יום ירושלים הוא הזדמנות לחזור לרגע המדויק בהיסטוריה שבו היה צורך להחליט היכן יוצב מוקד פעילותה של התנועה הציונית בארץ ישראל: בירושלים או ביפו (אמה הורתה של תל־אביב). להחלטה הרת גורל זו הייתה השלכה על דרכה של הציונות לשנים קדימה, ואנו יודעים בדיוק מתי היא התקבלה: היה זה יום ראשון, כ"ח באדר תרמ"ב, שלהי מארס 1882.
הדמות החשובה ביותר בסיפורנו היא זלמן דוד לבונטין. מדובר בבנקאי יהודי, יליד העיירה אורשה שברוסיה הלבנה, שבתחילת שנת 1882, מיד לאחר פרוץ פרעות "סופות בנגב", הקים ברוסיה אגודות ציוניות במטרה לייסד התיישבות יהודית חקלאית, ובשליחותן עלה לבדו לישראל בי"ז באדר תרמ"ב. בכך היה לבונטין מראשוני העולים לארץ מטעמים ציוניים־התיישבותיים. חודשים ספורים אחר־כך אף זכה לעמוד בראש החלוצים שהקימו את המושבה הראשונה ביישוב החדש, הלא היא ראשון לציון.
את זיכרונותיו מפרק זה של חייו פרסם לבונטין בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, שנקראה "לארץ אבותינו" ופורסמה עוד בשנת 1885 (שני חלקיה האחרים הוקדשו לפעילותו הציונית המאוחרת כמייסד בנק אפ"ק ומנהלו, ופורסמו מאוחר יותר). לבונטין מתאר איך שלושה ימים לאחר שירד בנמל יפו הוא עשה את הדרך הארוכה לירושלים על עגלה הרכובה לסוסים. כרבים מבני העלייה הראשונה לבונטין היה אדוק בדתו, ולאומיותו הייתה כרוכה במסורת ישראל. ליבו התרגש בו ברגע שעיר הקודש נראתה לו מרחוק:
חרדת קודש אחזתני, אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזאת, אשר ראתה מלכי עמי, כהניה, נביאיה וחוזיה בגאונם והדרם ואשר בה צרורים פרקים הרבה מדברי ימי עמי. קרעתי כנף מעילי כנהוג, ואף לבבי נקרע בקרבי ואבוא העירה.
אך ההתרגשות התחלפה באכזבה מרה כאשר נכנס לבונטין בין שערי העיר. לא הייתה זאת ירושלים שלה ציפה. העליבות ניבטה לו מכל פינה, וחוויה שלילית במיוחד זימן לו דווקא הביקור בכותל המערבי: "הרחוב הצר, הכותל הנחרב למחצה, האנשים והנשים עם מלבושיהם המוזרים, עשו עלי רושם עגום".
לבונטין היה מוכן לשאת את הדלות החומרית בירושלים הוא היה מוכן לשאת (לו עצמו נכונו ימים קשים ביותר בתחילת דרכה של ראשון לציון), אך הוא דחה מכול וכול את האידיאליזציה שבחיי נדבות ובמיוחד את הריבים שנלוו להם.
ממארחו בעיר, יחיאל מיכל פינס, שמע לבונטין ממקור ראשון על הקושי החברתי שנלווה לחיים בירושלים. פינס, פעיל ציוני מוכר שהשתקע בעצמו בעיר ארבע שנים קודם לכן כנציג קרן "מזכרת משה מונטיפיורי", הוחרם פעמיים על ידי קנאי ירושלים ובראשם "הרבנית מבריסק" ־ אשתו השנייה של המהרי"ל דיסקין ־ שנודעה לה השפעה רבה. כל שיחתם של השניים נסבה אודות "המריבות והמפלגות בירושלים", ומסקנתו של לבונטין ממנה היתה חדה וברורה:
מאת מכירי החדשים נודע לעצבי ויגוני, כי אין שלום בעיר הקדושה; כי המריבות והקטטות עולות עד לשמים על ידי תרועת השופר בפי המושלים בחזרת החרם וכי רבו מאד הכתות והאגודות בין אחי בני עמי. אשר על כן גמרתי אומר לשוב ־ אחרי נסיעתי בארץ ־ אל יפו ולקבוע שם דירתי, הרחק משדה מלחמת הקנאים.
