בקמפיין השיווקי לרגל ההוצאה המחודשת של "לקחי ההיסטוריה", ספרם של ההיסטוריונים ובני הזוג ויל ואריאל דוראנט, שנכתב לפני כחמישים שנה, השתמש המו"ל בהמלצת ראש הממשלה נתניהו על הספר: "כל שורה חצובה בסלע האמת". קריאת הספר מצדיקה את ההמלצה הזו ובפרט את התיאור המדויק המדגיש "כל שורה", ההולם מאוד את המינימליזם שבספר זה, שבו כל שורה טומנת בחובה תובנה וידע חשוב נוסף.
היומרה שבכתיבת הספר כמעט בלתי נתפסת. בספר קצרצר, בן פחות ממאתיים עמודים, מתיימרים המחברים להציג את "לקחי" ההיסטוריה כמעט בכל היבט אפשרי. שלושה־עשר פרקי הספר נקראים "ביולוגיה והיסטוריה", "אופי והיסטוריה", "מוסר והיסטוריה", "דת והיסטוריה", "כלכלה והיסטוריה", ומעוררים תמיהה של ממש: האם באמת אפשר להקיף משהו הנוגע להיסטוריה בשמונה עמודים? ועוד ללמוד ממנו לקחים כלשהם לימינו אנו?
אבל המחברים, היסטוריונים ידועי־שם, מחברי סדרת "תולדות התרבות", ניגשים למלאכת כריית התובנות בידיים מיומנות, ונדמה כי הם מצליחים במלאכתם. בכל אחד מהפרקים יקבל הקורא לפחות תובנת־על אחת, שמאירה את הנושא ותוכל לשמש לו כאבוקת אור הן בנוגע לעבר והן בנוגע ללימוד לקחים לימינו ולעתיד לבוא. כל הטענות והתובנות מוגשות מתוך הסתכלות־על רחבה ביותר, מפרספקטיבה של אלפי שנות היסטוריה, וממעוף הציפור. באופן טבעי אין כניסה רחבה מדי לדוגמאות ופרטי פרטיהן, אך הנגיעה המסוימת הקיימת מבהירה כי בקיאותם של הכותבים אינה מוטלת בספק, וכי מאחורי כל טענה וטענה עומדת עמדה מוצקה ובנויה לתלפיות, שצומצמה לכדי טענה בהירה קונקרטית למען קלות הקריאה ושמירה על הפורמט.
בין יוזמה לשמרנות
החלק הראשון של הספר עוסק בהיסטוריה ובכדור הארץ. הטענה הראשונה שעימה מבקשים המחברים להתמודד היא שההיסטוריה מוכתבת, במידה מסוימת, על ידי הגיאולוגיה או הגיאוגרפיה. הגיאולוגיה והאקלים קובעים היכן יוכלו אנשים לחיות והיכן לא, הגבולות האנושיים נקבעים על ידי הימים והנהרות, ההרים והמדבריות, ושמים גבול לכוחו של האדם. גם אחר ההתיישבות וההתפתחות עלולים להגיע בכל רגע רעידת אדמה, צונאמי או סופה – ולהחזיר אחורה התפתחות אנושית של עשרות שנים בדקות בודדות של סער.
ועם זאת, למרות התיאור של הגיאולוגיה והגיאוגרפיה כמחוללות היסטוריה ממדרגה ראשונה, כבר בעת כתיבת הספר, בשנת 1968, הבינו בני הזוג שככל שהטכנולוגיה צומחת – כך הולכת ופוחתת השפעת הגיאוגרפיה: "אופיים ומתארם של פני השטח עשויים לספק הזדמנויות בתחומי החקלאות, הכרייה או הסחר, אבל רק דמיונם ויוזמתם של מנהיגים, וחריצותם העיקשת של ההולכים אחריהם, יוכלו להפוך אפשרות לעובדה קיימת… הציוויליזציה נוצרת בידי האדם, לא בידי האדמה" (עמ' 23־22).
וכך נראית תובנת־על קריטית ומעשית, המנוסחת בעמודים בודדים: במשך אלפי שנות ההיסטוריה היא נווטה במידה רבה על ידי אילוצים גיאוגרפיים וגיאולוגיים, אך אנו עומדים בתקופה אחרת שבה החשיבות של הללו יורדת, בעוד חשיבות הכישרון והעמל האנושי קריטיים עוד יותר מהתשתית הפיזית.
