מדינת ישראל מתמודדת בהצלחה מרשימה עם משבר הקורונה, אולם בקהילות היהודיות מעבר לים המצב לא טוב. הקהילות היהודיות בארה"ב מתמודדות עם אחוז תחלואה גבוה ותמותה יחסית גבוהה. המצוקה והקושי ניכרים היטב.
שני תומכים נלהבים של ישראל הביעו לאחרונה את מורת רוחם מכך שלתחושתם ישראל נטשה את הקהילות היהודיות בארה"ב, ומתעלמת מהמצוקה שבה הן שרויות. הנדבן המוביל ונשיא הקונגרס היהודי העולמי, רונלד לאודר, קונן כי בעוד ש"ישראל התמודדה עם נגיף הקורונה… בצורה יוצאת דופן… המגפה יצרה גם מתח מסוים בין המדינה היהודית ליהודים בתפוצות… ישראל הייתה יכולה לעשות יותר כדי לסייע לקהילות מוכות משבר. הפער בין עצירת התפשטות הנגיף בתל אביב היהודית לבין ההיכנעות לנגיף בניו יורק היהודית צרם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חסד של אמת: קדיש בחברון לנפטרי הקורונה בתפוצות
– פרוטקשן, שחיתות ונקמה: דאעש קם לתחייה בעיראק
– הישועה במשבר הקורונה כנראה לא תבוא מהמכון הביולוגי
המחנך האורתודוקסי האמריקני, הרב אלחנן פופקו, פנה בהתרגשות למקביליו הישראלים באתר של עיתון זה, וכתב: "הנה, ביושבנו בבתינו לבד ולפתע קול דממה דקה. לא הארגונים שבאים להתרים ולהסביר לנו על הערבות העמוקה שלנו עם יהודי ישראל, לא פוליטיקאים ישראלים ששמחים לבוא לכאן לאירועים… להסביר לנו על הקשר העמוק בין יהודי חוץ לארץ ויהודי ישראל, ועל התועלת הדו צדדית שבשימור קשר זה, ולא רבנים ישראלים הששים להתערב בעניינינו הפנימיים. ואני שואל את עצמי בכאב: איך ייתכן דבר כזה? איך יתכן שכשיש טיל אחד שנופל על שדרות כל בית כנסת פה אומר תהילים… כל פעם שאנחנו מכירים מישהו מאזור בארץ שנפגע או היה בטווח פגיעה אנחנו ישר מרימים טלפון ומצלצלים… והנה עכשיו, בניו יורק מתים עשרות (!) יהודים כל יום ואין פוצה פה ומצפצף? איך?".
ישראל, זקוקים לך
תחושת הנטישה שבאה לידי ביטוי במאמרים אלה אמורה לעורר את כולנו. במיוחד כאשר המצב הבריאותי בישראל משתפר, זה הזמן לנסות לתקן את התנהגותנו כלפי "אחינו ואחיותנו בית ישראל הנתונים בצרה". בכל הקשור לאנשים פרטיים, כבר שמעתי מקולגות בארה"ב שאפילו שיחת טלפון או הודעה הן בעלות משמעות גדולה עבורם. כמו כן, יוזמות שורשיות רחבות יותר העונות על צרכים ספציפיים יתקבלו בברכה. השאלה הגדולה יותר היא כיצד מדינת ישראל צריכה להגיב למשבר. ובכן, מסתבר שזה פחות עניין של הפרויקטים שמוצעים מאשר אופן הצגתם. את העזרה יש להציע בצורה נכונה ולא פוגענית.
כפי שמעידים לאודר ופופקו, יהודים אמריקנים מצהירים עתה באופן חד משמעי מה שמעטים היו מוכנים לומר בבהירות כזו בעבר: "ישראל, אנו זקוקים לעזרתך!".
שינוי הטון הזה הוא דרמטי. במהלך המאה העשרים פיתחו יהודי אמריקה אמון עצום במעמדם. הם השאירו בצד את הפחדים ההיסטוריים מהאשמות בנאמנות כפולה וביטלו את האנטישמיות המקומית כתופעה מינורית. במיוחד מאז שנות השישים הם הפגינו את נכונותם למחות בפומבי ולנצל את המשאבים שלהם כדי לתמוך באידיאלים שבהם האמינו. כיום, כידוע, יהודים בעלי אורח חיים דתי הם שותפים מלאים, בין היתר, במצודות העוצמה הפוליטיות, הכלכליות והמדעיות.
