"אדם בחלל" הוא, כעדות מחברו, "ספר שנכתב בלילות". זהו ספר יוצא דופן, ייחודי, מסוג הספרים שלא מתפרסמים כאן בדרך כלל. הוא יוצר חיבור מעניין – ומפתיע במבט ראשון – בין ספרות לבין עיסוק בחלל, בכוכבים ובאסטרונומיה. זהו קובץ של רשימות קצרות שכותב איש ספרות שמגלה עניין בחלל, ומחפש את נקודות ההשקה בין שני התחומים: בורשטיין מתבונן בחלל מנקודת מבט של סופר, ומתבונן בספרות כמי שמתעניין בכוכבים.
כמי שהידע שלו באסטרונומיה מוגבל, ניגשתי לספר הזה בחשש – שהתבדה ברובו. הספר אכן משופע מושגים ומונחים מתחום האסטרונומיה, אך כתיבתו של בורשטיין (שעסק בחלל כבר ברומן הראשון שלו, "אבנר ברנר") בהירה וברורה, והוא עושה מאמץ להנגיש את התחום הזה גם למי שאין לו יד ורגל בו. עיקר המאמץ בספר הזה הוא להפנות את תשומת לבם של הקוראים לקוסמוס שמעליהם, להפוך את החלל ואת הכוכבים לתחום מסקרן, שכדאי וראוי לעסוק בו.
"החלל", כותב בורשטיין, "הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד. אך המוזיאון כמעט ריק, ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישנים במוזיאון מדי לילה" (עמ' 13). בורשטיין הוא מעין מדריך במוזיאון הפתוח הזה, והוא מדריך נלהב ועשיר בידע, שמשלב מחשבות והרהורים ממגוון תחומים – ספרות, אמנות, תלמוד, פילוסופיה. נקודות ההשקה הללו מדגימות בצורה מעניינת לא רק כיצד כוכבי השמיים מעסיקים בני אדם במשך אלפי שנים, אלא גם כיצד המבנה והסדר של הממלכות השמיימיות יכולים להעניק השראה ליצורים החיים על הפלנטה הקטנה שנקראת כדור הארץ.
כך, למשל, בורשטיין חוזר כמה פעמים על ההבנה שהמודעות לחלל מכניסה לחיינו יסוד עמוק של פרופורציה. באחת הרשימות הוא מתאר כיצד הוא צופה בליקוי ירח בעודו משוטט בין דוכני שבוע הספר בתל־אביב. הוא יוצר השוואה מעניינת בין המבנה של מערכת היקום לבין ההיררכיות החברתיות שלנו, בני האדם: "המערכות ההיררכיות עלי אדמות, שתובעות תשומת לב רבה כל כך, תחזוקה וכבוד, ולוקחות את עצמן ברצינות רבה כל כך, נמצאות גם בשמיים. הכוכבים אף הם גבוה מעל גבוה, גדול מעל גדול".
אך בשונה מן ההיררכיות האנושיות, הרי שהכוכבים, "הגם שהם נבדלים זה מזה מאוד בגודל ובעוצמה, אין ביניהם יחסים של היררכיה. כוכב גדול אינו חשוב יותר מכוכב קטן… עצם המושג 'חשיבות' מגוחך בחלל" (עמ' 50). לא בכדי הדברים הללו עולים על רקע שבוע הספר: יריד שבו ספרים וסופרים מתחרים זה בזה, מציעים את מרכולתם, חגיגה של תעשיית הספרים רוויית התככים – דווקא ברגע הזה מציע בורשטיין להפנות מבט לכוכבים וללמוד מהאופן שבו הם מסודרים. המסר הזה מתחבר לאמירה כללית יותר של הספר – ההתבוננות בכוכבים מפתחת ענווה וצניעות; מי שמתבונן בטלסקופ מעל גג ביתו בתל־אביב, כפי שבורשטיין עושה, לא יכול שלא לראות באופן אחר מאבקים בין־אישיים, מלחמות בין צבאות וסכסוכי טריטוריה.
היחס של בורשטיין אל היקום ואל החלל הוא יחס מעריץ כמעט; לפרקים הוא מצליח להדביק את הקורא בהערצה הזו, ולפתח בו השתאות ותשומת לב לעולם שלם שבדרך כלל נותר מחוץ לתודעתו. הוא כותב, למשל, על כך שכדי להגיע לנקודה המרוחקת ביותר של היקום, נזדקק ל־225 טריליון שנה, ולכן כל מה שנוכל לעשות הוא לצלם את המקומות הללו בעזרת חלליות: "אנו אסירים שעונשם הומתק ביכולת לראות ולצלם את המקומות שלעולם לא יגיעו אליהם. היקום מלמד אותנו לוותר על הרצון לגעת, לאחוז. להמיר את הרצון הזה במבט, במחשבה, באמנות" (עמ' 60).
בורשטיין מודע לכך שהוא לא יוכל להגיע למקומות שהוא כותב עליהם: כל מה שהוא יכול לעשות הוא לתאר אותם, להבין מהם משהו על עצמו, על העולם שסביבנו, על ספרות ועל אמנות. ובתיאור הזה, בהבנה הזו, יש אסתטיקה רבה, שהופכת את "אדם בחלל" לספר נפלא כל כך.
אדם בחלל דרור בורשטיין, הוצאת בבל, 286 עמ'
