הלובי במלון במרכז ניו־יורק, בתקופה שלפני נגיף הקורונה ששיתק את העיר לחלוטין, היה עמוס לעייפה. כאשר נכנסתי אליו ראיתי שבאחת הכורסאות בחלל הגדול יושב אולסי פרי, אחד מגיבורי הילדות שלי, ורעד קל של התרגשות עבר בי מכף רגל ועד ראש. פרי הגיע לעיר באמצע ינואר כדי להיות אורח הכבוד בהקרנת בכורה חגיגית של סרט על סיפור חייו, "אולסי", שהוקרן בערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע היהודי בעיר באולם לינקולן סנטר היוקרתי. את הסרט ביים והפיק דני מנקין, במאי ישראלי מוערך שפועל בשנים האחרונות מלוס־אנג'לס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיש שלימד אותנו לאהוב את ה-NBA
– בין קורונה לטרשת נפוצה: דיוויד בלאט נשאר ספורטיבי
– כישלון מפואר: מאחורי הקלעים של ניסיון הפלישה לוונצואלה
"זה סרט שרציתי לעשות במשך המון שנים. פרי הוא גיבור ילדות שלי, גדלתי על האגדה שלו והוא סיפור ענק ויוצא דופן, שאף מספר סיפורים לא יכול להתעלם ממנו", מסביר מנקין. "במשך עשרים שנה רדפתי אחריו, ממש הצקתי לו, וכל הזמן הוא המשיך לברוח ממני. בשלב מסוים הוא סבל מבעיה בריאותית לא פשוטה ואושפז בבית חולים. ידעתי שמשם הוא כבר לא יוכל לברוח והלכתי לבקר אותו". בשיחה בין השניים בבית החולים גילה מנקין סוד מעברו של פרי, שלא היה מודע לו. "הוא סיפר לי שיש לו בת בשם סיירה, שמעולם לא ראתה אותו וכבר שנים שהוא מנסה ליצור איתה קשר ללא הצלחה. עד אותו הרגע רציתי בכלל לעשות סרט עלילתי על הסיפור שלו, אבל ברגע ששמעתי את הסיפור על הבת, הבנתי שקודם כול אני צריך לעשות מזה סרט דוקומנטרי".
לפתוח את הפצעים
אולסי פרי – 69, 2.08 מטר – הגיע לישראל ב־1976 וכבר בעונת הבכורה שלו החל לסייע למכבי תל־אביב להפוך מאלופה מקומית כמעט בלתי מעורערת לאימפריה באירופה. זה התחיל בניצחון הראשון של מכבי על צסק"א מוסקבה האימתנית, במשחק שנערך במגרש ניטרלי בבלגיה, ונמשך בזכייה היסטורית בגביע אירופה לעונת 1976/77 לאחר ניצחון על וארזה האיטלקית. פרי השתלב נהדר, מקצועית וחברתית, והפך לאחד מעמודי התווך של הקבוצה הצהובה. הייתה לו קליעה נהדרת מחצי מרחק, התמצאות מצוינת מתחת לסל, מוטת ידיים אדירה בהגנה וחוכמת משחק. הוא הפך לכוכב ענק בארץ ולאחד הכדורסלנים האהובים ששיחקו בה אי פעם. הרומן שניהל עם הדוגמנית תמי בן־עמי ז"ל הפך את השניים ל"פאוור קאפל" הראשון בישראל, ולכל מקום ליוו אותם הבזקי המצלמות. הוא אף התגייר וקיבל את השם העברי אלישע בן־אברהם.
