יש ספרי שירה שמחכים להם זמן רב. "תמים תהיה", ספר השירה השני של אריאל זינדר, רואה אור כשתים עשרה שנים לאחר ספר ביכוריו "אוניות תרשיש". השיהוי הזה, שאינו אופייני לשירה הנכתבת כיום, מייצג את עבודתו הפואטית של זינדר: התמימות כאן אינה הציווי המקראי "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ־לֹהֶיך", אלא תביעה בלתי פוסקת לשלמות.
תביעה זו היא מוטיב חוזר בעבודתו של זינדר, שבעוצמתה יוצרת את התחושה ההפוכה: החתירה האכזרית לשלמות, כמוטיב חוזר, מולידה מודעות נוראה לכל קו שבר, דק ככל שיהיה. גם המציאות הביתית שאמורה לייצג מציאות מוגנת הופכת למוקד אימה ושברון לב עם הופעת הסדק:
בְּכָל פִּנָּה בַּבַּיִת יֵשׁ קֹהֶלֶת אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם /
הַמְּזַמְּרִים בְּמַקְהֵלָה לְמִי אִכְפַּת. /
מָתַי בָּאוּ אוּלַי בָּאוּ כְּשֶׁהַלֵּב נִסְתַּם /
וּקְרוּם-עֵץ כִּסָּה אֶת הַגּוּף הַהוֹלֵךְ /
מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, מַעֲמִיד פְּנֵי אָדָם. //
בְּכָל פִּנָּה בַּבַּיִת הֵם מַצְבִּיעִים וְלוֹעֲגִים / קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ לִפְעָמִים מָה מְבַקְּשִׁים הַיְּלָדִים. / עַד שֶׁהַלַּיְלָה יוֹרֵד וַאֲנִי לוֹחֵשׁ כְּמַאֲמִין: / אֲנִי אִישׁ עֵץ סָתוּם אֲבָל אִכְפַּת לִי מְאוֹד. / אֵינְכֶם רוֹאִים אֲבָל עוֹבֵר בִּי עוֹד חֹם הַדּוֹמֶה לִדְמָעוֹת. / יוֹם יָבוֹא, אַתֶּם תִּרְאוּ, עוֹד אָקוּם כָּאן וְאֶרְקֹד. // בֵּינְתַיִם כָּךְ, בְּכָל הַבַּיִת: שְׁרִיקוֹת וַחֲרִיקוֹת.
זינדר הוא משורר המודע לסדקים וחי בחריפות את הפער בין העולם החיצוני, על חובותיו והברכה שבו, לחוויות הריסוק והתוהו הפנימיים, שאין מהם מוצא. כך הופכים שירי האבהות והבית, שירי המילואים בצבא או עמידה סמלית בעיר – כביטוי לעמידה בניסיון המציאות – לחוויות שהיומיום הוא מעטה דק להן:
"זֶה חֶלְקִי. אַחַר כָּךְ אֲנִי שׁוּב אַבָּא לִילָדִים / מוֹרֶה לְתַלְמִידִים / יָדִיד לִידִידִים / וּמְנַסֶּה גַּם לְדַבֵּר אֵלַיִךְ דִבְרֵי תּוֹדָה וְאַהֲבָה / אַךְ פִּי פּוֹלֵט קִרְעֵי נוֹצוֹת שִׁבְרֵי גִּידִים / אַךְ פִּי פּוֹלֵט שִׁבְרֵי נוֹצוֹת קִרְעֵי גִּידִים".
כקהלת המקראי מנסה זינדר לדבר את הדבר הדק, הדחוף ביותר, שיש בו תביעה בלתי פוסקת. התוצאה היא ספר שלא קל להבינו בקריאה ראשונה, הכותב את חרדת האשם והחתירה אל השבר בשפה לא דיבורית, המייצגת חוויה פנימית עוצמתית ואינטואיטיבית.
חלקו האחרון של הספר, "זהורית", עוסק בצד אחר של חתירה לשלמות – בקשת הגאולה. זהו מחזור נגיש יותר ביחס לספר, שבו בורא זינדר דמות מיתית־נבואית בשם חננאל, כמעין נביא בן דמותו הסובב בירושלים, ומדבר באהבתה ותועבותיה. ירושלים שבחוץ הופכת לבירה הפנימית, שכמו המשורר מבקשת גאולה או הפוגה:
"אֵיבָרִים אֵיבָרִים פָּרוּשֹ הַיּוֹם שֶׁחָלַף / עַל הַמִּדְרוֹן הַנּוֹפֵל לַעֲזָאזֵל. / כָּל שֶׁלִּמְּדַנִי חֲנַנְאֵל יִשָּׁכַח. / כָּל שֶׁאֶשְׁכַּח – יִגָּאֵל".
"תמים תהיה" מותיר את הקורא בתחושה שכל זה היה כדאי.
