קל לפספס את "המקום של איציק" כשחולפים ברחוב דרך בית־לחם בירושלים. בית הקפה הקטן והצר נעלם כמעט בינות לחנויות שסביבו, ורק כששמים אליו לב ומתקרבים, אפשר להתחיל להבין את סוד קסמו. למעלה מ־500 אנשים שלפו בשבועות האחרונים את ארנקם הווירטואלי והעניקו למקום, באמצעות מיזם "הדסטארט", זריקת חמצן בשווי של כ־100 אלף שקלים כדי שישרוד את תקופת הקורונה. איציק יעקב, בעלי המקום מאז הקמתו לפני 16 שנים ומי שהפך אותו במו ידיו לאחד מבתי הקפה השכונתיים האהובים בעיר, מתקשה למצוא את המילים להודות לאנשים האלה, שאת רובם אינו מכיר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בשביל להציל את המשק צריך שינוי כלכלי
– קארי: יהיה טעים לכם ונמסטה
– בית הקפה כבר לא יהיה כתמול שלשום
"בדרך כלל אני מוציא משפטים במהירות מהפה, אבל באמת שעוד לא מצאתי את הדרך להסביר עד כמה אכפת לאנשים, וכל מה שאגיד לא יגיע לחצי מהשבחים שמגיע להם. כל כך לא מובן מאליו שאנשים יכניסו את היד לכיס בתקופה כזו קשה, ויוציאו כסף בשביל לעזור למישהו אחר".
"ביום אחד הודיעו לי בבום שהמחזורים יורדים מ–4,000 שקל ביום ל–300. לא היה לי כסף לקנות מטרנה וחיתולים לילדתי בת השנה"
הסכום שנאסף מורכב מהרבה תרומות קטנות, אבל יש גם סכומים גבוהים שנתרמו ומוכיחים עד כמה סיפורו של איציק ובית הקפה שלו נגע בלבבות. כך למשל, הסכום הגבוה ביותר שהיה אפשר לתרום, 3,500 שקל, נתרם על־ידי אדם אלמוני. "התרומה הזו מזכה אותו בקריאת מנה מהתפריט שלי על שמו או שם כלשהו שירצה מעתה ועד עולם, ולכן ניסיתי להשיג אותו ולברר מי הוא", מספר איציק, "התקשרתי כמה פעמים ולא הצלחתי, וביקשתי גם מחברים שלי שינסו ממספרים אחרים ובשעות שונות של היום. לא הצלחנו. לדעתי מספר הטלפון בכלל לא נכון והבן־אדם רוצה להישאר אנונימי, פשוט שמע את הסיפור והחליט לתרום את הסכום הגבוה ביותר האפשרי".
אדם נוסף שמעוניין להישאר מאחורי הקלעים הוא אחד מתושבי שכונת בקעה ולקוח קבוע של איציק, שמספר: "לקראת סוף הקמפיין איציק הצליח להגיע לשישים ומשהו אלף שקל, ולא נותר הרבה זמן. אז החלטתי לתרום את ה'פוש' שלי ורכשתי ב־1,200 שקל כיסא שעליו יהיה לוח נחושת עם שם כלשהו. תכננתי שיהיה זה שמה של אשתי, לכבוד יום ההולדת שלה שחל בימים אלה, אבל אחרי שסיפרתי לה היא אמרה שזה מביך אותה ובמקום זה ביקשה שעל הכיסא יהיה מוטבע שמה של שרח בת אשר, בתקווה שאנשים יראו אותו, ילמדו על הדמות הזו וילכו בדרכה".
איציק (39) נולד בשכונת קטמון למשפחה בת שבע נפשות שבבעלותה מינימרקט. "גדלתי במינימרקט, ידעתי למכור במבה וביסלי וחלב", הוא משחזר. "מיד אחרי השירות הצבאי, בגיל 23, פתחתי כאן את העסק. זה היה קיוסק ובית קפה, מכרתי סיגריות, שתייה ופיצוחים. תקופה מסוימת גם הייתה כאן עמדת לוטו, שהורדתי. זה מה שידעתי לעשות. אחרי שנתיים הבנתי שהרבה יותר מעניין אותי להכין אוכל וקפה טוב, ובתוך שבוע הפכתי את המקום לבית קפה־מסעדה".
