לו נדרשתי למצות את האוטוביוגרפיה האקדמית שלי בפסקה אחת, הייתי מתאר אותה כהתמודדות רצופה, מתמדת ורבת־פנים עם אחד המתחים המפורסמים המלווים את מדעי החברה והעוסקים בהם: המתח שבין הסובייקטיבי לאובייקטיבי; שבין ההשתייכות החברתית, האידיאולוגית והפוליטית שלי להיותה נושא מרכזי בכתיבתי האקדמית המחקרית; שבין ההתנסות והחוויה האישיות והישירות לריחוק הנדרש מתהליך מחקרי. לפיכך אינני מסתפק בהוראה בכיתות הלימוד. מתחילת דרכי האקדמית אני מרצה על אותם תחומים בפורומים שונים ומגוונים שאינם אקדמיים, דוגמת קציני צה"ל, השתלמויות מורים וכיוצא באלה. במבט לאחור קשה לי להצביע מה הביא אותי לשילוב הזה, שהרי יכולתי, כמו רבים אחרים, להתמקד באקדמיה בלבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איסור על מילת נשים בסודן לא צפוי לשנות מדיניות ישראלית
– פרשת אמור: היחס בין תם למת
– אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר – גם עבור בג"ץ
במובנים רבים וידועים המתח הזה מלווה ברמות ובהיקפים שונים את כל מי שעיסוקו האקדמי הוא בחברה ובפוליטיקה בישראל. אולם במקרה שלי המתח הזה בולט ומובהק הרבה יותר מהרגיל. כתבתי ארבעה ספרים וקרוב לחמישים פרקים ומאמרים במשך שנות דור, אך פרסמתי הרבה יותר מאמרי פרשנות ודעה בעיתונות, בייחוד זו המזוהה עם הציונות הדתית והמחנה הלאומי. העניין כאן איננו רק בפעילותי בשני המסלולים בה בעת, אלא בכך שמדובר בנושאים זהים. אין אלה נושאים קרובים בתוכניהם אלא אותם נושאים ממש.
כל קורס שלי על החברה הישראלית נפתח בגילוי נאות שאני מציג לפני הסטודנטים כחלק החשוב ביותר בקורס. אני מבהיר להם את מיקומי האידיאולוגי והפוליטי ברצף של יחסי דתיים וחילונים ושל סוגיות דת ומדינה, ברצף הציוני הדתי המגוון וברצף של ימין־שמאל. אני מסיים בהצגת עמדתי הימנית ובכך שמאמצע שנות התשעים הצבעתי למפד"ל, שהפכה לבית היהודי. למותר לציין שכל זה לא נועד להשפיע על הסטודנטים בכיוון פוליטי מסוים ובוודאי לא בניסיון שכנוע להצביע כמוני. על רקע הוויכוחים בשנים האחרונות על נחיצותו של קוד אתי באקדמיה, ראוי להדגיש את המובן מאליו, שניסיונות השפעה פוליטיים בכיתות הלימוד פסולים מכול וכול.
לזיהוי הזה יש מטרה אחרת, אקדמית לחלוטין: מכאן ואילך, אני מסביר לסטודנטים, משימתם עומדת ברקע קיום הקורס והדיונים המתקיימים בו באופן קבוע, כל הזמן. עליהם לשאול את עצמם כיצד הביוגרפיה הפוליטית שלי השפיעה על בחירת הנושאים בקורס, על היקף הדיון בכל נושא, על תוכן הדברים שלי, ואף על נימתם. רק כך, אני מסכם, הם יוכלו לפתח את חוש הביקורת הנדרש והמתחייב בדיון ובבירור אקדמיים.