אולסי פרי: "מדובר בפצעים שסגרתי מזמן ולא רציתי לפתוח. היה לי קשה לחשוף את הכול מול אנשים, כי עד היום אני מתמודד עם דברים שעשיתי. הכדורסל היה כל חיי והיו לי החלטות רעות, שהובילו לעונשים קשים. בסוף למדתי מהדברים והפכתי לאדם טוב יותר, והיום אני שמח שעשיתי את הסרט"
לצד חיי הזוהר, החל להיקשר שמו של פרי גם לפרשות אפלות, שכללו שימוש בסמים קשים. לאחר שעזב את מכבי ב־1985, הוא נתפס יחד עם בן־דודו בהולנד בדרכם לבצע עסקת סמים גדולה, הוסגר לארצות־הברית וישב שבע שנים בכלא, מתוך העשר שנגזרו עליו. "פרי הוא אדם סגור. היה לו קשה לספר את הסיפור שלו והתהליך שעברנו היה קשה מאוד", משחזר מנקין, "הוא כבר שם את הדברים בצד ולא רצה לחפור בהם שוב. כשהקרנתי את אחת הגרסאות הראשונות בהוט, המפיקה רינת קליין אמרה לי שהסרט טוב אבל שלא באמת הבאתי את הסחורה, וגוננתי עליו יותר מדי, מה שהיה נכון. מדובר באדם שאני עדיין מעריץ באופן כלשהו, והיה לי קשה לחטט לו בשדים ולהוציא ממנו את הדברים. הכאב שלו ממש כאב לי. במשך תקופה ארוכה הוא השתמש בתירוצים, אמר שהיה חולה, שלקח כדורים ושהיו לו בעיות. אחרי הפגישה בהוט, לקחתי את האנשים סביב אולסי לשיחה ופשוט התלבשנו עליו וגרמנו לו להיפתח. זה היה קריטי, כי זה סרט על התפכחות, על אדם שמבין מה עשה ומתחיל בעצם מחדש".
גם אולסי פרי עצמו זוכר את חוויית הצילומים כהתמודדות לא פשוטה. "זה אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי לעשות, כי מדובר כאן בפצעים שסגרתי מזמן ולא רציתי לפתוח", הוא מסביר, "היה לי קשה לחשוף את הכול מול אנשים כי עד היום אני מתמודד עם דברים שעשיתי, אם אלו דברים קשים שקרו לי בילדות או השנתיים האחרונות שלי כשחקן, שבהן התעקשתי למשוך את הקריירה, למרות שהגוף אמר לי במפורש לא. באותו זמן הסכמתי לעשות הכול כדי להמשיך ולשחק ועד היום מטריד אותי, שעשיתי את כל זה בשביל עונה או שתיים נוספות. שיחקתי כדורסל מגיל חמש, המשחק היה כל חיי והיו לי החלטות רעות, שהובילו לעונשים קשים מאוד. בסופו של דבר למדתי מהדברים והפכתי לאדם טוב יותר, והיום אני שמח שעשיתי את הסרט. זה היה בזמן הנכון והרבה בזכות אהובה, בת הזוג שלי".
"עבור אולסי מדובר היה בתהליך ריפוי. הוא סוחב איתו הרבה תחושות אשם, ועדיין קשה לו להסביר לעצמו איך כל זה קרה. לקח לו הרבה זמן לקחת אחריות ולהודות שהייתה לו בעיה", מסבירה אהובה אקרון, בת הזוג של פרי בעשרים השנים האחרונות. השניים הכירו לאחר שבמכבי תל־אביב החליטו לעזור לו בתהליך השיקום, וביקשו לרכוש עבורו זיכיון של סניף בורגראנץ' ברחוב דיזנגוף בתל־אביב. אקרון, שהייתה אז סגנית נשיאת החברה, נסעה להתרשם ממנו בשיקגו, שם נפגשו לראשונה. "הפכנו לזוג רק כמה שנים לאחר מכן. הכרתי היטב את הסיפור שלו אבל תמיד הייתי מורדת, לקחתי סיכונים ולא חששתי לרגע", היא אומרת בחיוך, "התאהבתי באישיות שלו ובאדם שהכרתי. כולנו בני אדם שיכולים לטעות, לכולנו מגיעה הזדמנות נוספת, והיום אולסי הוא אבא וסבא נהדר וחלק ממשפחה חמה ואוהבת. במשך השנים הוא סיפר לי סיפורים מחייו והייתי כותבת אותם, ובשלב מסוים התחלנו לעשות יחד הרצאות. באשפוז לפני תשע שנים אמרתי לו שהחיים קצרים, שאין לדעת מה יקרה בעוד שעה והגיע הזמן לעשות את הסרט ולספר את הסיפור האמיתי והמלא של חייו. זו המורשת שלו".