תכננת מראש שהמקום יהפוך לבית קפה שכונתי? המיקום דווקא ברחוב מרכזי.
"אי אפשר לתכנן דבר כזה. אתה לא בא בוקר אחד, שם שלט 'בית קפה שכונתי' והדבר נהיה. זה הופך להיות מוסד כזה בגלל מי שאתה, הבעלים. זה האופי של המקום, המקום הוא האדם. לולא הייתי מי שאני, אני לא חושב שהיו יושבים פה אותם אנשים שפקדו את המקום מדי יום. נבנתה פה מערכת חוקים פנימית ששומרת על מרקם מיוחד מאוד, מכבד ומקבל. ומי שמכבד את המרקם הזה, מכבדים אותו עד הסוף.
"פתאום גיליתי שאדם שבא לקנות כאן משהו קטן נשאר פה שעה, כי הוא נהנה להיות איתי ועם האנשים האחרים שהתקבצו. ואז הגיעו חברים שלהם, ונהיה מין פרלמנט כזה. בהתחלה ישבתי בראש השולחן וחיברתי בין האנשים, ומהר מאוד הבנתי שאין בי צורך, אני רק משרת אותם ועובר בין השולחנות, והאווירה של המקום היא שמחברת בין האנשים. בהתחלה ישבו כאן על ארגזי חלב, הבאתי כמה שולחנות עץ מהעיר העתיקה, ואז כמה כיסאות, ולאט־לאט הכיוון שהמקום של איציק תפס היה ברור".
"רק שבוע קודם לכן היה לי כרטיס אשראי, הלכתי וקניתי כל מה שהייתי צריך. הכול קרס בבת אחת, לא כי התמכרתי להימורים או לסמים, ולא כי בזבזתי כסף על ברים או שטויות"
במשך 16 שנים התנהל המקום של איציק על מי מנוחות. הוא לא התעשר, אבל הצליח לפרנס את משפחתו ובעיקר עשה את מה שאהב. "היו שנים טובות יותר וטובות פחות, אבל ניהלתי כמו שצריך עסק קטן במחזור של כמיליון שקל בשנה, עם חמישה עובדים במשרות חלקיות, והייתי מרוצה בחלקי", הוא אומר.
שאלה של ניסוח
ואז הגיעה הקורונה. "ב־14 במארס אמרה לי המדינה לסגור את המקום. בהתחלה היו שבועיים שאפשרו לנו למכור בטייק־אוויי, ואז אסרו גם את זה. בדיוק התכוננתי אז לקיץ, שהוא התקופה החזקה של בתי הקפה, וביום אחד מודיעים לי בבום שהמחזורים יורדים מ־4,000 שקל ביום ל־300. צינור החמצן שלך נסתם.
"הלכתי לבנק וביקשתי הלוואה. אמרתי שאני זקוק לסכום באמת לא גדול במיוחד, כ־70 אלף שקל, כדי לשלם חובות לספקים ולהיכנס לתקופה חדשה ומצומצמת יותר, שבה אוכל עדיין לקיים את העסק. הבנק אמר לי בצורה הכי פשוטה שאני לא יכול לקבל ממנו הלוואה כי מדובר בעסק בענף מסוכן ולא יציב, ואין לי ביטחונות להביא, כמו דירה.
"אז עברתי לבקש מהמדינה. האוצר מסכים לתת הלוואה בערבות מדינה של עשרה אחוזים. באתי עם זה לבנק, וממש צחקו עליי. ערבות מדינה של עשרה אחוזים? באירופה המספרים נעים בין 40 ל־70 אחוז. זו בדיחה, אף אחד לא ייתן לי את הכסף. מכיוון שלשוק האפור אני לא אלך, ולמשפחה שלי או של אשתי אין, נשארתי לבד ובלי כסף. השמיים נפלו עליי".
ואז עלה הרעיון לגייס כסף באמצעות "הדסטארט".
