כמה מוזר לקרוא ספר על תל אביב הקשוחה, בשעה שהרחובות שלה ריקים ומובסים. מגפת הקורונה, שהכניסה את התושבים התוססים של העיר הקוסמופוליטית לכאורה, חשפה עוד יותר את הבדידות והניכור שהאורבניות מזמנת לחיינו. ספרה של המשוררת טל ניצן נפתח בתיאור תאונה בין רכב ממהר ורוכבת אופניים בשם נינה המתרסקת אל הכביש המחוספס, ונדמה שהשפשופים המדממים על הברכיים שלה נוכחים לכל אורך הקריאה. אספלט, גם זה שהגיבורה שועטת עליו באופניה שתי וערב ברחבי העיר, הוא גם התחושה שעומדת באוויר, הגוף שאין לו שום דבר רך להתערסל בו, מלבד אספלט לוהט וחסר רחמים.
קשה לחיות בתל אביב העיר הגדולה. הבדידות לופתת. המדרכות מציבות מארבים לנשים צעירות ולא מוגנות. מאחורי כל פיתול עלולה לקפוץ סכנה: עבריינים כבדים, עברייני צעצוע מציקים, רוכב קורקינט ממונע. תל אביב היצירתית, הצעירה, בעלת רוח הנעורים והבטלה הנעימה בבתי קפה, טיולים עם הכלב בגינת רוטשילד וילדים בקסדות על אופני הורים מעוצבים – לא מופיעה בספר. ויש לתל אביב צד כזה. אבל ניצן ממקמת את הרומן שלה בעיר שיכולה להיות גותהאם סיטי, שבה רק צילו של באטמן מרחף בלילות לשמור על תושביה.
יומנה של אתי הילסום
גיבורת הספר נינה, אישה צעירה, נקראת על שם נינה סימון, הזמרת. וכבר השם הסלבריטאי מעיד על תחושה של נתק בינה ובין אמא שלה, שהעניקה לה שם שאיננו שייך לה. שם דמות שהיא מעריצה. ההורים שלה מתגרשים בנעוריה, היא גדלה בין שני בתים, ובשניהם חשה מיותרת. אמא שלה מתחתנת בשנית ומביאה אל העולם עם בן זוגה החדש זוג תאומים, בן ובת, שנינה דווקא אוהבת מאוד, והם משיבים לה אהבה, אבל האם מרחיקה אותם ממנה ושוברת לה את הלב. שוב.
בנקודה שבה נפתח הספר, נינה עובדת כשליחה בחברה מפוקפקת ששייכת לגבר שדרס אותה בשוגג. ואולי בכוונה? הוא מתעקש לפצות אותה ומציע לה לעבוד עבורו. וכך, באין תואר או כישורים אחרים, היא תופרת באופניה את כבישי העיר, שתי וערב, ומשנעת חבילות כסף מנקודה לנקודה. בהמשך היא מתקדמת ונשלחת להעביר כסף משולחיה בארץ לאנשי עסקים במזרח אירופה. היא טסה לבדה ונוחתת בבתי מלון בינוניים, מפקידה חבילות ושבה בהקלה ארצה. כך היא מנהלת חיים נטולי עוגן אישי ומשפחתי, על סף הלא חוקי, ובלי רשת ביטחון, אדישה ומנותקת.
הספר לא מסתיר את הנסיבות שהביאו את נינה למצבה: הוא חוזר בפלאשבקים אל הילדות המתעתעת של נינה, שגדלה אמנם בבית בורגני ולא חסר לה דבר, אבל הגירושים של הוריה והנדודים מבית לבית הפכו אותה לחסרת שורשים במובן הפנימי והנפשי. היא נגררת להרס עצמי, בטלה, נשירה מבית הספר, התנסויות ואינטראקציות מזיקות, הפקרה עצמית ודיכאון. ברגע של התפכחות – כתוצאה מקריאה ביומנה של אתי הילסום, נערה יהודייה שנספתה במחנות באירופה – היא מחליטה להרים עצמה מהעפר. השורות התמימות והנאיביות, חדורות האמונה באדם, זרות לאווירה הדחוסה של הספר. עולה תחושה שהסופרת לא יכלה להתאפק מלשלב את ברומן את האהבה שלה ליומן של הילסום, אבל אפשר גם לחשוב שבתוך תוכה, למרות הנטייה להיקלע לסכנה ולהיכוות באש, נינה היא עדיין נערה שלא הבשילה.