אחד הקטעים בסרט עוסק בערב חמישי אחד מפורסם, בדצמבר 1982, שבו לא הופיע פרי למשחק חשוב בגביע אירופה מול ריאל מדריד בהיכל בתל־אביב. הגרסה הרשמית של המועדון הייתה שהוא חלה וסבל מחום גבוה, למרות העובדה שכבר אז ידעו כי פרי השתמש בהרואין ולכן לא הצליח לתפקד. "אני חושב שאחד החידושים הגדולים בסרט הוא שאנשים ממכבי מודים בהתנהלות שלהם ומדברים בכנות על הדברים", אומר מנקין, "שמלוק (שמואל מחרובסקי, המנהל המיתולוגי של הקבוצה, ד"מ) זיכרונו לברכה, שזכיתי להראות לו את הסרט כמה שבועות לפני שהוא נפטר, הודה שמכבי כיסתה עליו, וגם שמעון מזרחי לא ברח מהעובדות. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני אוהד מכבי, ביימתי בעבר סרט מפרגן ואוהב על הזכייה הראשונה שלהם בגביע אירופה בשם '77:78 – על המפה', אבל במקרה הזה לא הייתה לי שום כוונה לייפייף את המציאות ורציתי להביא את הדברים כפי שקרו באמת".
לגלות שאבא כוכב
במארס 2019 שודרה במסגרת שידורי הוט גרסה ראשונה ומקוצרת בת שעה של הסרט על אולסי פרי. "זו הייתה התוכנית מההתחלה", מסביר מנקין, "ליצור גרסת טלוויזיה, ובהמשך גרסת במאי קולנועית באורך מלא". ההבדל המרכזי בין הגרסאות הוא שילוב המסע שעבר פרי כדי לפגוש לראשונה בחייו את בתו סיירה, היום בת 24. "היינו כבר אחרי ארבע שנות עבודה, קרובים מאוד לסיום, ועדיין לא הצלחנו ליצור איתה קשר", מספר מנקין, "אמא של אולסי ואחותו היו בקשר איתה עד שהייתה בת שנתיים, ואז המשפחה שלה עזבה את האזור וניתקה קשר. במשך שנים הוא ניסה למצוא אותה, אבל מאחר שהיא עדיין הייתה קטינה, הוא רצה לעשות את זה כמו שצריך ולקבל ברכה מאמא שלה, שכנראה הייתה פחות בעניין".
ואז, רגע לפני שהסרט נסגר בעריכה, הגיע הטלפון המיוחל. "כאן צריך להודות לאלוהי הדוקו", צוחק מנקין, "סיירה הגיעה לגיל המתאים, ויצרה בעצמה קשר עם אחותו של אולסי ואז איתו. ברגע ששמעתי על זה, ביקשתי ממנו שיצא מיד לצפון קרוליינה לפגוש אותה. חששנו מאוד מהפגישה הזו ולא ידענו מה יקרה, אבל לשמחתנו גילינו בחורה צעירה, שמחה וחיובית. אולסי ממש רצה לספר את הגרסה שלו בשביל הבת שלו, והזווית הזאת התאימה לי באופן מושלם לסרט".
