית. לדידי, ההכרעה צריכה לנבוע משיקולים אידיאולוגיים מהותיים, כיאות לקבוצה ש"ימינה" מבקשת לייצג – הציונות הדתית. לפיכך, אני מסתכן בנאיביות, ושואל: מהו החזון ש"ימינה" מבקשת לממש; חזון שרק היא, ואין בלתה, יכולה לקדם? הבהרת פונקציית המטרה האידיאולוגית, תוך התעלמות מהאמביציה הקרייריסטית של המנהיגים, ראוי שתכריע בדבר מקומה הראוי ליד שולחן הממשלה או בין ספסלי האופוזיציה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בקרוב לא יהיה אפשר להשיג בשר כשר בבלגיה
– ליברמן חשף את הוואקום השלטוני בשמאל
– מקורבנות הקורונה: עמותות הסיוע למגזר השלישי בסכנת קריסה
את הדיון בעתיד המפלגה בשלוש השנים הבאות כדאי לבסס על ניתוח דרכה עד כה. זו לא הייתה סוגה בשושנים, לשון המעטה. נתוני הפתיחה היו מבטיחים: "ימינה" הציגה נבחרת מנהיגותית צעירה, אטרקטיבית ודינאמית, נקייה מאינטרסים זרים, הכוללת גוונים שונים של הציונות הדתית. הללו אף קיבלו הזדמנות חד פעמית, אמנם קצרת טווח, להשפיע על המציאות באמצעות שליטה בשורה של משרדי מפתח – ביטחון, חינוך, תחבורה וגם משפטים (עד לאחרונה), ובכל זאת הציבור לא השתכנע והסב להם כתף קרה.
בנט והפקרת הרבנות לחרדים
חייבים להודות כי קיים פער אדיר בין התמיכה האנורקטית בקלפי לבין היומרה, הרטוריקה והחשיבות העצמית של הפוליטיקאים במגזר. קריאה ישירה לתמיכה במפלגה, של רבנים ומחנכים חשובים, לא עזרה. גם התקווה לגייס ציבור לאומי לא דתי נכזבה בגדול. העובדה האכזרית היא שהציונות הדתית המאורגנת קיבלה רק שישה מנדטים, שהם 5% דלים מכלל הנציגים בבית הנבחרים. פחות ממחצית קהל הבית הדתי של המפלגה תומך בה.
ניתן למצוא הסברים נקודתיים: הבוחרים התגייסו להצבעה עבור המפלגות הגדולות כדי להכריע את הקרב על ראשות הממשלה; הבוחרים התאכזבו מהורדת הידיים הביזיונית בין ארבע הקבוצות הפוליטיות המרכיבות את הציונות הדתית ולא השתכנעו למראה התפרים הגסים שבאמצעותם "ימינה" הפכה את העקוב המהותי למישור ארגוני; הבוחרים מצאו נציגים אותנטיים ובעלי משקל של הציונות הדתית, במובנה הסוציולוגי, גם במפלגות אחרות. כמובן, יש חשיבות לעובדה שהציונות הדתית מחנכת את צעיריה להשתלבות בכל רובדי העשייה, והם מממשים זאת גם בהקשר הפוליטי כאשר הם מצביעים למפלגות "כלליות".
הסברים אלו נכונים בוודאי, אך אסור שיחליפו את הדיון בשאלת העומק: מדוע המחנה הלאומי־דתי ניגף פעם אחר פעם בקלפי, למרות בולטותו העניינית בחיים הישראליים? נראה שהתשובה נעוצה בריחוק הגדול, הטראגי, שבין החזון הייחודי של הקבוצה לבין התוכנית והמעשה הריאליים של המנהיגים הפוליטיים שלה. להמחשה, דמיינו שיחה בין הראי"ה קוק, גדול ההוגים של הציונות הדתית, לבין ארבעת ראשי "ימינה".
קל לשער שהרב יבקש לדעת, בראש ובראשונה, האם החזון האמור, שהוא היה ממבשריו ומעצביו, מקודם על ידי הפוליטיקה הדתית. בנט ושקד ינופפו ב"חוק היסוד: מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", שהם ובית מדרשם היו מתומכיו המרכזיים. הרב יעיין בחוק וימצא שאין בו (כמעט) כל אזכור להיבטים דתיים של זהות המדינה. הרב יתפלא: כיצד זה קיבלתם את התפיסה החילונית שלפיה הביטוי של הזהות היהודית הוא בלאומיות בלבד, כשזו מנוגבת ממשמעות דתית? הלאום במובנו החילוני־אירופאי, יאמר הרב, שורשיו דלים ואין בו כדי לבסס זהות יהודית עשירה של המדינה. בנט ושקד יסבירו לו, בחן נעורים, שהוא לא מבין בריאל פוליטיק.
