יום חמישי שעבר, בעת חלוקת התיקים המומצאים יותר והמומצאים פחות לממשלה החדשה, בקבוצת הפייסבוק "ירושלמים וירושלמיות" עלה רעיון למינוי נוסף. Uncle Ihab, אחד ממנהלי המשנה בקבוצה, פרסם את תמונתו של זאביק אבינר (46) יחד עם הכיתוב: "מסתמן: זאביק אבינר מונה למלא תפקיד השר לענייני הרשתות החברתיות". אבל האמת היא שזמן רב לפני שהוכתר אבינר בקבוצת הפייסבוק כשר לענייני הרשתות החברתיות, הוא כבר זכה לכינוי "ראש העיר הווירטואלי של ירושלים", או "ראש העיר הדיגיטלי של ירושלים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי הפך את מוסטפא יונס לשהיד?
– מחקר ייחודי: סבתות, נכדים, קורונה וריקודים
– בג"ץ יכריע: מה יעלה בגורל ריקוד הדגלים המסורתי בירושלים?
כל ירושלמי זוטר – כלומר סטודנט מבצלאל שבא להיקסם מהעיר שחוברה לה יחדיו לכמה שנים שבהן יזדעזע מהקור מקפיא העצמות, וישרוד כדי לספר לחבריו בשפלת החוף – יודע שאבינר הוא האיש שחולש על כ־120 קבוצות פייסבוק; אמנם לא מהודו ועד כוש, אלא רק בנפת ירושלים, ועדיין, בקבוצות האלו חברים בין אלפים בודדים לעשרות אלפי חברים, ובסך הכול יותר מחצי מיליון איש ואישה. ביניהן נמנות קבוצות של שכונות וקבוצות נישה בכל תחום אפשרי – טיפוח, גנים, בייביסיטר, משרות ודירות. "ירושלמים וירושלמיות" היא הגדולה שבקבוצות ובה חברים יותר מ־140 אלף איש – "ימנים, שמאלנים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, דתיים, רפורמים, חילונים ואתאיסטים, שונאי דת וגזענים", כדבריו של אבינר, כלומר כל אותו פסיפס אנושי שחי ומתגורר בעיר.
הוא מסתמס עם ראש העיר משה ליאון – "לפעמים הוא פונה אליי ולפעמים להפך. בכל מקרה, אין ספק שהתהליכים בצנרת העירייה התקצרו בין האזרחים הקטנים ובין העירייה" – והוא יודע מה הנושא הבוער בכל שכונה ושכונה. נו, אז מה מעסיק את תושבי פסגת־זאב עכשיו? אני מתקילה, והוא משיב: "המואזין", בלי להניד עפעף. "התושבים היהודים הפעילו 'מואזין נגדי' שבו מתנגן שמע ישראל וכיוונו את הרמקולים לכיוון השכונות הערביות, במחאה על המואזין". ומה קרה בקריית־מנחם? "השבוע הנושא שצף היה שיפוצים של העירייה שמפריעים לחצי שכונה".
ביזנס ופלז'ר
עם השנים הוא הפך למומחה בייעול ובניהול הקבוצה, וכיום הוא מגדיר את עצמו (בתיאור שלו בפייסבוק, אלא מה?) כ"מומחה לאוטומציה ולניהול קהילות פייסבוק". "היו תקופות שכל עוד הייתי ער, הייתי צמוד לפייסבוק, 10־12 שעות ביממה, בתוך הקבוצות, מנהל אותן. זו התאבדות. זו משימה שדורשת משאבים נפשיים ומשאבי זמן ברמה בלתי נתפסת. כיום יש לי תוכנות שעוזרות לי לנהל את הקבוצות 24/7. אני מעריך שיש לי את אחת האימפריות הכי משוכללות בתחום, עבדתי על הפיתוח שלה כשלוש שנים יחד עם מפתחים. המערכות שלי יודעות לבצע כל דבר כמעט באופן אוטומטי. אני שונא לעבוד לא יעיל. כל פעולה שאני עושה אני בודק אם יש דרך יעילה יותר לעשות אותה. ובואי, אנחנו במאה ה־21, אין סיבה שלא נדע לנצל את זה". בקיצור, עבורו פייסבוק היא גם פלז'ר וגם ביזנס. "נו ברור", הוא אומר, "פייסבוק זה החיים. למישהו יש ספק בזה?"