המעמד חסר התקדים של היהודים בחברה הדמוקרטית החופשית הזו אפילו הוליד מושג, "ייחודיותם של היהודים באמריקה" (American Jewish Exceptionalism) . המונח השנוי במחלוקת – בפרט לאור העלייה האחרונה באירועים אנטישמיים אלימים – מדגיש את המידה שבה עמדתם של יהודי אמריקה סטתה באופן דרמטי מזו של קודמיהם האירופיים. מכיוון שכך, כמו המעצמה העולמית שבה הם חיים, יהודי אמריקה אימצו לעצמם את תפקיד התומך של אותם אחים ברחבי העולם הנמצאים בסכנה פיזית או כלכלית.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הגיבוי המתמשך של יהודי אמריקה לציונות ולמדינת ישראל. אכן, בעשורים האחרונים היינו עדים לפיצולים פנימיים חדים ביחס למדיניות הישראלית, כולל העצמת הקולות המטילים ספק בקשר המובן מאליו בין יהדותם למדינת ישראל. עם זאת, עבור מרבית יהודי אמריקה מערכת היחסים עם ישראל שבאה לידי ביטוי בצורה קונקרטית באמצעות צדקה, פעילות ציבורית, תיירות וחינוך, היא עדיין מרכיב מרכזי בזהותם היהודית.
יחסים לא מאוזנים
תפקיד זה הועיל לישראל בצורה אדירה. עם זאת, הוא משקף מערכת יחסים לא מאוזנת שהובילה גם לאי הבנות ומתחים. עוד מימי ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן־גוריון, יהודי אמריקה דחו זה מכבר כל אמירה כי ישראל היא סביבה בטוחה או בריאה יותר עבורם. עצם הרעיון שיהודים אמריקנים ירוויחו מתובנות ותפיסות עולם ישראליות, או שיזכו לחמלה ורחמנות ישראלית, נתקל לעיתים קרובות בספקנות וכעס. אולם חוסר ההערכה לרגישויות אלו בצד הישראלי רק החמיר את הקשיים.
העבר הקרוב מביא ראיות רבות לכך שגם כאשר ישראלים מביעים הזדהות עם יהודי אמריקה בתקופות קשות חוסר יכולתו של הצד הישראלי להימנע מהתנשאות גרם נזק רב יותר מהטובה המיועדת. כזה היה המקרה כאשר הסוכנות היהודית קידמה קמפיין לחיזוק הזהות היהודית בהקשר של שיעורי נישואי התערובת. הזעם היה הרבה יותר עוצמתי בעת ביקור בכירים ישראלים בעקבות הפיגועים הרצחניים באוקטובר 2018 כלפי יהודים שהגיעו לבית הכנסת בפיטסבורג. בחוסר רגישות צורם הטילו נציגי ישראל ספק בפומבי ביציבות הכללית של החיים היהודיים באמריקה והציגו את ישראל כפתרון יחיד. התבטאויות מעין אלו אינן מנחמות, וגם לא גורמות ליהודי אמריקה לעלות ארצה.
משבר הקורונה הוא הזדמנות לתקן את יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות באמריקה. אכן, המציאות של מגפת הקורונה שונה במובנים רבים מכל המשברים הקודמים. המגפה משפיעה על כלל האוכלוסייה העולמית, ולא פוגעת רק בישראל או ביהודים. ועם זאת, כפי שהעידו גם לאודר וגם פופקו, הפגיעה במרכזים עירוניים ובפרברים אמריקניים בעלי ריכוזים יהודיים גבוהים הינה הרסנית ובלתי פרופורציונלית. הטרגדיה נראית שם בצורה חריפה בהשוואה לרמות הנמוכות יחסית של מחלה קשה ומוות בקרב יהודי ישראל.
בנסיבות כאלה, ישראל צריכה לפנות ברגישות ואכפתיות ליהודים אמריקנים, ולהושיט יד – לא מעמדת התנשאות אלא ממקום של עזרה ותמיכה. עזרה זו עשויה לכלול שיתוף במומחיות בתחום בריאות הגוף והנפש, סיוע רוחני, אספקת חומרים חינוכיים ודתיים, ובהמשך שליחת זמרים ואמנים שיכולים לספק הקלה והנאה. הקריטריון העיקרי הוא הימנעות מביטוי של כל נקודת מבט אידיאולוגית אחרת מלבד העובדה שכאשר קהילה יהודית אחת נמצאת בצרה, אלה שברגע זה הם בני מזל ומסוגלים יותר חייבים למצוא דרכים להושיט יד.
הגישה צריכה להיות אחת בלבד. על המאמצים הישראליים לבטא אמפתיה אנושית, מתוך הבנה של היבטי הליבה בזהות הקולקטיבית היהודית האמריקאית. אסור לנצל את שעת המשבר כדי להדגיש את חוסר הערך והיציבות של חיי היהדות בתפוצות, כפי שנעשה בעבר. אם יהודים נמצאים במצוקה, על מדינת ישראל לסייע להם.