נינה הלבנה ונינה השחורה
אוסף צירופי מקרים שמבחינה עלילתית קצת תפורים גס מחברים את נינה עם עוד נינה. את הראשונה פגשנו. השנייה היא צעירה אתיופית שברחה מהבית בדרום, כיוון שאביה האלים, שגידל אותה במכות נמרצות, רצה לחתן אותה בניגוד לרצונה. היא מגיעה לתל אביב עם תרמיל גב ונוחתת היישר לזרועותיהם של סוחרי נשים. הם כולאים אותה בדירת מסתור, מנצלים אותה נפשית ופיזית, עד שברחה גם משם בשארית כוחותיה וכבודה העצמי, כשהיא לוקחת איתה את הארנק של הגבר שסחר בה ונמלטת לשדה התעופה. כשנינה הלבנה פוגשת את נינה השחורה, היא מתגייסת לסייע לה וגורלן נקשר. עכשיו הן שותפות להרפתקה ושומרות זו על זו.
המפגש בין שתי הנינות מגלגל עלילת מתח שלוקחת את הקוראים אל החצר האחורית של תל אביב הנסתרת מעין. תל אביב שמנצלת נשים וסוחרת בהן, תל אביב אלימה וחסרת חמלה, שבה כל אדם לעצמו, נטול קהילה ואחריות. חסר ביוגרפיה. מרחב שבו אנשים תלושים חשופים לעוול וכאב, אבל גם לניצוצות של גאולה שתמיד מגיעים באריזה זהה ויחידה: אהבה.
נדמה שמאוד קשה להיות אישה בעולם של "הנוסעת האחרונה". שתי הגיבורות הפוכות בכול: צבע, השכלה, גיאוגרפיה, רקע מנטלי ודתי, אבל חשופות לאותן סכנות: התעמרות מצד גברים, תלישות וחוסר הגנה. ההקבלה ההפוכה הזאת משרתת היטב את מה שרצתה המחברת להעביר: זה לא משנה איפה גדלת, סוציולוגית או מעמדית, גורלך נגזר מהרגע שבו אמא שלך הפסיקה לאהוב אותך. מהרגע שבו ננטשת נפשית או מעשית. "אמא חייבת לאהוב את הילדה שלה. לא חשוב מה. זה חוק טבע. את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב ואם זה משתבש הכול משתבש" (עמ' 126), קובעת נינה מתל אביב. התמה הזו נמצאת בבסיס הספר, כמשק פני פרפר קדום שהביא את נינה למצבה היום. אבל כשהיא מהרהרת לעומק, היא יודעת למצוא בתוכה גם מעט אחריות: "היום אני יודעת שקל מדי לומר שדברים נכפים או נופלים עלייך. גם אם זה מתקבל על הדעת. ההורים היו מה שהיו, הילדות הייתה מה שהייתה, ואת עשית מה שעשית. אולי היית עושה ככה בכל מקרה והורייך או מי שלא יהיה רק סיפקו לך צידוק בדיעבד?" (עמ' 38).