בהחלטה לעזוב את ירושלים משתקפת גם אחת התמורות העמוקות שעברה החברה היהודית עם פריחת התחייה הלאומית: לבונטין לא סלד רק מ"העניות השוררת בין אחינו" אלא בעיקר מכך שלא היו להם האמצעים או הרצון "לחיות מעמל כפיהם". לצערו, הוא ראה ביהודים הירושלמים את התגלמות הדמות שעליה כתב המשורר יל"ג שנים לא רבות קודם לכן: זה שהולך נגד החיים ו"מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם". הדלק שבער במנועי לבונטין היה ההתנגדות ליהדות מן הסוג הזה; הניעה אותו התשוקה לחדש את דמות האדם היהודי, האמונה שיהודים ומחרשות, כלשונו, אינם "שני הפכים בנושא אחד". לבונטין לא היה משוללי הגולה הרדיקליים שרצו להוליד מן הים "יהודי חדש", אך הוא בהחלט היה מאלו שביקשו לייסד תנועה של יהודים היוצאים מארמונות הרוח כדי לחיות על אדמתם חיי ממש, חיים של הסתמכות עצמית, של עמל ומלאכה.
פינס משיב מלחמה
שבוע לאחר מכן הוביל לבונטין את הקמת "ועד חלוצי יסוד המעלה" ־ התארגנות ציונית שנועדה לרכז ידע וניסיון רלוונטיים לקניית קרקעות בארץ על ידי יהודים, ובכך להימנע ככל האפשר מטעויות הנובעות מאי־הכרת החוק העות'מאני ומהטעיות מכוונות של סוחרי קרקעות. פינס עצמו ערך את תקנון הוועד, השתתף בישיבת הייסוד, אך עזב אותו בטריקת דלת בעקבות ההכרעה למקם את הוועד ביפו, כדרישת לבונטין, ולא בירושלים, כהצעתו שלו. ההחלטה להישאר ביפו נבעה כאמור מהרצון להתרחק מהמרקם החברתי בירושלים, אך גם מטעמים פרגמטיים יותר: נמל יפו היה שער הכניסה המרכזי לישראל באותם ימים, ולבונטין וחבריו רצו שגישתם של העולים החדשים לוועד תהיה כמה שיותר מהירה, עוד לפני שיפגעו בהם סרסורי הקרקעות בהצעותיהם החלקלקות.
מ"ספר הזיכרון לועד חלוצי יסוד המעלה" (שהודפס בסוף ספרו של לבונטין) אפשר ללמוד שבתחילה חברי הוועד עוד ניסו לשכנע את פינס לקבל את דעתם: בפרוטוקול הישיבה השנייה, שנערכה יום למחרת, לאחר סעיף ג' שבו נקבע ש"מקום הועד יהיה לפי שעה בעיר יפו תובב"א", בא סעיף ד' שהכריז על ההחלטה "לבקש את הרה"ח [הרב החשוב] הר"ר [הרב רבי] מיכל פינעס לקחת שכם איתנו בעבודת הועד". אך פינס השיב את פניהם ריקם, כפי שנכתב בסעיף ה' מפרוטוקול הישיבה השלישית: "הר"ר מיכל פינעס […] ענה ואמר, כי לא יוכל לקבל עליו שום עבודה בהועד, מפני שנשאר מקום הועד ביפו".