הוא מקבל עשרות הודעות פרטיות מאנשים שחברים בקבוצות שהוא מנהל. בקשות לייעוץ, לעזרה, לתמיכה, לכתיבת פוסט ועוד. "הרבה פעמים השאלות נוגעות לחיבורים שאני יכול לעשות – איך מגיעים לבן אדם הנכון או איך פונים לגופים הנכונים, תכלס זה הצורך הכי גדול של אנשים", הוא מספר. "ממש עכשיו, בעקבות הכתבה על מיכל סלה ז"ל, כתבה לי מישהי שהיא רוצה לשתף אותי במשהו. 'זה יכול לקחת כמה ימים', היא הזהירה אותי ובאמת כתבה לי מגילות, שבהן גוללה סיפור חיים מטורף שמתחיל בליל החתונה שלה. ברגע שאחרון האורחים עזב, בעלה סטר לה ומשם התחילו חיים של אלימות. 'תדע לך שלפני 17 שנה הוא מת', היא כתבה לי, 'ולא דיברתי על זה עם אף אחד מעולם, אבל בגלל הפוסט שכתבת על מיכל סלה, זה עלה לי'". ולמה היא בעצם פונה אליו, אני מנסה להבין. "אני דמות מוכרת בעיר, ואני נגיש, אפשר לשלוח לי הודעה בפייסבוק. אני לא פוליטי, לא שייך 'להם' או 'להם', ובנוסף, כנראה אוהבים את מה שאני עושה, אז מרגישים בנוח לפנות אליי".
כמו ישראלית טובה, השאלה הראשונה שאני מפנה לזאביק היא שאלת האינטרס. למה זה מעניין אותו להשקיע כל כך הרבה זמן בקבוצות האלו? מה יוצא לו מזה ואיך בעצם הכול התחיל? "לא היה לי חזון מאוד ברור", הוא אומר, "וגם לא ראיית הנולד. אם הייתי רואה את הנולד לא הייתי עושה את זה. כמו הרבה דברים אחרים, אגב. אם אנשים היו רואים את הנולד ורואים למשל מה היה קורה אחרי שהם יתחתנו – הם לא היו מתחתנים, אבל הם כבר התחתנו ועכשיו לומדים להסתגל למצב החדש. בפועל זה התחיל כמו חלום מתגלגל. היה חלום ואז נוצר חלום ונוסף עוד חלום".
ומה היה החלום?
"החלום היה להכיר את השכנים. גרתי בנחלאות, ופשוט עצבן אותי שיש לי מלא חברים, הכרתי מאות אנשים, אבל את השכנים בסמטה לא הכרתי והיה ברור שלא אכיר אותם לעולם, אלא אם כן אעשה משהו".
ולמה לא לדפוק להם בדלת? זה לא טבעי יותר?
"אפשר תמיד לדפוק בדלת, אבל זה קצת לא מקובל בעיר. הסתובבתי בשכונה והרגשתי בה במובן מסוים זר. כמו שמרגישים בעיר. גרתי בקיבוץ ובמושב, ובאינטראקציות האלה הכרתי את כולם. ככה זה. כולם מכירים את כולם. ובגלל שהניכור הזה הציק לי, אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי מנהל קהילה, לא מנהל קבוצה. היום זה טרנד מאוד ידוע לדבר במושגים של 'מנהלי קהילות', כל דבר שיש בו יותר משלושה אנשים נהיה קהילה. אבל אני מדבר איתך על לפני שמונה־תשע שנים, ובאמת על קהילה שנוצרה פה. מצאתי את עצמי מתמודד יום־יום עם המון אתגרים קשים, מנטליים ונפשיים, שבחרתי כל הזמן לקפוץ לתוכם. החלטתי שאני לא מפחד ולוקח אחריות".
