מאמין בקהל ובאלוקים: ישי ריבו ממריא הכי גבוה שאפשר

יום שישי בצהריים, מועדון זאפה תל־אביב. בעוד כמה שעות תיכנס שבת, אבל בינתיים, הקהל במועדון מחכה בדריכות לישי ריבו שעוד מעט עולה על הבמה. בניגוד לציפיות שלי לפגוש בקהל דתיים שהספיקו לתקתק שבת, אני מופתעת לגלות שכמעט חצי מהקהל חילוני ושר בהתלהבות את כל הלהיטים של ריבו – מ"תוכו רצוף אהבה", השיר שפרסם אותו (ועומד כרגע על למעלה משבעה מיליון השמעות ביוטיוב) ועד ל"לשוב הביתה", שיר המדבר על חרטה ותשובה שכבש לאחרונה את המצעד השבועי של גלגלצ.

ריבו, שחגג לאחרונה 29, הוציא השבוע את אלבומו השלישי, "שטח אפור". היום הוא מצליח, יותר מתמיד, לדבר אל כל הקהלים – דתיים, חילונים וחרדים, בני נוער ומבוגרים. אחרי שני אלבומים מצליחים, האלבום השלישי בוגר ומגובש יותר. "באלבום הקודם הייתי במקום מאוד תמים. נגעתי בכמה סגנונות, לא היה לי קו אחיד, ולא מצאתי זהות משל עצמי", מספר ריבו, "היה לי חשוב שהקהל יגלה בזה עניין. כששרתי שם שירים כמו 'יצחק ורבקה', או 'אורח חיים', חששתי שהם ידברו רק לדתיים, או אפילו רק לדתיים מסוג מסוים. התברר לי שזה הפוך. אנשים לא דתיים נכנסו לחופה עם השירים הללו".

הידיעה שגם הקהל החילוני מתחבר לשירים "הדתיים", גרמה לו להעז יותר באלבום השלישי, ורוב רובם של השירים עוסקים בעולם הדתי. "הלקח המרכזי שלמדתי הוא ללכת עם האמת שלך, והקהל מאוד פתוח לדברים האלה. אפשר לומר שעכשיו אני בשלב שאני שר את מה שאני מאמין בו, ולא צריך לחשוב למי שייכות האוזניים שישמעו את זה".

ההימור שלו התברר כנכון, השיר החדש "לשוב הביתה" כבש לאחרונה את המצעד השבועי של גלגלצ והגיע למקום השני, מיד אחרי עומר אדם, ולפני אמנים אחרים כמו עדן בן־זקן ונדב גדג'.

אנשים מתחברים למילים כמו "אפילו שעשינו משהו רע, הוא מוחל וסולח, ומושיט ידו לעזרה ונותן ברחמיו, את הכוח לתקן ולשוב אליו?"
"זה שיר שנכתב כשהייתי בן 17, ודי חשבתי שאני מוציא אותו למגזר. ידעתי שהקהל שלי יאהב אותו, אבל לא האמנתי שהוא ייכנס למצעד למקום גבוה כל כך. אנשים לא דתיים באים להופעות ושרים אותו בהתלהבות, אני חושב שזה נובע מכך שכשזה נוגע למוזיקה אז פחות אכפת לנו מהדעות של מי ששר אותה. פוליטיקאי שיש לו דעות קיצוניות – לא תזדהה איתו, אבל במוזיקה, גם אם מישהו מחזיק בדעות שלא תואמות את אלה של המאזינים, אבל הוא עושה מוזיקה טובה – אז אנשים יתחברו אליו. אני חושב שבמוזיקה יש עניין מאיפה היא מגיעה, ואם זה מגיע ממקום קדוש יש לזה השפעה".

אתה חלק מקבוצת אמנים שהצליחה לפרוץ את תקרת המגזר, ולדבר גם לקהל החילוני. איך אתה מסביר את ההצלחה הזו?
"אני חושב שזה קורה משתי סיבות, גם רוחנית וגם גשמית". בעניין הגשמי – המוזיקה של יוצרים דתיים קיבלה תפנית משמעותית. בעבר, לפני עשור נניח, מוזיקה יהודית הייתה חסידית בלבד, או שלקחו שירים מהעולם הכללי ו'גיירו' אותם. לא היה לזה עמוד שדרה משלנו. והרי זהשאתה אמן דתי לא אומר שאתה חייב לשיר ב'חסידית', או להסתפק במילים שהולבשו על לחן מהעולם הכללי. היום, דרך האבולוציה של אמנים שחזרו למקורות כמו שולי רנד, יונתן רזאל ואביתר בנאי, יש יצירה יהודית גאה ומצוינת.