ניסיונות הפיוס שלא עלו יפה התחלפו בזעם הדדי. בסוף חודש אב תרמ"ב פרסם לבונטין את "חשבון מעשי הועד חלוצי יסוד המעלה" בעיתון "חבצלת" הירושלמי, שאותו ערך ישראל דוב פרומקין שהיה מיריביו של פינס. במאמר זה תיאר לבונטין את מעשי הוועד בחצי השנה הראשונה לקיומו ולא נמנע מלתקוף בחריפות את פינס. לבונטין טען כי רצונו של פינס להעביר את פעילות הוועד לירושלים נבע ממניעים אישיים "למען יהיה לו יד בהנהגת הועד בהיותו בעיר מושבו ולמען יוכל לקלוע בו אל לב אנשי ריבו". לאחר שרצונו הושב ריקם, טוען לבונטין, התייצב פינס "כשטן לנו על כל דרכינו, חרף וגדף את מערכות הועד, ויחגר שארית כוחו לקלקל מעשיו ולחלל כבוד כל חבריו ועוזריו". 'סנבלטים', כינה לבונטין את פינס ושותפיו, על שמו של מנהיג השומרונים בימי נחמיה אשר חיבל במאמצי שיבת ציון.
ככל הנראה להאשמותיו של לבונטין לא היה בסיס עובדתי. פינס נפגע מהדברים ותבע את לבונטין לדין בפני שלושה דיינים מוסכמים שהתכנסו בבית אליעזר בן יהודה. המארח, ישראל בלקינד ויעקב שרתוק (אביו של משה שרת) פסקו שעל לבונטין לפרסם התנצלות בעיתון "המגיד" כיוון ש"אין יסוד להאשמה אשר טפל האדון לבונטין על הרי"מ פינס" (מתוך הדיווח בעיתון "הצבי", 27.11.1885). את זיקתו הממשית של פינס לירושלים יכול היה לבונטין לקרוא שנים קודם לכן, במאמרים שפרסם פינס בעיתונות העברית עוד לפני ששניהם עלו לארץ: "אני ככל בעלי ההשקפה המדינית ליבי נוהה לראות ירושלים ביפיה כאחת מבנות אירופה המהוללות". הוא התפייט מעל דפי עיתון "הלבנון" בניסן תרל"ה, "בפשטה מעליה מעיל הנזירות ופניה הנזעמים ולובשת לבנים ופנים צוהלים להיות קריה עליזה עיר הומיה סחר גוים ומושב החכמה וחרושת המעשה". לא היה זה איש שהודרך על ידי מניעים אישיים ותו לא.
טיעוניו של בן יהודה
כאמור, פינס עצמו נכווה ברותחין מישיבתו בירושלים. הוא ידע היטב כי יהודי העיר מצויים במצב קשה, ושהם רחוקים מלאהוד את המפעל הציוני. מה בכל זאת הוביל אותו להתעקש לחיות בירושלים ולנסות להקים בה את מרכז הפעילות הציונית? תשובות לשאלות האלו נמצא בפגישה אחרת שהתרחשה בביתו של אליעזר בן יהודה, אף היא בזמן ביקורו הגורלי של לבונטין בירושלים.
באותה תקופה בן־יהודה חי כבר מספר חודשים בירושלים, שאליה הגיע לאחר שהגיע למסקנה שתכלית חייו היא להיות חלק מ"תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות", כלשונו. היה זה עוד לפני שהוא ביצע את קפיצתו הנחשונית אל מפעל החייאת העברית, בעת שהיה עוזרו של פרומקין הנזכר, עורך "חבצלת".
בספרו האוטוביוגרפי "החלום ושברו" (שפורסם בהמשכים בשנים 1917־1918) סיפר בן־יהודה על פגישתו עם לבונטין שהגיע בלוויית אחד משותפיו; הללו דיברו עם מארחם על תוכניותיהם לקניית אדמות ועבודה חקלאית, וכמו כל עניין ציוני גם האירוע הזה נדמה לבן־יהודה כהתגלות: "חשתי כאילו רוח הקודש מרחף בחלל אווירו של חדר משכני הקטן שישבתי בו, וכאילו נפש אחת מחייה את שלושתנו, כאילו רגש של אחדות שלמה מקשר אותנו באגודה אחת". אבל לפתע פתאום רוח הקודש הסתלקה ומשפט אחד שאמר לבונטין "עקצני כעקיצת עקרב, והרגשתי כאילו ניתק החוט המאגד אותנו יחד ונתפרדה החבילה"; הייתה זו כוונתו של לבונטין לייסד את מרכז פעילותו ביפו במקום בירושלים.
