אנחנו בעידן הזום. כל התרחשות מתחילה ונגמרת בבית, בשידור חי ממעמקי הספה. גם אם הסגר וההגבלות הולכים ומשתחררים, עדיין אפשרויות הבילוי מוגבלות, ויש גבול, כנראה, לכמות הסרטים בנטפליקס שהנפש יכולה לצפות בהם. והנפש, היא מחפשת גם חוויות קצת יותר אינטלקטואליות, רגע לפני שהמוח הופך לג'לי באופן בלתי הפיך. אז לאן יוצאים כשאי אפשר לצאת בגלל הקורונה?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה דעתם הפוליטית של גנרלים חשובה?
– ניסוי כלים: כמה קל לרקום עולמות
– מילה ניטרלית שהקצינה: הנוגדן, המתנגדים ועזר כנגדו
מאז חדלה משידור "לונדון את קירשנבאום" המיתולוגית, מעטות הבמות בתקשורת הישראלית שניתן בהן מקום משמעותי להעמקה בנושאים שעל סדר היום מתוך סקרנות אמיתית. אולם מתברר שיש קהל לא קטן שעדיין מחפש את המקום להרחיב בו את הדעת. הרצאות הזום שפורחות עכשיו הן במידה רבה, אם תרצו, האבולוציה של הפודקאסט. אז אחרי ההרצאות הפופולריות של עמית סגל על הפוליטיקה שלנו שעובדו לגרסת צפייה ביתית, הגיע גם תורו של העיתונאי נדב איל. וכך הצטרפתי השבוע ליותר מ־500 איש שצפו בהרצאה לילית, בנושא, איך לא: העולם של הקורונה והעולם אחריו.
אפשר לסמן שלושה כוכבים בולטים־תקשורתית של תקופת הקורונה, לאו דווקא במהדורות החדשות אלא בבחירה להעמיק ביסודיות ולדווח בעקביות על נתונים, מחקרים ותהליכים מקומיים ובינלאומיים: אלעד שמחיוף (כתב חדשות 12 בלונדון), שאול אמסטרדמסקי (כאן 11, ששב מארצות־הברית עם משפחתו תוך כדי הימים המשוגעים האלה) ונדב איל.
איל, אם כן, הוא מסמלי התקופה. ראש דסק החוץ בחדשות 13 הפך מומחה ידעני מטעם עצמו לתחום הקורונה, ועמל בהנגשת המידע ובהבאתו לציבור בעיקר בחשבון הטוויטר שלו, אבל גם בטלוויזיה, במידה המועטה שהמדיום מאפשר. מאוסף של פחדים לנתונים מדעיים. הרי הכי קל לדווח ולהבליט את הפחדים, גם במהדורות החדשות וגם בהצהרות לתקשורת של פרופסורים ומומחים. אבל איל בוחר אחרת, ויש מי שמעוניין לשמוע את תובנותיו באופן מרוכז ונרחב יותר.
על כורסת סלון גנרי, היישר מהאולפן, נדב מתיישב ופותח בהרצאה, לא לפני שהוא מתנצל על המראה הרשמי ומציג את הסנדלים שלרגליו – להוכיח כי הז'קט והאיפור הם אכן רק "בגדי עבודה". בהגשה המאופקת המוכרת שלו, הוא מציג מבט־על שסוקר את הטלטלה העולמית של החודשים האחרונים. המצגת המלווה דלה אך מספקת. זה לא טלוויזיה פה! צריך להקשיב ולהתרכז, לא לבהות במסך.
אבל עם כל הכבוד לנגיף הסיני, את נדב איל מעניין באמת העולם שאחרי הקורונה. אילו תהליכים גלובליים תחזק הקורונה ואילו ייחלשו? והאם בכלל – בחסות המגפה – אנחנו בפתחה של מלחמת עולם שלישית, והפעם בין ארצות־הברית וסין? הרי איל הוא כתב חוץ, וזה תחום התמחותו בימי שגרה. מהר מאוד הוא משלב את הפרשנות להתרחשויות העכשוויות עם התיאוריה שלו על "המרד נגד הגלובליזציה" (שאף כתב עליה ספר מצליח בשם זה). הוא נזהר מאוד מלכפות את הפרשנות שלו על המציאות, ובכלל מזהיר שאחד הדברים העיקריים שעשתה המגפה הוא שכל צד רואה בה הצדקות לדעותיו ולתפיסת עולמו. תומכי השיבה אל הלאומיות ואל הגבולות הבטוחים, לכאורה, מצד אחד, אל מול חסידי הגלובליות.
למרות הכריזמה החיוורת וההגשה המאופקת שלו, ההרצאה הייתה מעניינת ומחכימה. איל, כדרכו, נרתע מרגשות מיותרים, אבל אין ספק שהאווירה הייתה מלאת תקווה. השאלות בסוף חשפו שגם קהל הצופים הגיע עם ידע, סקרנות והיכרות מוקדמת עם הגישה של איל. אולי בזכות החדשות המעודדות על הצלחה במאבק בקורונה כאן בארץ, זה היה מפגש אופטימי.
אז הכלים בכיור (שלי) נשטפו, ותוך כך נעשה גם סדר קל בתמונת המצב ובנתונים בראש (גם הוא שלי). בלי להיגרר לאסקפיזם מיותר, זאת הייתה מנת ריאליטי קצת אחרת, מעוררת מחשבה: הישרדות, העולם.