בפרק "אופי והיסטוריה" המחברים מציינים תופעה כמעט בלתי־נתפסת: במרוצת אלפי שנות היסטוריה מתועדת נדמה שכמעט לא היה שינוי באופי האנושי, וזאת למרות שכמעט בלתי־אפשרי להניח הנחה שכזו: "האמצעים והכלים משתנים, ואילו המניעים והמטרות נותרים בעינם: לפעול או לנוח, לקחת או לתת, להסתער או לסגת, להתחבר או להתבודד… טבע האדם גם אינו משתנה ממעמד למעמד: ככלל, עניים ועשירים התברכו באותם האינסטינקטים, אם כי לעניים יש פחות הזדמנויות או כישורים להוציאם אל הפועל" (עמ' 50).
היוצא מדבריהם אם כן הוא שהאופי האנושי הבסיסי כמעט לא השתנה במרוצת השנים. מה כן השתנה? החברה. כלומר, האבולוציה האנושית לא התקיימה בביולוגיה של האדם ובקווי האופי היסודיים שלו, כי־אם באופן שבו הוא מתקשר ופועל ביחס לחברה שבמסגרתה הוא פועל. "המנהג והמסורת בתוך הקבוצה מקבילים לתורשה במין הביולוגי ולאינסטינקטים אצל היחיד", וההתקדמות האנושית מתבצעת באמצעות חדשנות כלכלית, פוליטית ומוסרית.
אם כן, גם בנושא זה תובנת־העל מתחברת היטב לתובנה הקודמת, וכמו מתלבשת עליה: ההיסטוריה, כמו גם העתיד, לא מתרחשים על בסיס דברים חיצוניים לנו ושאינם בשליטתנו – כמו גיאוגרפיה או כמו תכונות אופי מתחלפות, אלא נבנים באמצעות הדחף האנושי להמשיך לשכלל את האנושות. האינטלקט היזמי אם כן הוא הכוח המניע את הציוויליזציה כולה, אך לצידו הוא חייב גם כוח נוסף: את הכוח השמרני. "ככל הנראה, 99 ויותר מכל מאה רעיונות חדשים יהיו גרועים מן התגובות המסורתיות שהם באים להחליף… מכיוון שכך חשיבותו של השמרן המתנגד לשינוי אינה נופלת מחשיבותו של הרדיקל הדוגל בשינוי – ואולי אפילו עולה עליו, שכן השורשים חיוניים יותר מן ההרכבות המושתלות על הגזע" (55־54).
אין מוסר בלא דת
נושא נוסף שמקבל התייחסות נרחבת יחסית הוא הנושא הכלכלי, שמטופל בשני פרקים – "כלכלה והיסטוריה" ו"סוציאליזם והיסטוריה". קרל מרקס טען ש"ההיסטוריה היא כלכלה בפעולה". כלומר, כל המלחמות שבין מדינות וכל המאבקים הפנים־מדינתיים הם למעשה מאבק בין פרטים וקבוצות על משאבים ועל עוצמה כלכלית. המחברים מאמצים מבט דומה, שמסביר התרחשויות רבות על פי האירוע הכלכלי שהוביל אותן.
נקודה מרתקת עולה דווקא מהתיאור של ההיסטוריה כתהליך של פעימות כלכליות, שהולכות ומתרחשות פעם אחר פעם לאורך כל ההיסטוריה כולה. כל "פעימה" שכזו מתחילה בריכוז העושר אצל אליטה מסוימת. זהו אירוע אבולוציוני בלתי־ניתן לעצירה.
"ניסיון העבר אינו מותיר מקום לספק: במוקדם או במאוחר כל מערכת כלכלית תסתמך על צורה כלשהי של מניע הרווח כדי להניע פרטים וקבוצות ליצרנות. מתברר כי תחליפים כמו עבדות, פיקוח משטרתי או התלהבות אידיאולוגית הם יקרים מדי, זמניים מדי, או פחות מדי יצרניים… ריכוז העושר הוא התוצאה הטבעית של ריכוז היכולת, והוא מופיע שוב ושוב בהיסטוריה" (עמ' 86).
המחברים לא רואים בהתרחשות ההיסטורית המחויבת הזו – ריכוז העושר אצל העשירים – הצדקה לקפיטליזם, או שלילה שלו. באופן כללי הם משתדלים לתאר את ההיסטוריה ולא לשפוט אותה. אך הם בהחלט יודעים להצביע על כך שהתנועה הזו לעולם לא עומדת בפני עצמה. בתום כל תקופה שבה העושר מתרכז אצל ציבור אליטיסטי מסוים מגיעה גם התנועה ההופכית – חלוקה כלשהי של העושר מחדש. חלוקה זו יכולה להיות מרצונם החופשי (יחסית) של העשירים, או בהפיכה אלימה – אך היא תמיד תגיע.