להרגיש בית מבפנים
היעדר דמות האם והחיפוש אחריה כתנאי ליציבות נפשית זועקים מתוך הספר. המחברת מנסה להעניק לגיבורה שלה אם חלופית מיטיבה, דבר שלא קורה בדרך כלל במציאות. ילדים ננטשים לרוב יצטרכו להיות האם המיטיבה של עצמם כדי להירפא ולפתח אותה בתוכם. אבל ניצן חומלת על נינה שלה, ונותנת לה את ציפורה, קשישה נעימה ובעלת שאר רוח, שתהיה מקלט גם לנינה שבאה מדרום. ואם יש משהו שהמגפה הנוכחית הבהירה לנו זה כמה אנחנו זקוקים למבט המלטף של הזקנה על הטעויות שאנחנו בצעירותנו האווילית עושים. הגעגועים לדור השלישי, באופן ממש מושלם, נשזרו בי בקריאת הספר בגעגוע עז לסבא וסבתא, המקום שבו את תמיד מובנת וצודקת.
ומה עם נינה והאופניים? גם היא תיגאל, כמובן באמצעות אהבת גבר שהוריו ידעו לאהוב אותו, והוא יודע לזהות בנינה את "הגור הפצוע שהיא". קלישאה שפחות נהניתי לקרוא, אבל אכן מבהירה את מה שהתכוונו אליו כל הפסיכולוגים כשניסחו את האהבה כשחזור ותיקון היחסים הראשוניים שלנו עם הדמויות הראשונות שלימדו אותנו אינטימיות וביטחון מה הן – ההורים.
"הנוסעת האחרונה" מעורר מחשבות רבות ומציף הרהורים והשתקפויות עצמיות בנושא יחסים במשפחה. האופן החשוף והכן שבו טל ניצן פורשת את התובנות שלה דרך הגיבורות, נטול קישוטים מיותרים, מערבל את הבטן. יש פער מסוים בין אורך הנשימה בכתיבה הפנימית הפסיכולוגית המרתקת של ניצן והצלילות שהיא מבטאת כשהיא מרחיבה את העדשה על פגיעותה של הנפש, ובין המהירות המסוימת שבה נקשרים כל הקצוות בעלילה. צירופי המקרים שהסופרת עצמה מעידה עליהם מתרחשים לעיתים בחיים, אבל בספרות הם דורשים יותר הסבר ומאמץ. זו הסיבה שהחלק הזה, הרומן כמותחן, חלש יותר לטעמי, ומזכיר תסריט של סדרת טלוויזיה שמזדרזת להפגיש את כל הדמויות לקראת פרק הסיום. אפשר להמר שהספר יעובד אי פעם לסדרה מוצלחת.
האם הילדות היא המפתח לכול? ילדים רבים לא נולדו לתוך הסביבה הפסיכולוגית של משפחה מ"בית קטן בערבה", ובכל זאת הצליחו למצוא כוחות ועוצמות ולחלץ את עצמם מתוך תחושת הקרבנות אל הווה פורה ויצירתי. אבל הגעגוע אל הבית שלא היה, תאמר ניצן, ימשיך להתקיים כמו גחלת לוחשת בתחתית הבטן. תלישות ובדידות לא נובעות מעצמן, הן גם לא תוצאה של עיר מנוכרת. אפשר לגור בכרך הסואן ולהרגיש בית מבפנים, אם גדלת במשפחה שנטעה בך יסודות של אהבה ושייכות. פרויד כבר אמר שכל ילד צריך מבוגר אחד שמאמין בו. פגיעה ראשונית ביחסי אמא וילד לא מייצרת בילד אמא פנימית שמגוננת עליו, בתוכו, שלוחשת מבפנים: עד כאן. לכאן אסור לך לתת לאף אחד להיכנס ולשלוח יד מרושעת. פה עובר קיר שאני באהבתי אותך הקמתי. הקיר הזה מונע מידיים זדוניות לשלוח יד אל הנפש ולערבל אותה. זו כוחה של אהבת הורה. ומי שלא חש בה ימשיך לנסוע ולנסוע, מתחנה לתחנה, מדווש על אופניים בכבישים הארוכים עד שיגיע לנמל הבית.
