עלמה זהר, בת 40, אם לבן, גרה במכמורת, חיה ממוזיקה. בימים אלו מוציאה אלבום חדש
זיכרון ילדות תרבותי. לאבא שלי היה בבית אוסף ענק של אלבומי בלוז משנות החמישים והשישים ואני בתור ילדה נורא אהבתי להאזין להם, למרות שלא הבנתי את המילים כמובן, וגם אהבתי להסתכל שעות על העטיפות של התקליטים האלה עם כל הדמויות של המוזיקאים השחורים שהילכו עליי קסם. עד היום, בבסיס הכי עמוק, זו המוזיקה שהכי טבועה בי, ואני חושבת שמשם גם החיבור והאהבה לתרבות שחורה שמלווה אותי כל החיים.
ספר שקראת פעמיים. "תור הברזל" של ג'.מ. קוטזי, וקראתי אותו פעמיים ברצף. הגעתי לעמוד האחרון ומיד הפכתי את הספר והתחלתי מהתחלה. גם כי היה לי קשה להיפרד ממנו וגם כי הרגשתי שהספר כל כך חזק, שעוד לא הבנתי חצי ממה שיש שם ושאני חייבת לעבור את החוויה הזו שוב. אני קוראת המון, ספר בשבוע בממוצע, ויש מעט ספרים בחיי שהרגשתי כך לגביהם.
דמות שמעניקה לך השראה. אבי בוסקילה, שבשבועות האחרונים אני מושקעת כולי במירוץ שלו לראשות מרצ. המפגש עם אבי היה בשבילי קריאת התעוררות, אחרי המון שנים שאני מנותקת לגמרי מהמחנה הפוליטי שבתוכו גדלתי ומרגישה שאין לי שם בית. אבי בשבילי הוא תקווה לשמאל חדש, כזה שיוצר את המציאות ולא רק מקונן על מות הפנטזיה שלו.
יוצר שאת מעריכה. רון כחלילי. הוא בעיניי חצוף, חכם ועוקץ את התודעה הישראלית במקום שהכי שנוא עליה, הוא גורם לה לחשוב. יצירה טובה מצליחה גם לעורר אותי לחשוב אבל גם להיות פיוטית, להציף אותי ביופי.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? המון אנשים. אמנים שגדלתי עליהם, לוחמי חירות, שחקנים יפי תואר. בקיץ הקרוב יגיע לארץ רינגו סטאר להופעה, והחלטתי שהפעם אני חייבת לנסות להתפלח אל מאחורי הקלעים. כי לא נשארו הרבה מוזיקאים בעולם שיכולים עדיין להוציא ממני את המעריצה בת השש־עשרה שקופצת מעל גדרות.
רגע על הבמה שלא תשכחי. אולי זה נשמע מוזר, אבל הרגעים הכי חזקים בשבילי על הבמה הם אלה שאני פתאום קולטת שאני שם. שזה מה שאני עושה בחיים. ובשבילי זה סוג של נס שקרה לי בגיל מאוד מבוגר, המון שנים אחרי שהחלום להיות מוזיקאית נגנז ואופסן בבוידעם. לפעמים באמצע הופעה אני מסתובבת אחורה ללהקה וחושבת לעצמי: זה מה שרציתי להיות כשהייתי קטנה. כמה אנשים זוכים להגיד דבר כזה?
שיר שאת אוהבת במיוחד. האלבום האחרון של ג'ירפות נפתח בשיר "שבור זה גם חותך". זה מסוג השירים שהרגשתי שהיה צריך להיות שלי ורק בטעות גלעד כהנא כתב אותו. זה שיר שנחצב ממקום מאוד עמוק בנשמה שלי. במשך שבועות שמעתי אותו בלופ והרגשתי שאני האדם היחיד בעולם שבאמת מבין אותו. יום אחד אהיה חייבת לבצע אותו.
