תוכנית תחקירים בערוץ מסחרי היא סוג של אוקסימורון. בפלטפורמה שמקדשת את הרייטינג ומכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר, קשה לעניין את הציבור במחדלים ובשחיתויות. ובכל זאת, הנה פרט טריוויה די מדהים: התוכנית הוותיקה ביותר ששרדה מערוץ 2, על גלגוליו השונים, היא לא אחרת מאשר "עובדה". היא גם היחידה שמשודרת ברצף עוד מימי ראשית הערוץ, אי שם בשנת 1993, כשהחלה את דרכה בזכיינית "טלעד" עליה השלום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך שולפים אישה בסכנת חיים מבלי לסכן את חייה?
– נורת אזהרה: להציל את "מיכל" הבאה
– "פעם טיפול וירטואלי נחשב נחמד, היום הוא מציל חיים"
מה יש באילנה דיין ובנבחרת הכתבים שלה שמצליחים לשרוד בעולם שכולו ריאליטי? חוש נדיר להריח סיפור טוב, יכולת מופלאה לספר אותו והילה של יוקרה עיתונאית (למרות הכתם שדבק בה בפרשת סרן ר'). וגם, כמובן, תשלום מזדמן למפלצת הצהובה. הצורך לאזן בין תחקירים נוקבים לכתבות צבע מרגשות מוכר גם למתחרים מערוץ 13. בעוד דיין ריתקה בשבוע הקודם לו אומה שלמה למסך עם כתבתה שוברת הלב על מיכל סלה ז"ל שנרצחה בידי בעלה, ב"המקור" הלכו עם המציצנות עד הסוף, כשהקדישו פרק שלם לסכסוך המתוקשר בין בני הזוג לשעבר שולי ומיכל רנד.
נכון שהשידורים תמיד ילווו במסר חשוב ובעבודת תחקיר מאומצת ויסודית, ועדיין – הפרומואים איכשהו יכוונו אל הבטן הרכה של כולנו, עם פריים של היתומה הקטנה שנותרה לגדול אצל הדודה או עם מסגור דמגוגי (ודוחה) בסגנון "מי אתה שולי רנד – גבר מכה או גבר מוכה". אלו כללי המשחק, ואילנה דיין כמו גם רביב דרוקר מבינים זאת היטב.
שתי התוכניות עסקו במקרה גם בתמה משותפת – אלימות בתוך המשפחה. לרוב, הסיבות שבגינן קורבנות אלימות מספרים את סיפורם הוא הרצון להעלות מודעות ולהניע אנשים שנמצאים במצבם לפעול. אבל דווקא בשתי התוכניות הללו, המרואיינים המרכזיים הצהירו כי בחרו להתייצב מול המצלמה מסיבות שונות.
נתחיל מ"המקור": קשה היה להימלט בשנים האחרונות מהפוסטים המופרכים, מידיעות הרכילות ומהראיונות החושפניים, שכמו כפו עלינו להביט בתאונת הדרכים שהיא מערכת היחסים של הרנדים. חן ליברמן, כתבת התוכנית, החליטה לצלול אל תוך כל הסחלה, ללקט עדויות של חברים ובני משפחה, דו"חות משטרה וצווי בית משפט, כדי לנסות להבין באופן מושכל ומבוסס בצידו של מי נמצאת האמת. המסקנה הנחרצת לא איחרה לבוא: הוא זכאי. שולי רנד אולי הסכים לענות על כל השאלות הקשות (וכל הכבוד לליברמן שלא עשתה לו שום הנחה) כדי לטהר את שמו וכדי לנסות להניח מסילות אל ליבם של ילדיו האבודים, אבל על הדרך סיפק הצצה נדירה לעולמו של גבר שנמצא במערכת יחסים אלימה. כולנו רגילים לשמוע על התעללות פיזית מצד המין החזק, כמעט בלתי נתפס לחשוב על הגרסה ההפוכה. שישים הדקות הללו העניקו שירות חשוב בפריים טיים, כשסייעו לנטרל לא מעט דעות קדומות והעלו לתודעה הציבורית תופעה מושתקת.
ב"עובדה" עקב רוני קובן (בחיי שמעולם לא הבנתי את הכתרתו ל"מראיין של המדינה") במשך חצי שנה אחר אחיותיה של מיכל סלה ובחן כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטרגדיה הנוראה שפקדה את משפחתן. אבל למרות הדמעות, הגעגוע והניסיון לנתח בדיעבד את שהתחולל בנפשה של מיכל, החלק המשמעותי ביותר בתוכנית היה דווקא עדותה של חן לב, חברתו לשעבר של הרוצח אלירן מלול, מי שחלקה איתו חיים משך ארבע שנים שחורות והצליחה להימלט מציפורניו.
לב מסבירה כי היא רואה בשיתוף הזה תרפיה, חלק מההתמודדות שלה עם הטראומה, אבל רק בשביל הסיפור שלה היה שווה לשדר את התוכנית. העדות שלה הייתה כל כך קוהרנטית, כל כך ישירה, כל כך אמיצה. היא היטיבה לתאר את נקודת מבטן המורכבת של נשים מוכות – נשים חזקות, חכמות, מודעות – שמסתחררות אל תוך מערכת יחסים חולנית.
היא דיברה על סימני האזהרה שהבהבו לאורך הדרך, על הבושה לדבר, על כל הפעמים שכמעט התקשרה למשטרה, על כל השקרים שנשים במצבה מספרות לעצמן ועל הרגע שבו הבינה שזה עלול להיגמר ברצח. את העדות המטלטלת הזו חובה להקרין בכל תיכון ובכל אולפנה, לתת לנשים צעירות בתחילת חייהן את הכלים לזהות את הסכנה כדי שיֵדעו להימלט בזמן. כי אלימות אף פעם לא מגיעה יש מאין, ואף רצח לא מתחיל בלילה אחד. את מיכל סלה הבאה עוד לא מאוחר מדי להציל.
עובדה שלישי, 21:15, קשת 12
המקור חמישי, 21:15, רשת 13