"וכאן אני מגיע לסיבה הרוחנית – יש אנשים שחזרו למקורות ויש אנשים שבאו מהמקורות, כמוני, ויוצרים מתוך העולם שלהם, בלי להתבייש. וזה תופס. הקהל החילוני מאוד פתוח, ומחפש רוחניות. חוץ מזה, אנחנו כאמנים התמקצענו. השקענו בעיבודים, במוזיקה, בסאונד ובתאורה בהופעות. לקהל החילוני זה מובן מאליו שככה צריכה להראות הופעה, הוא לא מכיר אחרת. כמובן שגם הציבור הדתי מרוויח מההתמקצעות הזאת.

"אני בא בגישה שיש תרבות שלמה שאפשר לתת אותה. יש לנו חיסרון כאמנים דתיים – אני לא יכול לשיר על כל מה שבא לי ועם כל מי שבא לי. אבל כל הרעיון הוא לקחת את החיסרון ולהפוך ליתרון. גם כשאני מתארח בהופעה של אמנים אחרים, לא דתיים, מאוד מכבדים ויודעים שאני לא אשיר כל דבר".

ריבו נמצא במקום טוב באמצע. עומר אדם ועדן בן זקן. צילום: אבישג שאר-ישוב, אמיר מאירי

הפסגה הבאה

"שטח אפור בין טמא לטהור

בין קרדום לחפור,

לגילוי האור

שטח אפור וזה בחירה לבחור

בין בכורה למכור,

עשו או יעקב

ומתוך שלא לשמי יבוא לשמה

האם אני כנה איתי

או שזה רק רגשות אשמה

ואיך שוב חוזר לאותם דיבורים על אמת ומהות החיים".

זהו האלבום השלישי שריבו מוציא, והוא מתרגש ומקווה להצליח לפחות כמו בשניים הקודמים. האלבום הראשון הפתיע אותו בהצלחה שלו, לכן לאלבום השני קרא "פחד גבהים". "הרגשתי פחד גבהים רוחני ופיזי. הרגשתי שכבשתי את הפסגה בגיל צעיר, ובתת מודע פחדתי מכישלון שיביא איתו האלבום השני. כשהסינגל הראשון מהדיסק השני 'מקשה אחת זהב' היה צריך לצאת לרדיו, הייתי בחששות גדולים – הוא יתקבל לפלייליסט? לא יתקבל? ובאמת בסופו של דבר על השבוע הראשון הוא נכנס לפלייליסט. הוא לא הפך ללהיט היסטרי, אבל היה חשוב לי שיגיע לגלגלצ ועם הזמן הדברים נרגעו הבנתי שזה לא שווה את המתח הזה. לא שהיום אני לא רוצה להיות בגלגלצ, אבל אני רוצה להישאר מופתע ולא לקבל את זה כמובן מאליו, ומצד שני לא להיכנס לדיכאון אם זה לא קורה".

ועכשיו? למה שטח אפור?
"בשנתיים שחלפו מהאלבום הקודם גיליתי את העניין הזה של ההליכה על חבל דק בצורה מסוימת, וזה מה שמאפיין את האלבום שטח אפור – לא לבן או שחור, שטח אפור בין טמא לטהור. זו נקודה פנימית עמוקה אצלי – האם אני עסוק בלהגשים את עצמי ומתהדר בזה שאני מגשים את עצמי, או שאני בשליחות מסוימת? בכל התהליך הזה שאני עובר, זה תמיד מול עיניי, כמו שאומר השיר, 'מתוך שלא לשמי יבוא לשמה'. השיר הזה לא בהכרח מאפיין את האלבום, שהוא קליל יותר, אבל כן רציתי שיהיה שיר הנושא".

ההשראה מגיעה אליו מכל מקום, לפעמים זה מתחיל מחשק לכתוב שיר ושורה שהוא משרבט לעצמו בטלפון, לפעמים ההשראה תופסת אותו ברגעים לא צפויים. כך למשל השיר "הנה ימים באים" נולד כשהתפלל ביום כיפור בישיבה, שם תפס אותו ספר של הרב שלמה וולבה, אחד מגדולי בעלי המוסר בעולם הליטאי. "הייתה שם שורה שמגדירה את אופי האדם 'פזיז מעשים בהול תנועות'. כתבתי על זה שבדור שלנו לאף אחד אין זמן להמתין או לחכות". חלק גדול מהשירים באלבום נכתבו כבר לפני מספר שנים, ורק עובדו או הותאמו לאלבום. את השיר "לשוב הביתה" למשל, כתב כבר לפני עשור.