בהקשר הצר והמוגדר של אוטוביוגרפיה אקדמית, האוטוביוגרפיה שלי החלה באוקטובר 1987, שנת הלימודים תשמ"ח, כשהתחלתי לעבוד כמתרגל באוניברסיטת בר־אילן וכמרצה בשלוחות האוניברסיטה באשקלון, ולאחר מכן בצפת ובעמק הירדן. בהקשר רחב יותר היא החלה בשנת 1981, בהחלטתי ללמוד מדעי המדינה ותולדות ישראל. אולם גם תיחום גבולות זה צר מדי. רק בשנות האלפיים התברר לי שהאוטוביוגרפיה האקדמית שלי החלה בשנות השבעים הסוערות שבהן השתתפתי בחלק מפעולות גוש אמונים באותה תקופה, בעיקר במבצעי העליות לקרקע, יחד עם רבים מחבריי. באותן שנים לא הכרתי את המושג המתודולוגי "תצפית מעורבת משתתפת". אולם עקב היכרותי את ספרות העיון והמחקר הענפה על אותה תקופה, אני יכול להתייחס אליה בהסתייגות, בזהירות ובביקורת בגלל הניסיון החווייתי האישי והישיר שלי עם האירועים.
בן דודי בני גנץ
בקורסים שונים שלימדתי בעבר ושאני מלמד כיום עולה תמיד בכמה הקשרים תופעה ידועה ומוכרת בחברה הישראלית: מסלולי החיים הנבדלים של קבוצות חברתיות. אנשים מעבירים את חייהם ללא מפגש משמעותי עם אחרים ששונים מהם מבחינה חברתית, תרבותית ואידיאולוגית. בדרך כלל אני נוהג להדגים את הנקודה באמצעות מסלול חיי האישיים. כך אני מתאר את מסלול החיים הנפרד, הנבדל, הסגור יחסית, שאינו מאפשר מפגש משמעותי עם אחרים: נולדתי וגדלתי בבני ברק, בתקופה שבה עדיין היה בה ריכוז גבוה במיוחד של ציונים דתיים. בסביבת המגורים שלי אני זוכר חרדים וציונים דתיים, אך לא חילונים. בילדותי הלכתי לגן ממלכתי דתי, ולאחר מכן לשני בתי ספר ממלכתיים דתיים. בבתי הספר היסודיים שבהם למדתי לא היו ילדים ממשפחות שאינן דתיות. בראשון שבהם היו גם משפחות מסורתיות, אולם בבית הספר השני שבו למדתי אינני זוכר שהיו אף משפחות מסורתיות. ראוי להוסיף שבקושי היו בכיתה ילדים ממשפחות מזרחיות.
בשנת 1968, כשהייתי בכיתה ד', הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית דתית בני עקיבא. בשנת 1972, כשהייתי בן 14, התחלתי ללמוד בישיבת הדרום שפעלה במסלול המקובל והנפוץ אז של ישיבה תיכונית עם פנימייה. בישיבה זכיתי למפגש משמעותי ראשון עם ילדים ספרדים, רבים מהם מהפריפריה, מאותם מקומות המתוארים כעיירות פיתוח. תקופה מסוימת אף הייתי מדריך בתנועת בני עקיבא בסניף רחובות. בשנת 1976 התגייסתי למסלול ההסדר לחיל השריון. באותן שנים היה מסלול ההסדר שונה מהמקובל כיום והחל בשירות צבאי ולא בתקופת לימוד בישיבה. את מחצית השנה הראשונה העברתי בפלוגת הסדר שכל חייליה יועדו ללמוד באותה ישיבה, ישיבת הגולן בחיספין. עד לשלב זה התנהלו חיי בלי שום מפגש משמעותי עם מי שאינם דתיים, למעט חברי הסגל בפלוגת הצמ"פ.
אני מנסה להיזכר במפגש משמעותי כלשהו עם מי שאינם דתיים לפני השירות הצבאי אך אינני מצליח. מפגש כזה היה אפשרי רק במפגשים משפחתיים שהתקיימו לעיתים רחוקות עם המעגלים המשפחתיים הרחבים יותר, שבהם לא הייתה חשיבות רבה לחלוקה בין חילונים לדתיים, חלוקה שתעסיק אותי לא מעט גם בשדה המחקר. לדוגמה, אני זוכר מתקופת ילדותי נסיעות, בעיקר בחופשות, למושב כפר אחים. לסבתי מצד אמי הייתה שם אחות שגרה אצל בנה, נחום גנץ, שהיה בן דוד של אמי. שיחקנו עם בני דודינו מדרגה שנייה, אחד מהם – בני גנץ, בן דוד שני מצד אמי. לימים אפגוש בו בכמה הזדמנויות אחרות: בסוף שנות השבעים, כקצין, הייתי מדריך בבה"ד 1 בקורס קצינים ובני גנץ, שהתגייס לצה"ל כשנה אחריי, היה חניך בפלוגת קורס קציני החי"ר.