"בעלי מסעדת 'מונא' במרכז העיר עשו הדסטארט שהצליח, והחלטתי ללכת על זה. כשאדם נמצא במצוקה, הוא מתכנס לתוך עצמו ודומה לסוס עם רטיות על העיניים – לא רואה ימינה או שמאלה, רק ישר. עשיתי הכול מהר, בלי יותר מדי מחשבה או התייעצויות מקצועיות, שלחתי להדסטארט, הם אישרו והפרויקט עלה לאוויר.
"במשך שלושה שבועות נאספו רק 12 אלף שקל, רחוק מאוד מהיעד הצנוע יחסית שהצבתי, שהיה 70 אלף שקלים. למזלי, כמה חברים שמתאספים כאן באופן קבוע ובראשם איתן פרי, שעובד בקרן שוסטרמן ומתמחה בין השאר בגיוס כספים, ראו מה המצב והתגייסו לעזור. כשנותרו 12 יום לסיום הפרויקט – הגדרתי אותו ל־40 יום כשהסיום היה ביום העצמאות – בתוך תוכי כבר הספדתי אותו. השיטה בהדסטארט היא שאם אתה לא מצליח להגיע לסכום שקבעת עד סיום המיזם, אתה לא מקבל שום דבר והכסף חוזר לתורמים.
"אני מכיר עצמאים שאמרו שהם מוכנים להתחלף עם אלו שמתו מהקורונה. אלו אמירות קשות מאוד, אבל אמיתיות. אנשים שהחזיקו עסקים מצליחים, ובעבודה קשה הצליחו לפרנס משפחה בכבוד, עומדים עכשיו מושפלים מול ספקים, מול לקוחות וכמובן מול המשפחות שלהם. הולך להיות פה כאוס בשנה הקרובה, שהמדינה לא מבינה את משמעותו"
"הבנתי שאין מצב שאצליח להדביק את הפער. פרי והחברים שִפצרו את הפרויקט, שינו את המלל, המציאו תמורות חדשות ואטרקטיביות שאישרתי מולם, הפיצו את הבשורה באמצעות דפי הפייסבוק והאינסטגרם של המקום אחרי שנתתי להם את כל ההרשאות, ובעיקר הרחיבו את מעגל האנשים שיודעים על המיזם, באמצעות רשימות תפוצה וקבוצות ווטסאפ. זה היה מטורף: בארבעה ימים הגענו לרף של 70 אלף השקלים. כשחצינו את הסכום המבוקש התארחתי בתוכנית הבוקר של קשת, ועד סוף אותו יום הסכום כבר הגיע ל־90 אלף שקלים".
אני משער שהיית בעננים.
"אני מאמין בקארמה. בסוף, אנשים יעשו בשבילך מה שאתה היית עושה בשבילם. בשנים שבהן היה לי, תרמתי לא מעט. אני גם שותף בקבוצת הכדורגל הפועל קטמון, שמבוססת על השתתפות כספית של האוהדים. מאמין באנשים שעוזרים לאנשים לא כדי לקבל. אם נרקומן יבקש ממני כסף ברחוב לא אתן לו, אבל אם מישהו יהיה רעב, אתן לו ביס מהכריך שלי. אם יש לך, תיתן. בסוף, אנחנו סומכים על אנשים טובים ולא יכולים להסתמך על המדינה".
הסיפור שלך באמת מרגש, אבל גם חושף את העובדה שאפילו בפרויקט הדסטארט, שנחשב משהו שכל אחד יכול לעשות, צריך מישהו מקצועי לידך כדי להגיע לתוצאה טובה.
"לגמרי. מי שאין לו אנשים טובים שהוא מכיר ושיהיו לידו בזמן אמת ויעזרו לו, אני לא רוצה אפילו להגיד מה יכול להיות בסופו. יש אנשים שלא זכו למה שאני זכיתי, ומגיעים לקצה. המצב גורם לאנשים להגיע למצבי אבדון. תראה, אני אגיד את כל האמת כי אין לי מה להתבייש: הייתי בסיטואציה שלא היה לי כסף לקנות מטרנה וחיתולים לילדה שלי בת השנה, כשאשתי בהיריון בחודש תשיעי עם הבן איתי, שנולד לפני שבועיים. רק שבוע קודם לכן היה לי כרטיס אשראי, הלכתי וקניתי כל מה שהייתי צריך. הכול קרס בבת־אחת, לא כי התמכרתי להימורים או לסמים, ולא כי בזבזתי כסף על ברים או שטויות, אלא כי המדינה שמה אותי בסיטואציה הזו. בחיים שלי לא ביקשתי עזרה מאף אחד, עד משבר הקורונה".