עדיין לא הצלחתי להבין בשביל מה לך כל הבלגן הזה. מה זה נותן לך?
"לא הרגשתי שזה לוקח ממני. הרגשתי שהעיסוק בקבוצות תמיד נותן. זה כמו חידה שלוקחת ממך אנרגיה. יש לך בחירה לא להשקיע בה אנרגיות אבל אתה רוצה לפתור אותה, למרות העובדה שזה קשה מאוד ומאתגר. באותן שנים שפתחתי את הקבוצות התחלתי ללמוד פסיכודרמה. זה השתלב לי בעולם. הבנתי שבעצם עשיתי סוג של טרנספורמציה ותרגום של התהליכים הפסיכו־דרמטיסטיים שלמדתי והשלכתי אותם על קבוצת ענק, כלומר זיהיתי בתוך הקבוצה את אותם תהליכים שמתרחשים בקבוצות הקטנות שכל התיאוריות הפסיכולוגיות מתייחסות אליהן. בראש ובראשונה העיסוק הגובר בקבוצות מאפשר לי להתפתח ולעבור את אותם התהליכים דרך הקבוצה".
שריטה אחת
כשאומרים "ירושלים", נוטים להצמיד לה שלל כינויים. השגור והקלישאתי ביותר הוא "העיר שחוברה לה יחדיו", כשבפועל מדובר בעיר שסועה מאוד, פוליטית, יש יאמרו מחלוקת דה־פאקטו. המחיצות גלויות לעין – מהפגנות החרדים ועד למהומות בהר הבית, מהמריבות על מתווה הכותל ועד להעברת השגרירות האמריקנית. ירושלים תוססת מבפנים. היא לוע של הר געש שעלול להתפרץ אם לא שומרים עליה בטמפרטורה הנכונה, אם לא מתנהגים אליה בעדינות. והתפרים, כדרכם של תפרים, עדינים וסמויים מהעין.
"דרך ניהול הקבוצות עברתי אינסוף תהליכים פנימיים. להכיל את הקונפליקטים שבתוכי, לראות את הצדדים השונים והסתורים שקיימים בתוכי. זה שאני בקשר עם כל כך הרבה אנשים מכריח אותי לראות, ממש לראות אנשים בעלי תפיסת עולם שונה, עם אמונות שונות. אני חייב לראות אותם וחייב לתת להם מקום. אם מישהי מעלה פוסט שהיא מחפשת קורא בקפה, ויהיו תגובות מזלזלות, ויהיו!" מדגיש אבינר, "אני אגיב ואמחק אותן. זה גורם לכך שתהיה לי אמפתיה לכל אמונה. וזה הדבר המדהים שקורה פה – קשה לדמיין נושא, תחום, אמונה, אידאולוגיה שלא תעלה שם – זאת קבוצה כל כך מגוונת. וקשה לי להאמין שיש בעולם עוד קבוצות כל כך מגוונות, קבוצה שכולם נמצאים בה וכולם מעורבים בשיח שמתנהל בתוכה. מה שכן, לשיח הזה יש גבולות".
גבולות שאתה קבעת.
"שאני קבעתי. והגבולות האלו בסופו של דבר מייצרים שיח בין אנשים. כי הם לא מאפשרים אלימות מילולית. זה ברמה שאי אפשר לכתוב 'אתם'. אם מישהו מתווכח עם חרדי והוא אומר 'אתם', אני אכתוב לו 'יוסי פה, מדבר איתך, תדבר אליו, הוא לא אתם'. ומישהו אחר אומר 'אתם ואנחנו', ואני אומר לו 'אתה לא נציג של אף אחד'. אני לא מאמין בדיבור הזה של האנחנו והם. זה השורש של הסטריאוטיפים".