רק מתחזה לימני
לימודיי האקדמיים היו קרובים לסיום גרוע במיוחד כבר בתום השנה הראשונה של לימודי התואר הראשון בקיץ 1982. בד בבד עם הלימודים הייתי פעיל בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני, שפעלה עד לסיום פינוי סיני במסגרת הסכמי השלום באביב של אותה שנה, פעילות שלא עודדה אותי להשקעת יתר בלימודים. בתקופה הקריטית ביותר, בשבועות האחרונים של שנת הלימודים ובכל תקופת מועדי א' של הבחינות, גויסתי למילואים כקצין שריון למשך שבעה שבועות רצופים במסגרת מבצע שלום הגליל. העובדה שנרשמתי ללימודי תואר שני הייתה צירוף של תנאים ונסיבות ולא מהלך של מחשבה להמשיך באקדמיה.
באמצע שנות השמונים עלתה לראשונה האפשרות להמשיך למסלול אקדמי. שמעתי כמה סמינריונים לתואר שני אצל פרופ' ישעיהו ליבמן, לימים חתן פרס ישראל במדע המדינה, ומי שעתיד להנחות אותי לתואר השני ולדוקטורט. בסיום אחד הסמינרים הזמין אותי לפגישה ובה אמר לי שלדעתו אפשר להרחיב את העבודה הסמינריונית שכתבתי ולהפוך אותה לתזה. ואכן, אותה עבודה הייתה לתזה שהתמקדה בשינויים ביחסה של הציונות הדתית לחילונים ולתופעת החילוניות בשנים 1986־1948. באופן מעשי יותר נפתחה לפניי האפשרות להמשיך באקדמיה גם לאחר מכן, כשהוא התעניין במה אני עוסק ומהן תוכניותיי לעתיד. עדיין לא ידעתי מה ארצה לעשות "כשאהיה גדול", והמשכתי להתלבט גם לקראת סיום התזה. אבל כשפרופסור במעמד כמו של ישעיהו ליבמן שואל לגבי התוכניות שלי בעתיד, היה ברור לי שנפתחת אפשרות כזו.
מבחינה פוליטית החזיק ליבמן בעמדות פוליטיות של השמאל המדיני. בכמה הזדמנויות הוא נשאל בידי עמיתים איך הוא מסתדר איתי, שלא רק מזוהה עם המפלגה הימנית ביותר במערכת הפוליטית באותה תקופה, אלא אף פעיל בה. ליבמן, בהומור המושחז שלו, היה עונה בציניות: אתם לא מבינים, אשר מחזיק בעמדות שמאל כמוני, הוא רק מתחזה למי שמחזיק בעמדות ימניות כדי להתקדם בבר־אילן… כך לעג לניסיון לערב באופן לא ענייני אקדמיה עם פוליטיקה. לתפיסתו יש להעריך תלמידי מחקר במסלול האקדמי על פי איכות מחקרם, כתיבתם וההוראה שלהם. ההשתייכות הפוליטית המנוגדת של שנינו מעולם לא הפריעה לו.