לראשונה בקריירה שלו ריבו גם שר בצרפתית, שפת האם שלו, שיר שכתבה פטריסיה כהן, אמה של הזמרת ריף כהן. "זה שיר שמדבר על תקווה, על הדרך ועל האור בדרך, על תקווה מול יאוש. לבוא לשיר בצרפתית בזאפה, לקהל שרובו לא מבין צרפתית, זה מרענן את האוזן, שינוי קטן".

למרות שהוא שר ויוצר כבר לא מעט שנים, התגובות לשירים עדיין משמחות ומרגשות אותו, אפילו מפתיעות. "לשירים יש השפעה גדולה על אנשים. הייתה חיילת, בת לאם לא יהודייה ואב יהודי, שכתבה לי בפייסבוק שהיא התחילה להדליק נרות בגלל חיבור שנוצר דרך השירים שלי, ובהמשך התחילה תהליך גיור. משפחה אחרת סיפרה לי שבחרו לחרוט מילים מהשיר שלי על המצבה של יקירם. לשירים יש חיים משל עצמם, הם לא נשארים אצלך, ויש המון אחריות בגלל זה. בתחילת הדרך זה פחות העסיק אותי, אבל היום אני כן מתחיל להבין שיש עליי אחריות שאני לא יכול להתעלם ממנה. אנשים מצפים ממני, זה מסע שאני עובר יחד עם הקהל. יש פה עניין שהוא הרבה מעבר ל'בוא נוציא דיסק'.

"יש כאן איזה דיסוננס. מצד אחד ברור שאני רוצה להגיע לכמה שיותר קהל, מצד שני אם הייתה לי אפשרות לקנות כפתור שיאפשר לי להיות אנונימי הייתי קונה את זה. אני לא שם תמונות שלי על האלבומים, אני לא מחפש פרסום לעצמי, אבל זה תהליך, וככל שהשירים מוכרים יותר אז גם אני מוכר יותר לקהל. אם כי אני אוהב שלא משייכים את הפרצוף לשיר. זה נותן לי מרחב".

זיכרון נצחי

"ומאז עצוב ושונה כאן

הייתי מוסיף לתאר, רק שאתה לא מוכן

רצית רק שנשמח, איך שידעת להיות אח

כל הזמן".

את השיר "כל הזמן" הקדיש ריבו לחברו שמעון בן־חמו שנהרג בתאונת דרכים. "שמעון היה חבר יקר שלי ושל החבורה שלנו בירושלים מגיל 17 בערך. אחרי הצבא הוא התחתן עם תהילה, והם התגוררו בתקוע. בערך שנה וחצי אחרי החתונה שמעון נסע הביתה, ובדרך קרתה לו תאונת דרכים. אנחנו, החברים, קיבלנו את זה בצורה מאוד קשה ובהלם, והרגשתי צורך בתקופה הזאת לכתוב שיר עבורו. גם בשבילנו וגם בשביל תהילה, כי יש משהו בשיר שגורם לזיכרון נצחי, בשונה מאזכרות שמשנה לשנה אנשים פחות באים, כי זו דרך העולם".

ריבו נולד במרסיי, צרפת, ועלה לארץ בגיל שמונה וחצי. בהתחלה התגוררה המשפחה בכפר־אדומים, ובהמשך ביישוב תל־ציון. במהלך השנים עברה משפחתו תהליך התחרדות, והוא למד בישיבות חרדיות.

הוא לא היה מהילדים שמנגנים מגיל אפס, אלא החל את דרכו המוזיקלית בגיל 17, אז ניגן לראשונה בגיטרה. אחרי שהשתלט על מספר אקורדים, הוא החליט שהוא רוצה להקים להקה ("אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ והחוצפה"). באותה תקופה היה אופנתי לנגן רוק כבד, וריבו הבין שכדי לצוות אליו חברים הוא צריך לנגן בסגנון הזה, שלא היה ממש מועדף עליו. הוא קיווה שלפחות לחברי הלהקה האחרים יהיה כיף.