עבור בן־יהודה היתה זו מחשבה בלתי נסבלת. מול שני הטעמים שהציג לבונטין לרדת ליפו, הוא הציג שני טעמים משלו להישאר בירושלים: ראשית הוא טען בפניהם "בשם קדושתה של ירושלים בתור עיר־האם של ארץ־ישראל, ובשם חשיבותה גם עתה לנו", שבזכותן אין להעדיף על פניה שום עיר אחרת. גם כנגד הטעם הפרגמטי של לבונטין, שביקש את הקרבה אל הנמל, היה לבן־יהודה טעם פרגמטי משלו: עיני השלטונות העות'מאניים משוטטות ביפו יותר מבירושלים, והסיכוי שהפעילות הציונית תיראה חשודה ותעורר טרוניה גדול יותר בעיר החוף שיהודיה מעטים מאשר בירושלים שנוכחות יהודית בה היא דבר שגרתי. אך כפי שכבר הוסבר, מאמצי בן־יהודה היו לשווא; "כוחה של עיר־החוף הכריע נגד קדושתה הלאומית של עיר־האם העתיקה של האומה", הוא סיכם בזיכרונותיו את השיחה.
התחרות בין הערים באה לידי ביטוי גם בדרכים רשמיות יותר. כנגד "ועד חלוצי יסוד המעלה" שהוביל לבונטין ביפו, הקימו פינס ובן־יהודה אגודה ציונית משלהם: שמה היה "תחיית ישראל" ומטרתה "להחיות את אומת ישראל משפלותה, לבצר רוחה ולהשיב לה כבודה כבראשונה". קיומה של "תחיית ישראל" היה חשאי, הידיעות עליה מועטות והיא לא האריכה ימים, אך בכתבים שהשאירו מנהיגיה משתקף היטב פולמוס ירושלים־יפו: ב"ספר הברית" של האגודה, שנחתם בחודש חשוון תרמ"ב (בטרם עלה לבונטין לארץ), נכתב בסעיף ב' כי "החברה תבחר לה מקום מועדה באחת מערי ארץ ישראל על האדמה אשר עליה גדלה האומה ותגמל, ותשלח נטישותיה גם מחוצה לארץ בכל מקום אשר תהיינה דרושות להחפצה". ואילו ב"מגילת ספר הברית", הנוסח שחודש מספר חודשים לאחר מכן, נקבע כבר באופן ברור כי "מקום מועד החברה יהי בירושלים עיר האם להארץ אשר בה גדלה האומה ותגמול, ותשלח נטישותיה גם מחוצה לארץ בכל מקום אשר תהיינה דרושות להחפצה".
מטבע הדברים, כל אחד ממנהיגי האגודות "ועד חלוצי יסוד המעלה" ו"תחיית ישראל" ניסה למשוך למחנהו מצטרפים חדשים. הזדמנות חשובה לחיזוק השורות באה עם עלייתה לארץ של קבוצת הביל"ויים הראשונה בראשות ישראל בלקינד; אותם 13 נערים ונערה, שמשקלם הסגולי בתולדות הציונות גדול לאין ערוך ממספרם, ירדו בנמל יפו בתמוז תרמ"ב. אז התגלה שטענתו של לבונטין הוכיחה את עצמה: הוא היה הראשון שפגש אותם מיד בהגיעם, הכניסם אל לשכת "ועד חלוצי יסוד המעלה" ואף אירח אותם לארוחת צהריים. הדבר לא עבר בלי תגובה ירושלמית; בספר זיכרונותיו "בנתיב הביל"ויים", סיפר בלקינד שפינס לא ראה בעין יפה את הפגישה הזו, "שמר את הדבר בליבו" ואף השהה אצלו כספים שנועדו לביל"ויים והגיעו לידיו כדי "להנקם מליבונתין" ובתור "טכסיס למשוך אותנו אליו".