סיירה, סטודנטית ללימודי סיעוד, הגיעה גם היא להקרנה החגיגית בניו־יורק. "שמעתי על אולסי בפעם הראשונה בגיל 13. ראיתי את השם שלו בתעודת הלידה שלי, חיפשתי בגוגל והיה לי קשה להאמין שזה מי שמצאתי, שיש לו עמוד בוויקיפדיה ושהוא מפורסם בישראל", אומרת סיירה בחיוך, "רק לפני שנתיים גיליתי שהוא מחפש אותי, שמחתי שנפגשנו ואני אוהבת מאוד את המשפחה החדשה שלי. אנחנו עכשיו בקשר רציף בווטסאפ, למרות שלפעמים זה קשה בגלל הפרשי השעות והעיסוקים הרבים שלנו. התרגשתי מאוד לראות את הסרט ואפילו גיליתי כמה פרטים חדשים שלא הכרתי".
פרי עצמו נראה קורן מאושר כשסיירה יושבת לצידו ומדברת. "היא ואמא שלי נולדו באותו תאריך ודומות מאוד זו לזו", הוא אומר בגאווה. הסרט של מנקין מציג קטעי ארכיון רבים, לצד קטעי אנימציה שיצר אסף צלנר, הנשוי לבתה של אהובה, שקישרה ביניהם. "אני מגיע מעולם השיווק והפרסום. דני ואני מצאנו שפה משותפת מהרגע הראשון והתחלנו לעבוד יחד. הוא ביקש ממני שאתן חיים לסיפורים שלא היו לו חומרי ארכיון בשבילם, מה שעזר להשלים את החסר בסרט. אני קרוב מאוד לאולסי, הוא איש מקסים והיום גם סבא במשרה מלאה, שמוציא מהגן ומחליף חיתולים", הוא מספר.
דני מנקין: "אני חושב שאחד החידושים הגדולים בסרט הוא שאנשים ממכבי תל־אביב מודים בהתנהלות שלהם ומדברים בכנות על הדברים. שמלוק מחרובסקי הודה שמכבי כיסתה על אולסי, וגם שמעון מזרחי לא ברח מהעובדות"
פרי ואקרון חיים כבר שנים ארוכות ברמת־גן. "אם היית אומר לי כשהייתי נער שיום אחד אחיה בישראל, הייתי אומר לך שזה מדע בדיוני. אבל הרגשתי בישראל כבית מהשנה הראשונה, הייתה לי חוויה מדהימה ורק השנתיים האחרונות פה שינו הכול", אומר פרי, "היום אני מאמן בנוער של מכבי תל־אביב, יש לנו הרבה כישרונות ואני מנסה לפתח את הכוכב הבא. יש לנו גם הרצאות וסמינרים מצליחים, על איך לבנות קבוצה מנצחת, וב־23 השנים האחרונות אני מנהל בכל קיץ מחנה כדורסל לילדים בווינגייט, יחד עם שחקן העבר גרג קורנליוס".
ומה לגבי הגרסה הנוכחית של מכבי תל־אביב?
"היה כיף לראות השנה את מכבי חוזרת להיות קבוצה אמיתית ולוחמת על המגרש, עד שהכול נעצר בגלל הקורונה", אומר פרי. "הכול השתנה מאז התקופה שלי, היום הכול מקצועני יותר והרמה גבוהה יותר. אם היינו מתאמנים בימיי כמו היום, מפחיד לחשוב מה היינו יכולים לעשות, למרות שכבר אז היינו קבוצה מצליחה".
לאחר כמה הקרנות מוצלחות בניו־יורק, יצא הסרט של מנקין לפסטיבל סן־דייגו, שם זכה בפרס חביב הקהל. הוא המשיך לעוד מספר הקרנות, עד שהכול הושבת בעקבות משבר הקורונה. "אני מנצל את הזמן הזה כדי לעבוד על התסריט לסרט העלילתי על אולסי", מספר מנקין, "יש לנו על השולחן הצעות ממפיצים לסרט התיעודי, אבל אני לא ממהר לשום מקום. חשוב לי שהסרט יעשה סיבוב פסטיבלים גדול, שייכנס למסלול של האוסקר ויופץ למסכי הקולנוע. התחלתי לפנטז שאת התפקיד של אולסי בסרט העלילתי ישחק קווין דוראנט. יש להם אותו מבנה גוף וגם הוא מופנם כמו אולסי".