כך נולדה להקת "תכלס", "שתכלס לא הייתה משהו", אומר ריבו וצוחק. חברי הלהקה היו בחורי ישיבה חרדית רוב היום ("אני לא חושב שבישיבה ידעו על זה"), ובשעות הפנאי שלהם ניגנו רוק. בחופשות הם אפילו הקליטו שירים, ומדי פעם השתתפו בתחרויות מוזיקה לנוער. בשיא תפארתה ושנתיים אחרי שהוקמה, התפרקה הלהקה, אחרי שרוב חבריה התגייסו לצבא. הדבר הכי טוב שיצא לו מהלהקה הזו הוא הנגן דוד איכלביץ', שמלווה אותו בהופעות עד היום, "והוא מוזיקאי גאון שעובד איתי הרבה על השירים. בגלל שאני לא למדתי מוזיקה הוא משלים אותי, וקל לו לבטא את הצלילים שאני מרגיש".

הוא עצמו התגייס במסגרת "נצח יהודה" לחיל החימוש, אך בהמשך עבר ללהקת הרבנות הצבאית. אחרי השחרור החל להתמסר למוזיקה בצורה רצינית, כתב לזמר גד אלבז ונטל חלק בשיר של עידן רייכל.

האלבום הראשון שלו "תוכו רצוף אהבה", שאותו מימן בכספי המתנות של חתונתו, זכה באלבום זהב, כמו גם אלבומו השני "פחד גבהים". הוא שר דואט עם שלמה ארצי את "והאמת", ומרבה לארח אמנים שונים ולהתארח במופעים של אמנים אחרים. משהו בסגנון שלו – ישראלי שמתכתב עמוקות עם המקורות – הצליח לפצח את הטעם הישראלי, ונדמה שכל מה שהוא נוגע בו מצליח; אם כי הוא מעיד על עצמו שהוא עובד קשה ו"כמובן שהקב"ה עוזר". בשבועות האחרונים הוא היה בלופ שכולל הופעות ועבודה אינטנסיבית על האלבום, שיוצא עכשיו לאוויר העולם.

הוא נשוי ליעל, ואב לשלושה בנים, יהונתן, דוד ומיכאל ("הם לא באים להופעות") ומשתדל מאוד להיות לא רק אבא של שבת. המשפחה מתגוררת בקריית־משה בירושלים, וריבו אומר שהוא די מאוהב בעיר.

העיקר להתרגש

"לים,

להיוולד מחדש ולקלף מעליי הכול,

אולי

אוכל מכאן להתחיל,

אוכל מכאן להכיל

קצת טוב".

אז אתה ירושלמי שבורח לים?
"כתבתי את השיר בעקבות הספר 'שירה גאולה' של נועה ירון־דיין. נועה מתארת הרבה בספר את עניין ההתבודדות, מנקודת מבט אחרת. התבודדות הייתה בעיניי תמיד משהו מאוד גבוה, ופתאום בספר היא מדברת על זה כעל משהו פרקטי. אז כתבתי על התבודדות בים, בלי להיות ממש בים. הבנתי שההתבודדות יכולה להיות בלב, היא לא חייבת להיות משהו פיזי. העולם של המוזיקה מתעתע, אני שר דברים גבוהים, אבל אחד הטיפים הוא להישאר על הקרקע".

והנה, בחודש מאי הקרוב תופיע בקיסריה, הבמה שכל אמן ישראלי חולם לכבוש. זה קצת לרחף מעל הקרקע.
"זה לא נוגד את עניין שתי הרגליים על הקרקע, וזה אגב מלחיץ אותי מאוד. קיסריה זה סוג של לציין את כל מה שקרה איתי ואני מזמין את הקהל לחגוג איתי. הדבר שהכי מעסיק אותי בצד המקצועי זה להתרגש כל הזמן, ולא תמיד זה מצליח. קיסריה זה חלק מהרצון להתרגש".

אבל גם אם קיסריה תצליח, יבוא היום שאחרי.
"גם אם אני אעשה כל חודש קיסריה ייקח לי זמן להתרגל", הוא צוחק. "אני עדיין מתרגש בהופעות, במיוחד הופעות פתוחות, שבהן הקהל קונה כרטיס ובא לשמוע אותך. אם קיסריה תצליח, זו עליית מדרגה, אני כרגע עסוק בהוצאת האלבום, יש מצב שיהיה בסדר בקיסריה, אני סומך על הקהל שלי ועל אלוקים".