ליבמן ידע משיחותינו הרבות על פעילותי במפלגת התחייה מהקמתה לקראת בחירות 1981 וכל שנות השמונים. הוא הציע לי לכתוב מאמר על המפלגה בהתמקדות בכך שהיא מפלגה משותפת לחילונים ולדתיים, שהבליטה את הסיסמה "הולכים ביחד" ("הולכים ביחד: יחסי חילונים ודתיים במפלגה מעורבת", בתוך: י' ליבמן (עורך), לחיות ביחד: יחסי חילונים ודתיים בישראל, 1990). בהנחייתו ובהדרכתו למדתי שאפשר לא רק לכתוב על תופעה שבה הייתי מעורב אישית, אלא שיש בכך יתרון של היכרות מקרוב שחסרה לחוקר שבא מבחוץ. מלבד ההתייחסות לממד האידיאולוגי, התייחסתי במאמר להתנסותי האישית עם חברי מפלגה חילונים, התנסות שללא ספק השפיעה לא מעט על כתיבתי. מאז אותו מאמר חזרתי לכתיבה מחקרית על סוגיות שבהן הייתי מעורב ברמות שונות ובהיקפים שונים והשתתפתי בשיח הציבורי הפובליציסטי. מעורבות זו לא השתנתה כל השנים עד למאמרים האחרונים בתחום המפלגתי.
למן בחירות 2003 ועד לבחירות בשנת 2015 פרסמתי לאחר כל מערכת בחירות מאמר אקדמי שהתמקד במקומה של הציונות הדתית. היו אלה חמישה מאמרים, כולם פורסמו בעברית ובאנגלית, בד בבד. המאמר על הבית היהודי בבחירות 2013 הביא לוויכוח פוליטי פנימי בציונות הדתית. המאמר הזה הוא גם דוגמה מובהקת לתופעה שבה כחוקר נתקלתי בממצאים שהתקשיתי להאמין להם. בחנתי את תוצאות הבחירות ב־2013 כנגד הבחירות שהתקיימו לפניהן ב־2009 באותן קלפיות. הנחתי שבקלפיות אלה תימצא עלייה ניכרת בקולות שניתנו למפלגת הבית היהודי. בבחירות 2009 זכו מפלגות האיחוד הלאומי והבית היהודי יחד בשבעה מושבים בלבד, וב־2013 הגיעה המפלגה המאוחדת ל־12 מושבים. מדובר בהכפלת הכוח האלקטורלי בקירוב. הנחתי הנחה סבירה, שלא ייתכן שהכפלת כוחה של המפלגה לא תמצא ביטוי משמעותי בקלפיות ציוניות דתיות מובהקות.
בסיכום התוצאות בכמאתיים קלפיות ציוניות־דתיות מובהקות מכל הסוגים, התברר שב־2013 הייתה התמיכה במפלגת הבית היהודי נמוכה יותר מזו שניתנה לבית היהודי והאיחוד הלאומי ב־2009. במילים אחרות: מפלגת הבית היהודי, שהכפילה את מספר המושבים שלה מבחירות 2009 לבחירות 2013, קיבלה בקלפיות הציוניות הדתיות המובהקות תמיכה מעט נמוכה יותר. מכיוון שהתקשיתי לקבל את הנתונים הבלתי מתקבלים על הדעת, הצבתי שוב ושוב את הנתונים, מחדש, כדי לוודא שלא מדובר בטעות טכנית כזו או אחרת. אלה היו הנתונים.
החלטתי לחפש את הקלפיות שבהן ניכרה עלייה יחסית משמעותית בקולות הבית היהודי בין בחירות 2009 לבחירות 2013, שהרי הכפלת הכוח חייבת להגיע ממקום כלשהו. מניתוח קלפיות שונות הגעתי למסקנה שהבית היהודי נתמכה בבחירות 2013 בחמישה מושבים לכל הפחות שניתנו לה מאוכלוסייה שאיננה דתית. לאחר מכן וידאתי זאת עם סוקרים שפילחו את דפוסי ההצבעה על בסיס הגדרה עצמית דתית. תיאורטית כיניתי את התופעה שהתגלתה כמעבר ממפלגת מחנה המזוהה רק עם מחנה חברתי אחד ונתמכת על ידו, למפלגת מחנה פתוחה שזוכה לתמיכה משמעותית וניכרת גם ממי שלא משתייך למחנה.