"יש לי שריטה אחת", מעיד אבינר, "אני לא מאפשר שפה סטריאוטיפית". אליבא דאבינר אסור היה עליי לכתוב "הפגנות החרדים", אלא הפגנות הפלג הירושלמי (הוא צודק, תכלס). "אני לא מאפשר לאף אחד לכתוב 'החרדים', 'הערבים', 'הדתיים', 'הלהט"בים', 'השמאלנים', 'המתנחלים' – ה'אתם' וה'אנחנו' זה השורש של הגזענות. בעיניי זו שפה אלימה. אני לא יודע אם קיים עוד מקום בעולם שאלו החוקים שלו. האיסור על שפה סטריאוטיפית, זה ממש הלב של כל הקבוצות שאני מנהל".
ה"אנחנו" ו"הם" זה בעצם הכפתור הכי לחיץ שיש אחרי שלוש מערכות בחירות.
"זה הכוח הכי חזק של הפוליטיקה. פעם דיברתי עם אבא שלי על הנושא הזה (מי שעוד לא עשה את הקישור המתבקש בין זאביק לאביו הרב שלמה אבינר, שיבדוק את עצמו, ב"ק). הוא שלח לי מאמר של הרב הלל צייטלין שהסיכום של מה שהוא טען שם זה שאנשי ציבור מגזריים שווה שנאת חינם. כי מה שהם אומרים זה 'אנחנו' ו'הם', וה'אנחנו' ו'הם' אף פעם לא מסתיים רק בהבחנה, זה הרי מוביל ל'אנחנו הטובים' ו'הם הרעים'".
הו, זה מעניין. אבא שלך מתנגד למפלגה דתית? כי זו הנגזרת של הדברים.
"יש הבדל בין שיח אינטלקטואלי למציאות. יש בחירות ויש פוליטיקה. אין מה לעשות, ככה עובדת פוליטיקה". בבחירות האחרונות לעירייה היה ניסיון של אבינר ושותפים נוספים להתאגד ולהקים סיעה שתרוץ לעירייה, אבל הוא לא הבשיל. "סביב הניסיון הזה ללכת לעירייה אמרתי שיש לי עקרונות, אני לא מוכן ללכלך על אף אחד אף פעם. אמרו לי: 'אתה לא יכול, זה לא עובד ככה', אז אמרתי בסדר, זה לא יעבוד. בתוך עולמות הפוליטיקה והתקשורת, השיח הזה של הטינופת הפך להיות לגיטימי. אני לא מוכן להיות חלק מזה. אני לא יכול להיות פוליטיקאי. הרבה אנשים פמפמו לי 'הלוואי שתהיה ראש העיר, זו הפנטזיה של ירושלים', אבל כרגע חסרים לי הכישורים הארגוניים והמיומנויות הנדרשים לעשות את זה, ומעבר לכך זה לשנות סגנון חיים. אני לא בטוח שזה מתאים לי".
אבל זה מדגדג לך קצת?
"הייתה תקופה שדגדג לי, אבל מערכת הבחירות העירונית האחרונה שהייתה מכוערת ברמות בלתי נסבלות גרמה לי לשמוח שלא עשיתי צעד בכיוון".
אתה רואה את המעבר בין העולם הווירטואלי לחיים האמיתיים?
"יש סינרגיה חזקה מאוד בין פייסבוק לרחוב, לעיר. אף פעם לא עשיתי סקרים כדי לראות תהליכים כאלו, אבל אין לי שום ספק שקבוצה גדולה כל כך משפיעה על התודעה של החיים בעיר, ולא רק בפייסבוק. המציאות הווירטואלית משנה חברה ומשנה עיר".
ואיך נראים היום יחסי ערבים־יהודים בקבוצות?