ואולי, ישאל הרב קוק, ביצרתם את זהותה היהודית של המדינה באמצעות פיתוח המוסד המפואר שייסדתי – הרבנות הראשית לישראל? בנט ייאלץ להודות כי הפקיר ביודעין – אין מילה אחרת – את הרבנות הראשית לידי החרדים. שקד תפציע חיוך אניגמטי: מה לי ולרבנות הראשית? כשירד הרב קוק לבירור המשמעות המעשית של זניחת חזונו הדתי על ידי בניו, יתברר לו שבישראל הפכה הרבנות הראשית לשק חבטות של הציבור כולו; שפסיקותיה ההלכתיות כלל לא הפנימו את המשמעות של קיומה של ריבונות; שהיא זנחה את אחריותה כלפי כלל הציבור – כולל הלא דתי – בניגוד מפורש לחזונו. יתברר לו, לחרונו, כי המוסד קיים והחזון נמוג. הכול, כמובן, בשם הריאל פוליטיק.
לשם מה אתם קיימים?
הרב פרץ ובצלאל סמוטריץ יבקשו להציג לו את הישגיהם מנקודת ראות חרד"לית, אך הרב יתקשה להסכים: העובדות הן, יאמר, שבכל פעם שאתם פורסים משנתכם – מ"מדינת הלכה" ועד לטיפולי המרה, מהיחס ליולדת הערבייה ועד ליחס למבקשי הגיור – אתם מורידים מסך נוסף המפריד בין תורת ישראל לבין עם ישראל. עיניו הטובות תתמלאנה צער כשיתברר לו שכאן ועכשיו, עקב בגידת המנהיגות הציונית־דתית במחויבותה לעסוק באחריות באפשרות של שילוב הדת במדינה, הולך ומתבסס רוב ישראלי המעוניין בהפרדת דת ממדינה. היש תבוסה גדולה מזו לחזונו?
יתמה הרב: אם לגבי הלאום קיבלתם את הפרשנות החילונית ולגבי הדת קיבלתם את הפרשנות החרדית, לשם מה אתם קיימים? המנהיגים יענו כי הם בראש ובראשונה "ימניים", אך הרב יבטל זאת, בנפנוף יד: הרי רוב העם בימין, ומה ייחודכם? המנהיגים ינסו שוב: אנחנו מקדמים "משילות", סיסמת פלא, מכוחה נשתחרר מעולו של שלטון החוק. הם גם יצהירו כי הם מקדמים את "עקרונות השוק החופשי". הרב קוק יחריש בפליאה ובכאב. בליבו יהרהר: מה לנו ולמשנה ניאו־שמרנית המיובאת על ידי ארגונים זרים? אנחנו "ממלכתיים", יטענו המנהיגים, אך הרב יתקשה להאמין: האם מי שתוקף את מוסדות המדינה – משטרה, פרקליטות ובית משפט – הוא ממלכתי?
אכן, האמת היא שהתנועה הפוליטית של הציונות הדתית איבדה זה מכבר את דרכה. היא מדדה בעקבות רעיונות שמרניים כלליים, שאינם ייחודיים לה, הן בשדה הלאום והן בשדה הדת, תוך שהיא זונחת את המסר המורכב, מבית היוצר של הרב קוק, שהוא סיבת קיומה. רוב בנותיה ובניה של הציונות הדתית אינם נענים לחיקוי. אם אין ל"ימינה" חזון ייחודי – הם מצביעים לאחרים. זהו ההסבר לעובדה שעל אף שהציונות הדתית היא מהקבוצות המשפיעות ביותר בישראל – תוך דור שודרגה מתפקיד משגיח הכשרות לטוענת לתפקיד נהג הקטר – המפלגה המתיימרת לייצג אותה היא הקטנה ביותר.
"ימינה" היא גלגל חמישי בכל מקרה: בקואליציה או באופוזיציה. היא גזרה על עצמה שוליות לא מכובדת. בהעדר מחויבות לחזון ייחודי, תרבותי־דתי־לאומי־ממלכתי, החלטת ראשיה אם להצטרף לממשלה חשובה רק לקבוצה קטנה של מצביעים, ולקריירה של המנהיגים של הקבוצה, אך אין היא בעלת ערך של ממש למדינת ישראל.