נמתחה עליי ביקורת חריפה, בייחוד מצד אלה שהמסקנות לא תאמו את האינטרסים הפוליטיים שלהם. בשנים שלאחר מכן השתתפתי בשיח פנימי בסוגיה זו. הצגתי שוב ושוב את דעתי האישית שעל הבית היהודי להיפרד ממפלגת תקומה ומהחלק הקיצוני של האגף החרדי־לאומי בציונות הדתית, ולפתוח את השורות לקהלים חדשים מחוץ לציונות הדתית. מסקנות המחקר שלי שהתבססו, כמקובל, על ניתוח קלפיות, לא היו קשורות למיקומי האישי ולעמדתי. אף אחת מהביקורות לא התמודדה עם הנתונים עצמם, עם הפרשנות שלהם וכיוצא באלה ביקורות מקובלות בשדה המחקר.
המלחמה בהכללות היא משימה שקיבלתי על עצמי הן באקדמיה והן בוויכוח הציבורי. דוגמה לכך היא מאמרי משנת 2012, "בין הכיפה לכומתה: הציונות הדתית – דימוי ומציאות". לאחר מכן המשכתי את אותה תזה במאמר שהתמקד בוויכוח על שירת נשים בצה"ל בעקבות אירוע בבית הספר לקצינים. המאמר התפרסם בקובץ שעניינו בסוגיית ה"הדתה" בצה"ל. הצגתי בו את הנטייה להכללות גורפות על הציונות הדתית, הכללות שבמסגרתן חוקרים ופובליציסטים משליכים תופעות ותכונות של מיעוט קטן על הציונות הדתית בכללותה. ההכללות הללו עומדות גם ביסוד הפחד והחשש מפני "הדתה" כיום.
התורניים יצאו מהמעורב
בהרצאות על הציונות הדתית אני נוהג לספר אנקדוטה אישית כדוגמה לפער שבין ההבחנה הרשמית המקובלת בין בתי ספר בציונות הדתית בכל הנוגע לרמתם הדתית ובין השתייכותם של בוגרי אותם בתי ספר בתקופה מאוחרת יותר לקבוצות זהות בציונות הדתית. בבית הספר "סגולה", בית הספר התורני יותר, למדו סמוך לתקופה שאני למדתי בו בין היתר הרב בני לאו, ח"כ לשעבר נחום לנגנטל, אלוף במילואים יאיר נווה וד"ר חגי משגב. נדמה לי שהמכנה המשותף של כולנו הוא שאיש מאיתנו אינו שייך לאגף החרדי־לאומי של הציונות הדתית. חלקנו מזוהים באופן מובהק דווקא עם האגף הליברלי יותר בציונות הדתית, בוודאי בהקשר הדתי התרבותי וסוגיות דת ומדינה.
ומי הם הבוגרים של בית הספר "מוהליבר" הלא־תורני, שבו למדו יחד בנות ובנים עד כיתה ח', תופעה שכמעט נעלמה מנוף החינוך הציוני הדתי? בשבט ישורון של בני עקיבא בסניף בני ברק היו איתי שני תלמידים מאותו בית ספר לא תורני או פחות תורני מבית הספר שבו למדתי: הרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה וראש מועצת החמ"ד, והרב יהודה זולדן, מפמ"ר תושב"ע. דתיים ליברלים יותר, כך נראה, יצאו מ"סגולה" התורני, ולעומת זאת כמה מהתורניים יותר יצאו דווקא מבית הספר המעורב "מוהליבר".
עובדת היותה של החברה הציונית הדתית מגוונת אינה נתונה היום במחלוקת משמעותית באקדמיה. בקוטב האחד החרדים הלאומיים או התורניים הלאומיים, או שילוב של שניהם, המתאפיינים באימוץ דפוסים הלכתיים מחמירים שבעבר היו מאפיין כמעט בלעדי של החרדים; בקוטב הנגדי הדתיים הליברלים המכילים גם את ה"דתיים לייט". ביניהם נמצא הרוב הדומם, בעל הדפוסים המעורבים. ההבחנות הללו חוצות במקרים רבים בין הורים לילדים ובין אחיות ואחים. כך, לדוגמה, כשארבעת ילדיי יושבים סביב שולחן שבת, הם משקפים בפועל את כל הרצף הציוני דתי, מהדתל"שים עד האגף התורני־לאומי.