"לפני ארבע שנים אנשים כתבו פוסטים שבהם התייחסו לכך שיש ערבים בקבוצות. הניחוח של מילים כמו 'שמתם לב שיש ערבים בקבוצות?' הוא ניחוח שמתבסס על המשוואה ערבי בקבוצה = מרגל/מחבל. אנשים פנו אליי שאמחק את הפוסט הזה כי הוא גזעני, אבל בעיניי זה היה פוסט חשוב מאוד. יש ערבים בקבוצה, זה לא סוד, אפשר לדבר על הכול. כשהתחילו להיכתב פוסטים בערבית, אנשים הזדעזעו. אנשים רואים ערבית ובטוחים שמן הסתם כתוב שם 'איטבח אל יהוד'. היום חלק מרכזי מהפעילים בקבוצות הם ערבים ויש גם לא מעט פוסטים בערבית. אנשים התרגלו למציאות הזו, הם מתקשרים זה עם זה. אני זוכר שראיתי את הפוסט הפוליטי הראשון והתרגשתי, 'הו! הנה זה קרה'. הוא נגע בנקודות רגישות שקשורות לסכסוך והתנהל בו שיח סוער. אז אמרתי וואו, היום זה המובן מאליו. מתקיים כיום שיח אמיתי בין ערבים ויהודים. אנשים התרגלו לזה כי חיים בפייסבוק, אבל תחשבי לך שרוב היהודים בעיר מעולם לא ניהלו שיח עם ערבים, ועזבי עכשיו את הפועלים שעבדו אצלם בבית והם הכינו להם קפה שחור. ירושלים מחולקת לגטאות, ודרך הפייסבוק הגטאות האלו נפרצו.
"ברשת גם אפשר לראות את הפער הכביכול בלתי נתפס, אבל בעיניי מאוד נתפס, בין האכפתיות והעזרה וההתגייסות והאמפתיה והמעורבות שיש בעיר לבין הקונפליקטים שיש פה. זו כאילו משפחה ענקית מלאת מריבות וחרמות ושנאה, אבל בסוף, זו המשפחה שלך. תתמודד".
הדיקטטור הנאור
ביתו של אבינר מצוי בלב ירושלים, אך חבוי היטב, כיאה לדירה נחלאותית־מובחרת. שער ברזל מוביל לגינה יפה ושקטה, וספות ופוטונים הפזורים בה מזמינים לשקוע בתוכם. זאביק הוא הרביעי מבין תשעה אחים. בגיל 46 עדיין עם בייבי־פייס, ואין לו מנוס מלגלות לי את סוד ההתבגרות היפה שלו. ולא, בנות, זה לא קשור לתכשירי טיפוח וקרמים מיוחדים: "בגיל 17 עוד היו לי שיני חלב. הזיפים הגיעו לראשונה בגיל 26־27. הכול אצלי לאט. אני מקווה שגם הזקנה והמחלות יבואו לאט".
אי אפשר לדבר עם בנו של הרב אבינר ולא לשאול אותו איך זה להיות הבן של הרב אבינר.
"אני לא מתבייש באבא שלי, אלא בדיוק להפך, אני שמח שאני הבן של אבא שלי. אני לא מייצג אותו ואני לא אחראי עליו. אנשים מתייגים אותי בפוסטים שהוא כותב, אבל אני לא צריך להסכים או לא להסכים. באחת הסערות בפייסבוק שבה התגוששו חילונים ודתיים, מישהו כתב לי 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ', כי לא נקטתי עמדה מספיק חילונית. אגב, יש כאלו שקוראים לי 'הרב החילוני של נחלאות'".
אחת הטענות שעולות כלפי אבינר, בערך מיום שהחל להקים את הקבוצות ולנהל אותן, היא שאלת הסמכות. מאיפה בעצם ניתן לו הכוח הרב הזה שנצבר תחת אימפריית צוקרברג בע"מ. "'מי שׂמך?', 'זה לא דמוקרטי', או כינוי גנאי כמו 'דיקטטור' – אלו תגובות שאני מקבל בערך מהיום הראשון. אני זוכר ששיתפתי את אבא שלי בעניין הזה לפני כשלוש שנים. הוא אמר לי שדמוקרטיה זו מערכת נוראה, משחיתה כוחות וחוסמת את היכולת לייצר ולעשות – זה הרע במיעוטו, כמובן, אבל הוא טען שהשיטה הכי טובה זה הדיקטטור הנאור".