את חודשיהם הראשונים בארץ עשו הביל"ויים בחווה החקלאית "מקווה ישראל", אך לאחריהם נאלצו לעזוב. אז התפצלה הקבוצה: שני שליש מהחברים, בהובלת בלקינד, הצטרפו ללבונטין וקנו חלקות אדמה בראשון לציון; השליש הנותר, בהובלת יעקב שרתוק הנזכר, עלה לירושלים והצטרף לאגודת "תחיית ישראל" של פינס ובן־יהודה. בחלוקה הזאת התברר שהאגודות שונות לא רק בעיר הבירה שלהן אלא גם בהעדפה הפרקטית: בעוד "ועד חלוצי יסוד המעלה" התרכזה בהקמת מושבה חקלאית ־ חרף העימות עם השלטון העות'מאני, אגודת "תחיית ישראל", ברצונה להישאר מתחת לרדאר, התמקדה בהענקת הכשרה מקצועית לביל"וייה: הללו למדו ועסקו, בתמיכתה הכלכלית של האגודה, בנגרות, חרטות וייצור סכינים ־ ולכן כינו את עצמם "שיבת החרש והמסגר" על שם גולי יהויכין: כך ראשוני השבים לירושלים ביקשו להשלים את חסרונם של הראשונים שעזבו אותה.
הוויכוח שב על עצמו
הזמן המשיך לנוע ביפו ובירושלים, ותוך תקופה קצרה החליפו כל השחקנים הראשיים בפרשתנו את מקומם: באמצע שנת תרמ"ג עזב לבונטין את ראשון לציון וחזר למשפחתו ברוסיה; קבוצת "שיבת החרש והמסגר" התפזרה תוך מספר חודשים למקומות שונים; תושבי ראשון לציון נקלעו למשבר מול פקידי הברון רוטשילד, אבל המושבה נותרה על רגליה; ישראל בלקינד הקים עם קבוצת הביל"ויים את המושבה גדרה ־ שאת אדמותיה קנה לא אחר מאשר יחיאל מיכל פינס; ואליעזר בן־יהודה התחיל לאסוף אלפי פתקאות עם מילים, ביטויים, פתגמים וחידושי לשון עבריים, שאותם שמר בארון ברזל שקיבל במתנה מיעקב שרתוק.
אבל להיסטוריה, כידוע, נטייה לחזור על עצמה. עשרים שנה מאוחר יותר חזר לבונטין לארץ ישראל, הפעם כמי שמונה על ידי הרצל לעמוד בראש המוסדות הכלכליים של התנועה הציונית שקמה לא מכבר. לבונטין שוב ירד בנמל יפו, שוב ביקר בירושלים ושוב הזדעזע ממה שראו עיניו בעיר כולה, ובכותל בפרט:
הלכתי אל שארית מחמדנו, זכרון הימים הגדולים של עמנו ־ אל הכותל המערבי. גם פה הרחובות הצרים אינם נקיים, קבצנים לעשרות מושכים את ההולך בשולי בגדו, בדרשו ממנו נדבות בחזקת היד […] עליתי משם על הר הזיתים ־ ולבבי נקרע לגזרים. הזאת היא ירושלים, העיר שאבותינו שפכו דמם עליה, העיר שבה חנו מלכינו ושרינו, שבה חזו נביאינו וחוזינו? אין שריד ורושם כמעט!