כשקופידון ירה חץ
דני מנקין, 49, נשוי ואב לשניים, נולד וגדל בצפון תל־אביב. "מאז שאני זוכר את עצמי ישבתי ביציע במשחקים של מכבי, בימים של מיקי, מוטי ואולסי", הוא נזכר, "רציתי להיות כוכב ספורט, כל היום שיחקתי כדורגל עם חברים ובשלב מסוים הצטרפתי למחלקת הנוער של מכבי תל־אביב. גדלתי בבית עם אמא שומרת שבת ואבא מסורתי, לא נסענו בשבת ולאצטדיון בלומפילד הלכתי ברגל. למדתי בבית ספר דתי, שמרנו כשרות, ובשלב מסוים השתמשתי בזה כתירוץ למה לא הפכתי לכדורגלן. הייתי רעב לדבר הזה אבל לא פיתחתי אותו בגיל המתאים. בגיל 16 הצטרפתי לאליצור בר־אילן, ששיחקה בימי שישי. הייתי קשר שמאלי ולפעמים חלוץ, ושיחקתי טוב".
במקביל לכדורגל החל מנקין לצלם ולערוך סרטים עבור הערוץ הקהילתי של רמת־אביב. "התגייסתי לחיל הקשר, ובאותם ימים הקימו את ערוץ הספורט. התקשרתי ליורם ארבל, אמרתי לו שאני אוהב ספורט, אוהב לעשות סרטים ושאני טוב בזה", מנקין מחייך, "ארבל הזמין אותי לפגישת מערכת בערוץ והתחלתי לקבל משימות. הראשונה הייתה לנסוע לנהריה, לסקר משחק כדורסל ואז לחזור למערכת, לבחור את הרגעים הבולטים ולכתוב קריינות. כשסיימתי, המפיקה שאלה כמה שעות עבדתי, כי רצו לשלם לי. הייתי עוד ממש ילד ופשוט לא האמנתי שקיבלתי 250 שקל על משהו שאני אוהב כל כך לעשות ובא לי באופן טבעי. הרגשתי שאני שודד אותם".
ב־1995 עבר מנקין יחד עם יורם ארבל לערוץ 2 ולתוכנית הספורט "הדקה ה־91". "ארבל עבר לערוץ 2 וביקש שאדבר עם אלכס גלעדי, שנתן לי את המשרה. מצאתי את עצמי בסביבה עם חבורה נהדרת וקיבלתי את בית הספר הכי טוב שיכול להיות. עשיתי כתבות דוקו קצרות עם אנשי ספורט, כתבות שעסקו יותר בהם ופחות בספורט. היה לנו רייטינג נהדר וקיבלתי המון מחמאות וביקורות טובות על הפינה הקטנה שלי. זה הגיע למצב שקיבלתי חופש פעולה מוחלט, והיו רואים בפעם הראשונה את מה שעשיתי רק בשידור עצמו. התאהבתי בחופש הזה, והיום כשאולפנים מדברים איתי, קשה לי לוותר עליו".
