שמואל טריגנו, סוציולוג ופילוסוף יהודי יליד אלג'יריה, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת פריס וכיום תושב תל אביב, אינו מוכר כמעט אצלנו ואינו זוכה לתהודה בחוגים האינטלקטואליים – אף לא בין אנשי הימין. אולי משום שהוא מבקר חריף של שני הצדדים, ימין ובעיקר שמאל, או משום עמדותיו החריגות והתבטאויותיו החריפות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרצל, הגדול מכולם: בסיסה של הציונות הוא היהדות
– "לחרות ירושלים": כך התנהל מרד בר כוכבא בגיבויו של רשב"י
– מילה ניטרלית שהקצינה: הנוגדן, המתנגדים ועזר כנגדו
די לקרוא כמה שורות בפתיחת ספרו החדש כדי לנחש את הסיבות להתעלמות ממנו. מי בינינו, גם אם יסכים לדברים בליבו, יודה בפומבי כי "נדמה שאין ברשותה של התודעה הישראלית המשאבים המנטליים, האינטלקטואליים והפוליטיים להבנת טבעה… של העוינות הנרחבת לזכותו של העם היהודי … למדינת לאום". זכות היהודים למדינה בת־קיימא היא "המטרה הראשית (להתקפה) המבשרת אולי על משבר קרוב (בין ישראל למדינות העולם)… מעטים בלבד יכולים להבין זאת… ". איש אינו אוהב את מי שמטיל ספק ביכולתו להבין את המתרחש מסביבו, ואליטה אינטלקטואלית יותר מכולם. עדיף, אפוא, להתעלם מטריגנו, כמו מנביאים ועוכרי־שלווה אחרים בתולדותינו. אך למי שמוכן להתמודד עם גרעיני האמת – ואולי יותר מגרעינים – בדבריו הקשים של מי ששב אלינו לאחר שהות ארוכה בצרפת – מומלץ לקרוא את הספר ולהפיק מן התובנות שהוא מכיל.
הדיון נפתח בקביעה הידועה שהאמנציפציה – תקוותם הגדולה של יהודי אירופה – העניקה זכויות אזרח ליהודים כיחידים, אבל לא כאומה או מדינה יהודית. קריאתו של הרצל ל"מדינת היהודים" באה לתקן מצב זה, אך במחיר "נרמול" האומה היהודית, על מנת לזכות במה שהגדיר לייב פינסקר כ"אוטואמנציפציה": לקבל הכרה בזכות היהודים להיחשב לעם. תפיסה זו מתלה את הריבונות היהודית בשניים: התנערות מהאופי הייחודי־יהודי ובזכותה הכרת מדינות העולם בלגיטימיות שלה.
ההתכחשות לקיומנו כעם שקיים 3,000 שנה חושפת את קיומנו וריבונותנו לאיום חמור מצד מערכת מדינית ומשפטית זרה, שמוכחת בהתמדה כעוינת
אולם, טוען טריגנו, ההתכחשות לקיומנו כעם יהודי בעל סממנים היסטוריים, תרבותיים וסמליים ייחודיים, האמונה ש"ישראל חבה את הלגיטימיות שלה להחלטת האו"ם מ־1948" והזלזול באקסיומה שעם שקיים 3,000 שנה אינו זקוק להסכמה בינלאומית כדי להיחשב ללגיטימי – חושפים את קיומנו וריבונותנו לאיום חמור מצד מערכת מדינית ומשפטית זרה, שמוכחת בהתמדה כעוינת. דווקא הרצל הכיר בלגיטימיות העל־היסטורית והמטא־פוליטית של העם היהודי, אבל למרבה החולשה והפרדוקס הוא המשיך לנהות אחר הכרת המעצמות.