ההדגמה של שתי הפעימות הללו – ריכוז העושר ופיזורו – מודגמת לאורך כל ההיסטוריה, באופן שמבהיר שהמאבקים הללו בין ימין ושמאל, קפיטליזם וסוציאליזם, או כל כינוי אחר – לא החלו היום וגם לא לפני מאתיים או שלוש מאות שנים, והם גם לא עומדים להשתנות. מבחינתי היה בדבר חידוש מעשי גדול: גם אם אני נוטה לצדד בתפיסת עולם של שוק חופשי, כדאי לזכור שלא לקחת את המדיניות לקצה – כי צעד כזה רק יגרום לכך שהריאקציה, התנועה ההופכית, תהיה כואבת ולוחמנית יותר. אם רוצים לאפשר לתפיסה לשלוט בכיפה במשך שנים רבות, הרצוי הוא דווקא לבצע מיתון־עצמי מרצון, מה שיאפשר לתפיסה לשלוט לאורך זמן רב יותר.
פרק מרתק נוסף עוסק ב"היסטוריה ודת", והוא מספק הסתכלות דואלית על תפקידה של הדת לאורך ההיסטוריה. מחד, המחברים עונים על השאלה "האם ההיסטוריה תומכת באמונה בא־ל?" בתשובה שלילית. בניתוח קר של ההיסטוריה הם מדגישים כי "מכלול הראיות מלמד על פטאליות עיוורת או חסרת פניות, עם סצנות אקראיות ולא שיטתיות שאנחנו מייחסים להם סדר, זוהר, יופי או שמימיות. אם ההיסטוריה תומכת בתיאולוגיה כלשהי, התיאולוגיה הזאת תהיה תורה דואלית… הטוב והרע נאבקים על השליטה ביקום ובנפש האדם" (עמ' 73).
אך אל דאגה, על אף ש"ההיסטוריה לא תומכת באמונה בא־ל", בכל זאת מזהירים המחברים מזלזול בכוחה של האמונה, החשובה ונדרשת כל כך לכולנו. לדבריהם, ברור ופשוט ממהלך ההיסטוריה שגם אם הדת הייתה גורם מתסיס ברבות מהמלחמות – עדיין, בלעדי הדת מלחמות אלו היו פורצות בכל זאת, והיו הופכות לנוראיות וקשות יותר. הדת מעדנת, מרככת ומוסיפה גוון מוסרי גם למלחמות, ובוודאי למהלך החיים הרגיל. את הפרק הם מסכמים באמירה כי "אין בהיסטוריה שום דוגמה משמעותית טרם זמננו לחברה שהצליחה לקיים חיים מוסריים ללא עזרת הדת. צרפת, ארה"ב וכמה מדינות אחרות יצרו הפרדה בין דת ומדינה, אבל הן נעזרות בדת לשימור הסדר החברתי…" (עמ' 79). ובכך הם משמרים את אחד הקווים המנחים של הספר: לא כדאי למהר ולנטוש משהו שעבד במשך הרבה מאוד (אלפי) שנים.
אין חדש תחת השמש
גדולתו של הספר היא גם החולשה שלו. מי שאוהב פרטים והדגמות רבות, או חובב תימוכין ומקורות אקדמיים לכל טענה – ימעט למצוא אותם. כל תובנה מנוסחת בתמציתיות רבה על בסיס הסתכלות רחבה מאוד, מה שלא מאפשר ביסוס רחב של הטענות והתובנות.
הספר, כאמור, נכתב לפני קצת יותר מחמישים שנה, אך למיטב שיפוטי הוא יכול היה להיכתב כמעט באותה מידה גם השנה. ממד הזמן לא משנה בעיניי כמעט דבר מתובנות הספר, והנקודה הזו עצמה כמובן קשורה למהותו: הסתכלות על ההיסטוריה בכללותה, ממעוף הציבור, לא אמורה להשתנות כעבור חמישים שנה, ואם הרעיונות נראים רלוונטיים באותה מידה גם היום, כנראה שהכותבים עשו עבודה טובה.
ומהי תובנת־העל האישית שלי מקריאת הספר? פעם אחר פעם, בסיום כמעט כל פרק, הופיעה מול עיניי תובנה אחת מרכזית, ועם סיום הספר גיליתי שהיא גם פתחה אותו, והופיעה מיד בתחילת פתח הדבר שנכתב על ידי ההיסטוריון הישראלי עשהאל אבלמן: "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש". האדם הוא אמנם יוצר ההיסטוריה, אבל ההיסטוריה בכללותה חזקה יותר מכל אדם ומכל דור. כשאנחנו באים ורוצים לשנות את הציוויליזציה כדאי להיאזר בתכונה אחת חשובה: ענווה.
לקחי ההיסטוריה / ויל ואריאל דוראנט / מאנגלית: ברוריה בן ברוך / כנרת זמורה דביר וסלע מאיר, 2020, 176 עמ'