ב־1998 החליט להמשיך הלאה, ועבר לשש שנים שבהן ביים כתבות בתוכנית עובדה. "הכתבה האחרונה שלי בדקה ה־91 הייתה על החזרה של אולסי לארץ. זה ריגש אותי מאוד, וכבר אז החלטתי שיום אחד אצלם איתו סרט", הוא נזכר, "אבי ברזילי הביא אותי לעובדה, זו הייתה תקופה מדהימה וגם שם קיבלתי חופש פעולה. הכתבה הראשונה הייתה על סיפור אישי עצוב שעבר על המשפחה של השוער שורה אובארוב. היום אני יודע שאילנה דיין היא אדם רגיש ומיוחד, בית ספר לטלוויזיה, ולמדתי ממנה המון – אבל בהתחלה חשבתי שהיא ממש קשוחה. ואז היא ישבה איתי בחדר העריכה ופתאום התחילה לבכות. היו לנו 38 אחוזי רייטינג על הכתבה הזאת".
סיירה, בתו של אולסי פרי: "שמעתי עליו לראשונה בגיל 13. ראיתי את השם שלו בתעודת הלידה שלי, חיפשתי בגוגל והיה לי קשה להאמין שיש לו עמוד בוויקיפדיה ושהוא מפורסם בישראל. רק לפני שנתיים גיליתי שהוא מחפש אותי, שמחתי שנפגשנו"
ב"עובדה" עסק מנקין לראשונה גם ביצירה שלא קשורה לספורט, ואחת הכתבות שלו על תחנות הסמים ברמלה־לוד זכתה להצלחה גדולה. "זה הצליח אבל מבחינתי היה מדובר בסיוט. מה לי ולהסתובבות במקומות האלה", הוא אומר. ב־2002 הוא עשה את הגיחה הראשונה לקולנוע, כשהפך לשותף של אילן הייטנר ללהיט "חוכמת הבייגלה", המבוסס על רב־מכר באותו השם שכתב האחרון. לאחר שעזב את עובדה, ביים מנקין ב־2005 את הסרט התיעודי הראשון שלו, "18 קילו של אהבה", בשיתוף עם הייטנר. הסרט עסק בסיפורו של בחור צעיר בשם עמי אנקלביץ', שנולד עם מחלת ניוון שרירים נדירה ויוצר אנימציה באמצעות האצבע היחידה שהוא מסוגל להזיז. אנקלביץ' יוצא בגיל 34 למסע בארצות־הברית כדי למצוא את הרופא שלא נתן לו סיכוי לחיות מעבר לגיל שש. הסרט הפך להצלחה גדולה ונרכש בידי HBO. "עמי והסרט שינו לי את החיים, מבחינה מקצועית ואישית", קובע מנקין, "זה היה הסרט הבינלאומי הראשון שלי, וההצלחה שלו עזרה לי לפתח קשרים ולהשיג סוכן ומנג'ר. מעבר לכך, בהקרנת הבכורה במשרדים שלהם פגשתי את מרים, שהפכה לאהבת חיי. זמן קצר לפני שנפגשנו, מישהו אמר לה שאם היא רואה מישהו שמוצא חן בעיניה, שתנסה פשוט להסתכל עליו עשר שניות בלי להוריד את העיניים, וזה מה שהיא עשתה. וגם אני. התחושה הייתה כאילו החיים עברו פתאום להילוך איטי. אני זוכר שאמרתי לחבר בפגישה שאני מרגיש כאילו קופידון ירה בי חץ. זה היה כמו בסרטים".בעקבות ההצלחה פתח מנקין חברת הפקה בשם Hey Jude Productions. ב־2011 הוא יצר את סרטו העלילתי הראשון, "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", בכיכובו של דני ניב (הזמר מוקי, ד"מ). הסרט צולם בפראג וזכה בפסטיבלי קולנוע ביוסטון ובאיווה. מנקין גם ביים סדרות לנשיונל ג'יאוגרפיק, ולאורך השנים ביים כמה סרטי טבע יחד עם יונתן ניר. הראשון שבהם, "הדולפין" מ־2012, העוקב אחר שיקומו של נער ערבי בחוות הדולפינים באילת, זכה בפרסים יוקרתיים ובהצלחה עולמית, וצפוי להפוך בעתיד לסרט עלילתי. "יש תופעה עכשיו בארצות־הברית, שהופכים סרטי דוקו מצליחים לסרטים עלילתיים, וזה הכיוון שאליו אני הולך כרגע", משתף מנקין, "אני אוהב מאוד קולנוע דוקומנטרי אבל זה ענף הרבה יותר קשה והרבה פחות מתגמל, ואחרי 25 שנות יצירה התהליכים שם התחילו להתיש אותי. לאורך השנים למדתי משחק בלוס־אנג'לס ואצל רותי דייכס בארץ, וגם בסרטים התיעודיים שלי אני לוקח הרבה מהעולם העלילתי, אם זו אנימציה או הדרך שבה אני עובד עם המשתתפים".