לכל היותר מדינת מקלט
הספר כתוב בצורה בהירה וברורה ובנוי בשיטתיות, כך שכל רעיון חדש מתבסס על הטיעונים וההנמקות שקדמו לו. טריגנו מיטיב לשלב דיון היסטורי ותיאורטי בדיון קונקרטי בעובדות שמוכרות לנו, הקוראים, מההיסטוריה הקרובה ומהעיתונים. בצד התיאורטי נערך דיון במושגים כגון "לגיטימיות" ו"ריבונות" והתייחסות סוציולוגית ופילוסופית למושג "דת" וזיקתו ל"לאום", תוך הסתמכות, בין היתר, על קלסיקונים והוגי דעות כגון ז'אן־ז'אק רוסו, מקס ובר ואמיל דירקהיים. לעומת זאת, ניתוח האירועים הקיומיים במדינת ישראל (למשל בפרק "הכשל הפוליטי") הוא היסטורי וקונקרטי מאוד. ואם הדיון התיאורטי חורג אולי ממידותיו של כל קורא, ניתוח האירועים הקונקרטיים בוודאי קרוב לנו כישראלים.
בניתוח האירועים הקונקרטיים טריגנו מציב להם מסגרת פרשנית־רעיונית שמקנה להם משמעות רחבה יותר. כך, למשל, בעניין מלחמות ישראל. טריגנו מציין עובדות הידועות לכולנו – במלחמת השחרור "מצרים, אויבתה המשמעותית ביותר של ישראל, הייתה על סף מפלה צבאית. הלחץ שהפעילה ארה"ב על ישראל כפה את הפסקת הקרבות…". הפסקת המלחמה בטרם התמוטטותו של הצבא המצרי מנעה הפסד מצרי וחתימה על חוזה שלום. כך גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן": "ארבע מלחמות שמעצמות המערב מנעו מישראל לנצח בהן בכל מיני דרכים, גינויים מוסריים ועוד. הן גרמו במתכוון… למעין מלחמה ללא קץ…" – ואת העובדות האלה הוא ממסגר במילים: "מעצמות המערב (הפכו) כל ניצחון ישראלי לתבוסה… והכריחו את המדינה להעמיד את קיומה בסימן שאלה… המערב הוכיח שאינו מעוניין במדינת ישראל ריבונית, עם בסיס טריטוריאלי מתאים. אולי רק במדינת מקלט ליהודים נרדפים… בוודאי לא בהמשכיות נצח ישראל… ". במקביל לכך, "חוזק באופן שיטתי אויבה העיקרי של ישראל".
טיעון זה מחוזק בעובדות שתחילתן בתקופה שקדמה להסכם סייקס־פיקו לחלוקת המזרח התיכון בסיום מלחמת העולם הראשונה. חלק מהעובדות אולי אינן ידועות לרבים, למשל המידע שכבר ב־1922, ועדת קינג־קריין בארה"ב "הסיקה כי ההגירה היהודית לפלשתינה הפרה את זכות העמים (הערביים) להגדרה עצמית וכי יש לנטוש את הרעיון של מדינה יהודית…" (עמ' 63). עמדה זו עודדה התנגדות של ארה"ב (בראשות הנשיא רוזוולט) להקמת מדינת ישראל.
חוסר בסיסי בביטחון עצמי
עיקר החידוש בספר נוגע לתפיסות המדיניות של היהודים ומדינת ישראל. תחת הכותרת "כשל האליטות – שלוש הטעויות של המנהיגות היהודית", טוען טריגנו שקיימת בישראל תפיסת "לגיטימיות קורבנית", כשהיא ממשיכה לחפש אצל אחרים את הלגיטימציה לקיום המדינה, ומבססת את זכות קיומה על רגשות האשם האירופיים בגלל השואה. כך גם הוויתורים באוסלו על שטחים תמורת הכרה בישראל והדרישה החוזרת שהפלשתינים "יכירו בזכותה של מדינה יהודית להתקיים": במקום שתעמוד על העיקרון ש־3,000 השנה מבססות זכות מטא־פוליטית מוחלטת לריבונות כמוסבר לעיל, מחלישה ומערערת המנהיגות היהודית במו ידיה את הלגיטימיות של ריבונותנו. כל אלה מעידים על "חוסר בסיסי בביטחון עצמי" בקרב האליטות והמנהיגות, חוסר אמון בזכות הקיום המוחלטת של המדינה ו"חוסר… מודעות לגדולת ישראל, שעמדה (ברקע) זקיפות הקומה ההרצליאנית…".