אז אתה דיקטטור נאור?
"חסר לך שאת הופכת את המשפט הזה לכותרת. 'הדיקטטור הנאור'".
דווקא רעיון.
"הפידבק נורא חשוב לי. אם אני לא קשוב לפידבקים אני אאבד את זה. אני מקבל פידבקים בכמויות אדירות. אנשים מרעיפים עליי את ההערכה והתודה והאהבה וסוברים ששיניתי את ירושלים לטובה, ויש כמובן גם כאלו שמרגישים שאני לא טוב לעיר, אבל בסדר, תמיד יהיו גם כאלו. יש לי מספיק משובים לדעת שאני בדרך הנכונה".
אז למה אתה בעצם לבד בעסק הזה?
"לפני כשנה עשיתי מהלך ומיניתי מנהלים מקומיים לכל השכונות, ול'ירושלמים וירושלמיות' צירפתי שמונה־תשעה מנהלים, כי באמת לא ישנתי. היום אני כבר לא לבד, ויש איתי צוות שנוטל חלק בעבודה הקשה ובאתגרים היומיומיים, שלא לדבר על אלימות מילולית ואיומים. יש בזה הרבה סכנות, לעמוד מול עשרות אלפי אנשים ולהגיד 'זה כן וזה לא', לשים את עצמך בכיכר העיר ולקבל את המשוב – גם אהבה והערכה וגם ים של איחולי מוות ואונס וכל מה שעולה בדעתך".
אלה דברים שאיחלו לך?
"ברור. זה לא משנה באמת, כי אני בכלל לא שומע את המילים האלו. הפאנץ' זה איך אני מתייחס לקללות. אני לא קורא את המילים, אני רק קורא את הרגש. זה כמו שילד אומר 'יא חזירה!' – את לא תיעלבי, את יודעת שהוא לא התכוון לזה. אם מישהו מאיים לפגוע בי וכותב לי 'אני יודע איפה אתה גר', אני אומר לו: 'מצוין, בוא נשתה קפה, נדבר'. מעולם לא עלה על דעתי להזמין משטרה על איום כזה. מי שרוצה לפגוע – פוגע, לא מאיים בפייסבוק".
"קורה שאני מוציא אנשים מהקבוצה באופן זמני. נדיר מאוד שאני חוסם אנשים, וגם אם אני חוסם והאדם מבקש לחזור, אני לא מעניש, אני תמיד משחרר", הוא מציין. "אבל לפעמים באמת אין ברירה, והדרך היחידה לעצור בן אדם היא להוציא אותו החוצה. בבחירות האחרונות הלכתי בשכונה, פתאום פונה אליי מישהו 'היי זאביק, אפשר סלפי?'. אני אומר בטח ושואל לשמו. אני מבין שזה מישהו שחסמתי לפני כמה חודשים. מחייכים, מצטלמים, הוא לא כועס עליי, הבן אדם אוהב אותי. הוא נלחם על האמת שלו והאמת שלו גזענית, אז אני לא מאפשר לו להילחם איתה בקבוצה. אני לא לועג לו או חושב שהוא מטומטם. אני מבין טוב מאוד את הגזענות כי גם אני הייתי פעם גזען. גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, הרבה שנים עוד הייתי גזען. לא הייתי צועק מוות לערבים או משהו כזה, אבל התפיסה שלי בבסיסה הייתה גזענית או סטריאוטיפית. זה למשל תהליך שעברתי בזכות ניהול הקבוצות של ירושלים. שאלת אותי מה המניע הפנימי שלי? לשנות מציאות זה דבר שיש לי מוטיבציה עצומה כלפיו. אני נאבק כדי להילחם בגזענות במובנה הרחב, זו מלחמה שלי שיש לה תוצאות במציאות. זה מרגש אותי ברמות. אני משנה את המציאות ומשתנה בעצמי. אני פשוט מרוויח מזה".