עדיף להיות שליח
אני פוגש את איציק בבית הקפה הקטן שלו. בינינו מפריד דלפק מאולתר שהוצב בכניסה כדי לעמוד בהנחיות החדשות, שעדיין אינן מאפשרות ישיבה במקום אלא רק רכישה בטייק־אוויי. בכל כמה דקות שיחתנו נקטעת בגלל לקוחות שמסכות על פניהם המזמינים קפה, קונים כריך, ואפילו מביאים לו מתנות לרגל הולדת בנו.
כמעט את כולם איציק מכיר בשמותיהם, מוסר ד"ש לבעל שנשאר בבית, מקנטר בחביבות ומקונטר בחזרה – ניכר כי ללקוחות של איציק אכפת מהאדם שעומד מולם לא פחות מטיב הקפה שיוגש להם בעוד רגע.
בין לקוח ללקוח מספר לי איציק כי בשנת 2017 התגרש, והתחתן שוב כשנה לאחר מכן. בעקבות החתונה עבר להרצליה, מקום מגוריה של רעייתו החדשה. להעביר ירושלמי להרצליה זו משימה לא קלה, אני אומר לו. "רק אישה ואהבה כמו שיש בינינו יכולה הייתה להעביר אותי מירושלים", הוא עונה בחיוך, "אני יכול להגיד לך שאחרי שלוש שנים של מגורים בהרצליה אני מכיר שם פחות מעשרה אנשים".
יש לו אופנוע שהוא מגיע עליו לירושלים כמה פעמים בשבוע. "לפני תקופת הקורונה, כשהיו לי עובדים, הייתי מגיע לפה פעמיים־שלוש בשבוע ועושה משמרות. המקום היה פתוח משש וחצי בבוקר עד 11 בלילה. היום אני כאן לבד, את כל השאר נאלצתי להוציא לחל"ת. אני מגיע בכל יום, פותח בשבע בבוקר וסוגר בשתיים בצהריים. יש לי תינוק בבית, ואשתי צריכה עזרה".
לא שווה להעסיק עוד עובד בשביל שעות אחר הצהריים והערב?
"לצערי לא מצדיק. עובד זה דבר יקר מאוד, ויש הרבה מאוד הוצאות נגזרות. דווקא בתחום השכירות בעל הבית התחשב מאוד, וזה מדהים מצידו. ארנונה אנחנו לא משלמים כרגע, 800 שקל בחודש, וגם על זה אנחנו אומרים תודה, אבל יש הוצאות גדולות אחרות. אני ממש מקווה שבמהלך השבועות הקרובים נחזיר עובד או שניים. כרגע אני עושה הכול – מנקה, מכין את האוכל, משרת".
"כל כך לא מובן מאליו שאנשים יכניסו את היד לכיס בתקופה כזו קשה, ויוציאו כסף בשביל לעזור למישהו אחר"
יש לך בטן מלאה על התנהלות הממשלה כלפי העצמאים הקטנים.
"אני מהפגועים ביותר מהמשבר, וכמוני יש רבבות. אני מכיר עצמאים שאמרו שהם מוכנים להתחלף עם אלו שמתו מהקורונה. אלו אמירות קשות מאוד, אבל אמיתיות. אנשים שהחזיקו עסקים מצליחים, ובעבודה קשה הצליחו לפרנס משפחה בכבוד, עומדים עכשיו מושפלים מול ספקים, מול לקוחות וכמובן מול המשפחות שלהם. הולך להיות פה כאוס בשנה הקרובה, שהמדינה לא מבינה את משמעותו.