גם הפעם לבונטין מחליט להציב את מרכז מפעלו החדש, הכלכלי, ביפו ־ והקים בה בחודש אב תרס"ב את הסניף הראשון של בנק אפ"ק (אנגלו־פלסטינה קומפני). רק שנה מאוחר יותר נפתח הסניף השני, בירושלים; בין האורחים שהגיעו לפתיחה החגיגית מונה לבונטין בספרו את הרב שמואל סלנט הקשיש, את מזכירו של הפחה התורכי ואת הקונסול האנגלי. אך מהדיווח על המאורע בעיתון "השקפה" עולה שנכחו במקום עוד כמה אישים, ביניהם עורך העיתון עצמו ־ הלא הוא אליעזר בן־יהודה ־ וציוני נוסף בשם יחיאל מיכל פינס. האם בתחילת העשור השביעי לחייו פינס שבע ממלחמות וביקש להתפייס? שמא לא הגיע לכבודו של לבונטין אלא לכבודה של ירושלים? אלו נותרו מחידות ההיסטוריה.
בין כך ובין כך, עם הזמן הוויכוח הנושן בין פינס ולבונטין התקבע כסמל לבקע השוכן בלב התנועה הציונית. בי' באייר תרצ"ה, שנים אחרי שכל כוכבי העלילה (למעט לבונטין) כבר הלכו לעולמם, הרצה מנחם אוסישקין בפני חוג עולי גרמניה בירושלים לכבוד מלאת 75 שנים להולדת הרצל. כותרת ההרצאה היתה "על ירושלים ומקומה בתנועת התחייה", ואת דעתו של המרצה בסוגיה לא היה צריך לחפש בין השורות: "אם כל העולם מתרכז בשביל עם ישראל במלה 'ארץ־ישראל', הרי כל ארץ־ישראל ־ משמעה 'ירושלים'". אוסישקין גם ידע בבירור מה היה מצביע אילו השתתף באותה ישיבה מכריעה של "ועד חלוצי יסוד המעלה" בכ"ז באדר תרמ"ב:
בימים ההם היתה ירושלים בלי כבישים, בלי אוטובוסים, מנותקת 60 ק"מ מחוף הים, ובה ישב ישוב יהודי חרד, שעמד במלחמה נגד העולים החדשים. וביפו יריבתה היה חופש ומרחב. ואף־על־פי־כן, כשיסד מר לבונטין, אחד ממייסדי ראשון־לציון, ועד לעבודה ישובית שמקום עבודתו היה ביפו, כתב אליו יחיאל מיכל פינס מירושלים: "לבונטין, את הועד הזה תכנס בירושלים, כי מהרגע הראשון עלינו להבטיח את זכותנו על עיר זו". במשך עשרות שנים היתה כל העבודה של חיבת־ציון ושל הציונות מרוכזת ביפו, אחר־כך בתל־אביב, וירושלים הוזנחה.
לאוסישקין היו גם דוגמאות ממשיות להזנחה הזו, כמו העובדה שבתחילה היה מובן מאליו שבית הספרים הלאומי יוקם ביפו ורק לאחר דיון ממושך הוסכם שירושלים מתאימה יותר. מבחינתו זו הייתה משימה לאומית: "אנו נמצאים כעת במידה ידועה בדרך לכיבוש ירושלים. זמן 'שומרי החומות' עבר, ובא זמן 'כובשי החומות'. מוטל על דורנו לכבוש את ירושלים, שתהיה עיר יהודית בתושביה וברוחה".
מספר חודשים אחר מכן נשא אוסישקין הספד על הסופר הציוני אלחנן לייב לוינסקי, ובסוף דבריו חלק שבחים למנוח על כך שתמך בעמדתו של פינס: "היתה אז מחלוקת בין יפו ובין ירושלים על מקום מרכז ההנהלה. המלחמה היתה בין ז.ד. לבונטין לבין יחיאל מיכל פינס, שדרש שהמרכז יהיה בירושלים. לוינסקי איש המעשה מגן […] על ירושלים, אף שנודעה אז לגנאי בבטלניה. הוא הרגיש באינסטינקט הבריא שלו, שאנו באנו לחדש אומה ולא ליצור אומה חדשה" (עיתון "הבקר", 23.10.1935). יהא שיפוטינו על מעשיהם של לבונטין, פינס, בן יהודה וחבריהם אשר יהא, עלינו להודות: ההבדל הזה ־ בין חידוש האומה ליצירת אומה חדשה הוא מאז ועד היום כל התורה כולה.