בשנה שעברה הציגו מנקין וניר סרט טבע נוסף, "תמונת חייו", סרט יפהפה שצולם במשך תשע שנים באנטארקטיקה, בוצואנה, נורווגיה, האמזונס והקוטב הצפוני. הסרט עוקב אחר מסעו של צלם הטבע עמוס נחום, שמבקש להשיג את הדבר היחיד שעדיין לא הצליח: תמונה עם דוב הקוטב, אחת החיות המסוכנות בעולם. "זו הייתה משימה יקרה וכמעט בלתי אפשרית, אבל גם כאן ניצלנו ברגע האחרון", מספר מנקין, "בצילומים עצמם יונתן ואני נשארנו על האונייה – יש גבול למה שאני מוכן לעשות בשביל סרט דוקומנטרי – וגם כאן הסיפור של עמוס ושל המשפחה שלו עניין אותי יותר מהדובים עצמם. אני חייב שהסרטים שלי יהיו מרירים־מתוקים. שיהיה רגע קשה, שיהיה עצב, אבל גם לסיים בטעם טוב עם אופטימיות. אומרים לי שהסגנון שלי אמריקני, ואין לי בעיה עם זה. אני מושפע מאוד מזרמים שונים בקולנוע האמריקני. אני לא רואה סיבה לבאס את הקהל, והיה לי קשה למשל אם אולסי לא היה פוגש את הבת שלו בסוף".
בשנים האחרונות משתף מנקין פעולה עם המפיקה ננסי ספילברג, אחותו של סטיבן. "נפגשנו בפסטיבל ביוסטון, שם הכינו שלט וכתבו: 'שני יוצרי קולנוע מגיעים לעיר – מנקין וספילברג'. כשראיתי את השלט הבנתי שעכשיו אני יכול לפרוש", הוא צוחק, "נוצרה ביני ובין ננסי כימיה טובה, עניין אותה לעשות סרטים חיוביים בנוגע לישראל והפכנו לשותפים".
מנקין, כאמור, חי בשנים האחרונות בלוס־אנג'לס, אבל בימים כתיקונם הוא מרבה לטייל בעולם. בתחילת פברואר הגיע לישראל, ובפסטיבל כנרת לקולנוע על שם מוטי קירשנבאום נערך לכבודו אירוע רטרוספקטיבה, שבו הוקרנו כל סרטיו. "זה היה אירוע מרגש במיוחד בשבילי", הוא נזכר. "מורכב לנהל משפחה בדרך שבה אני חי, אבל עם הזמן למדתי להיות ממוקד יותר. הניסיון עוזר לי לדעת איך להיות יעיל יותר מבחינת ניתוב זמן, ואני נהנה מהמסע".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"סולם האושר הוא כמו מניה. אני עובד על האושר שלי מבחינה רוחנית, יצירתית, פיזית, חברית ומשפחתית. אני עכשיו בחמש ועדיין מרגיש קצת צורך להתנצל על זה. אתה יודע מה זה בשבילי להיות בהקרנה ראשונה של סרט שלי בניו־יורק, כשלידי גיבור הילדות שלי ומצידי השני ננסי ספילברג? באותו רגע חשבתי לעצמי שאם ברגע הזה אני לא מאושר, אני פושע".