"שמעתי שמתכננים להזרים 80 מיליארד שקל למשק, אבל לפחות חצי טריליון יצטרכו כדי להרים את המדינה הזו חזרה על הרגליים. אני עסק קטנצ'יק ממש, בקושי שורה בחשבון. יש עסקים במחזור של 200 מיליון שקל בשנה שקרסו. לא ביבי, לא כחלון, לא שר הכלכלה אלי כהן ולא ראש רשות המיסים מבינים את המצב. ביום רגיל אצלי יש מחזור של 3,000 שקל, 5,000 שקל בימים מוצלחים. אתמול מכרתי ב־278 שקלים. ביום ראשון היה שיא – 570 שקל. אתה מבין איפה אני נמצא? היה עדיף לי להישאר בבית או להיות שליח בסופר.
"יש מינימום מחזור שאני צריך כדי להתחיל להרוויח. קוראים לזה 'פתיחת דלת', ואצלי זה 15 אלף שקל. אני צריך להדפיס בקופה את הסכום הזה שהולך להוצאות שוטפות, ורק לאחריו כל שקל מתחלק לשלושה חלקים – שליש למדינה, שליש להוצאות שונות ושליש אליי.
"על חודש מאי אני לא מדבר בכלל, אבל בוא נניח שביוני כבר הכול יחזור למה שהיה וירשו לנו לפתוח את המקום כרגיל. נהיה אופטימיים ונניח שחלק מהאנשים יחזרו ואגיע להכנסה של 30 אלף, אתה מבין שזה אומר לעבוד כמו חמור כל החודש בשביל 5,000 שקל? לא מעניין אותי פוליטיקה, ביבי־גנץ וכל השטויות האלה. אני צריך עכשיו כסף. נפגעתי, אתה עשית את זה, בוא תעזור לי".
כמי שהצליח לסיים פרויקט הדסטארט בהצלחה, תן כמה טיפים שלמדת בדרך.
"לא מקימים לבד פרויקט כזה, חייבים להיות איתך כמה אנשים בסיעור מוחות. אנשים שמכירים אותך, שמכירים את הענף שבו אתה עוסק. צריך להיות יצירתי בתשורות, ושהן יהיו ריאליות ולא יומרניות מדי שבסוף יטביעו אותך. עצה נוספת היא לא להיות גרידי במה שמבקשים. תאוות בצע לא תעבוד כאן. אנשים באים כדי לתת בכיף, תהיה ריאלי בסכומים שאתה מבקש.
"ואולי הכי חשוב – לדעת שזו עבודה. אם קבעת 30 יום עד לסיום הפרויקט, זו עבודה של 30 יום. בכל יום אתה צריך לשדרג, לשנות, לשלוח ווטסאפים, להגדיל את מעגל החשיפה. העצות הראשוניות שיש באתר זה נחמד, אבל הן יקדמו אותך רק כשתגיע ל־90 אחוז מהיעד. צריך גם לזכור שהדסטארט לוקחים תשעה אחוז מהסכום שנאסף פלוס מע"מ, קצת הרבה לדעתי, אבל כשאתה מצליח להגיע לסכום שביקשת זה כבר בבחינת כפרת עוונות, שיהיה להם לבריאות".
עכשיו אתה כבר רואה אופק?
"אחרי שהצלחתי לגייס את הכסף, זה בהחלט מוריד ממני הרבה לחץ ומאפשר לי להיות רגוע ויצירתי יותר. זה איפס אותי, ואני מתחיל להתרגל לקונספט החדש, שאיתו אמשיך בתקופה הקרובה, כי מי יודע מתי הנגיף יחזור ואיך הוא ישפיע. אז עכשיו אני מוריד את הראש, הרבה יותר צנוע וקטן, בתקווה לעתיד שייפתח מחדש.
"אני הצלחתי להגיע למה שרציתי, אבל חשוב לי מאוד שאנשים ידעו שיש עוד רבים־רבים כמוני, שעומדים חסרי אונים מול הבנקים ואין להם מאיפה להביא כסף כדי לקיים את העסק שלהם ולהביא לחם הביתה. זה ממש ברמה הזו, מדובר בחיים שלהם. ומי שיכול, שיעזור".