בנקודה זו מתחיל דיון העומק של טריגנו באתגר העומד כיום לפנינו, שהוא "מהלך חדש מול אומות העולם המבוסס על ריבונותה המטא־פוליטית של ישראל" וכולל "יציאה אל מחוץ להגיונות האוטואמנציפציה…" (כלומר: התלות בהכרת האחרים); דחיית אידיאולוגיית ה"נרמול"; מאבק עיקש בפוסט־מודרניזם (שמערער את הזיקה ההיסטורית ואת הייחודיות היהודית); "טיפוח של זהות ישראל והקשר שלה עם 'נצח ישראל'…", וכן התנערות מה"קורבנות" הקשורה בראיית השואה כמקור ללגיטימיות של המדינה.
בתוך הניסוח הרחב הזה, נועד מקום חשוב לשני מושגים שטריגנו מפרש מחדש: "נצח ישראל" ו"דת ישראל". במושג "נצח ישראל" נכללת "מערכת סמלים המַבְנים את חיי העם", תודעת ההיסטוריה היהודית; סולידריות יהודית – כולל כלפי הגלויות השונות; זיקה ל"מורשת היהדות" כהשקפת עולם, וזיקה עמוקה לארץ ישראל וירושלים, לשפה העברית ולסיפור המקראי כמכוננים את הזהות היהודית.
דור מנהיגים חדש
ניכר שטריגנו מכוון את ניסוחיו דווקא לטעמו של הציבור הרחב, החילוני; שזיקותיו אל התכנים והסמלים האלה נחלשו, לטענתו, עקב הנהייה אחר המערב, החיפוש אחר ה"אוניברסלי" ובעיקר הפוסט־מודרניזם שערער את תקפותן של אמונות היסטוריות מהותיות. בזה מתבטא לדעת טריגנו גם "הכשל האסטרטגי של היהדות הרבנית", שהייתה בעבר גדולה ומקיפה יותר מאשר דת בלבד ואמונה טקסית והיוותה חברה ותרבות שלמה.
בדומה למשמעות החדשה, החילונית, שמוקנית על־ידו למושג "נצח ישראל" – שלטובת הציבור החילוני מנותק ממשמעותו הדתית המקורית כ"אלוהי ישראל" – כך גם את המושג "דת" מעמיד טריגנו על יסוד תודעתי־חילוני ולא אלוהי/ריטואלי: המושג "דת" מקבל אצלו משמעות של "הזדהות עם המעמד המכונן" – בין אם היסטורי או מיתי – של עם ישראל: "מעמד הר סיני". הזדהות תודעתית זו אמורה לחבר כל יהודי ליהדותו.
באחרית הדבר לספר, מופיעה לאור זה התביעה: "שיבת הריבונות דורשת תמורה ברוח הציבורית, מעין מהפכה תרבותית… והכשרתו של דור מנהיגים חדש שיהיה מסוגל לגבש את האסטרטגיה המתחייבת… מִשיבתו של נצח ישראל…".
להשקפות, לפרשנויות ולתוכניות־הפעולה שמציע טריגנו בוודאי יימצאו מתנגדים רבים. כך גם לעמדתו שאינה שוללת חיים יהודיים בגולה, ורואה בכינוס היהודים בישראל מגמה היסטורית־סטיכית (מכוח עצמה) ולא היענות לציווי הציוני. אך גם אם חולקים על העמדות והפרשנויות שלו – הניתוח ההיסטורי, הפוליטי והרעיוני, והביקורות החריפות שהוא מותח ומנמק, משקפים דאגה והזדהות עמוקה עִם עַם ישראל ומדינתו, וראויים בהחלט ללימוד, לדיון ואפילו להתנצחות רצינית.
המדינה היהודית – מעבר לנורמליות
שמואל טריגנו
תרגום: אבנר להב
כרמל, 2020, 211 עמ'
