בשנים האחרונות הביטלס קמים לתחייה וזוכים להצלחה מסחררת. לא, אין מדובר במיזם מוסיקלי או תרבותי משותף. מדובר בשורה ארוכה של פרויקטים שיזמו חברי הביטלס החיים – פול מקרטני ורינגו סטאר, ושותפיהם יוקו אונו ומשפחת האריסון – הכוללים: שחזור של שירי הביטלס ב"קרקס השמש" (2010), הוצאה מחדש, באיכות משופרת ובהצלחה מסחרית חסרת תקדים, של תקליטיהם האחרונים "סרג'נט פפר"(2017), "הביטלס" (2018),"אייבי רואד"(2019; הפך לתקליט הנמכר ביותר בעשור האחרון בארה"ב), גרסה משחוזרת לסרטים "מסע הקסם המסתורי" ו"צוללת צהובה", הסרט העלילתי "אתמול" (2018), הסרט "שמונה ימים בשבוע" המשחזר את הביטלמניה העולמית (2016), ושחזור הסרט המתעד את הקלטות האלבום "Let it Be" משנת 1969 לסרט דוקומנטרי בעל שם דומה שביים פיטר ג'קסון המפורסם ושאמור לצאת לאקרנים השנה. ולבסוף, שורה ארוכה של מחקרים, ספרים וספרי זיכרונות בהוצאות הספרים האקדמיות החשובות ביותר בעולם. נראה שהביטלס שבים ומשתלטים על שוק המוסיקה הפופולרית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בני גנץ הוא מענטש
– במשרד החינוך דרושה מהפכה תודעתית
– רק הציבור יכול להציל את מפלגות הציונות הדתית
לא כך נראו הדברים בתחילת שנות השבעים. לפני 50 שנה, ביום שישי 10 לאפריל 1970, הודיע פול מקרטני כי הוא עוזב את הביטלס. הכרזתו נתנה גושפנקא רשמית לשמועות ולחצאי הידיעות שדיברו על כך שהתופעה המשפיעה והחשובה ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית כבר אינה פועלת יחדיו מזה מספר חודשים וכי מתחים ואי־הסכמות מהותיות לגבי המשך דרכה מלווים אותה מזה שנה לפחות.
עם פרסום הידיעה היה ברור כי הודעתו של מקרטני מהווה את המסמר האחרון בארון הקבורה המפואר של הלהקה. הודעות והכרזות צער וקינה הושמעו בכלי התקשורת השונים ובפי פוליטיקאים ואמנים. הכרזתו של ג'ון לנון – "זה טבעי, לא אסון גדול. אנשים מגיבים לכך כאילו זה סוף העולם. זו רק להקת רוק שהתפרקה. שום דבר חשוב, ותמיד יהיו לכם את התקליטים הישנים אם תרצו להיזכר" – לא התקבלה בהקלה בקרב הציבור. הודעות ברוח דומה שפרסמו פול, ג'ורג' ורינגו במהלך שנת 1970, והכרזתו של מקרטני כי בדעתו לפנות לבית משפט כדי לפרק את השותפות העסקית בין חברי הלהקה, הבהירו לעולם כי אכן בא קיצה של הלהקה.
הגלולה המרה הומתקה למשך זמן קצר לאחר מכן. שלושת חברי הלהקה היוצרים הוציאו מספר אלבומים מצוינים וזכו להצלחה מסחרית וביקורות טובות, שייתכן ובחלקם נבעו מעברם המפואר ופחות מאיכותם המוסיקלית. לנון הוציא שני אלבומים חשובים ולאחר מספר ניסיונות כושלים פרש מעסקי המוסיקה. זמן קצר לאחר חזרתו להקלטות בשנת 1980 הוציא אלבום מאכזב ואז נרצח. האריסון הוציא אלבום משולש מוצלח הכולל שירים שחבריו סירבו להכניס לאלבומי הלהקה. לאחר אלבום נוסף כוחו תש. הוא שלח את ידו למדיומים פופולריים נוספים וללא הצלחה יתרה. מקרטני, אולי האמן המצליח ביותר מסחרית מבין הארבעה, הוציא מספר אלבומי סולו טובים אחרי הפירוק ולאחר מספר שנים פנה לפופ מסחרי שאמנם תגמל אותו כספית והפך אותו למוסיקאי העשיר ביותר בעולם, אך המסחוּר בא על חשבון האיכות.
שינויים שיצרו מתחים
בחמישים השנים האחרונות נוצרו אין ספור פרשנויות והסברים לפירוק הלהקה. רובם הוכחשו על ידי חברי הלהקה ומקורביהם, וחלקם נשמעו משכנעים בזמנם אך הופרכו מאז. ההסברים שחברי הלהקה נתנו בשנת 1970 הוחלפו באחרים בעשורים האחרונים. כך, לדוגמה, ברור כי יוקו אונו לא נושאת באשמה העיקרית לפירוק הלהקה ונעשה לה עוול עת נתפסה אז כ"אדם השנוא ביותר במערב אחרי אדולף היטלר".
כיום אנו גם יודעים כי האווירה בהקלטות האלבומים "הביטלס ( 'האלבום הלבן')", "Let it Be" ו"אבי רוד" לא הייתה רצופה במתחים ומריבות. אווירה טובה ועשייה משותפת ניכרו במרבית שעות ההקלטה. הגרסה החדשה הצפויה להתפרסם הקיץ של הסרט "Let it be", שנסמכת על מאות שעות צילום שלא נכללו בגרסה המקורית משנת 1970, מציגה להקה שמחה, המפגינה יצירתיות מוסיקלית וחוש הומור, כאשר המתחים בין לנון ומקרטני נדחקים לשוליים.
ולבסוף, לאחר האלבום "אבי רוד" שיצא בספטמבר 1969 התכוונה הלהקה לשוב ולהקליט. להאריסון אף הובטח כי חלקו באלבומים הבאים יהיה גדול יותר מבעבר. דברי לנון בפגישה המפורסמת בנובמבר 1969 שבה אמר "אני רוצה גט" נוגדת אמירות מאוחרות ואחרות שלו מסוף אותה שנה, שבהן הציע לחברי הלהקה מודל מוסיקלי חדש שבו חברי הלהקה יפעלו הן יחד והן לחוד. יש הטוענים כי התמכרותו להרואין יצרה אצל לנון מצבי רוח קיצוניים לכאן ולכאן, המסבירים את גישתו הסותרת לעתיד הלהקה.
בינואר 1970, כאשר האריסון, מקרטני ורינגו התכנסו באולפני אבי רוד להקליט שיר חדש של האריסון "אני, עצמי, שלי", הם ציפו כי לנון יצטרף אליהם מאוחר יותר. אלבום חג המולד המסורתי למעריצי הלהקה שיצא מספר ימים קודם לכן ובו חברי הלהקה מבצעים ביחד ובנפרד קטעי חג מולד ומערכונים משעשעים כמיטב ההומור הביטלסי לא רמז אף הוא על העומד להתרחש.
נראה כי מספר תהליכים ומגמות שהחלו בלהקה לאחר מותו של מנהלם, בריאן אפשטיין, בקיץ 1970 החלו להשפיע על דרכה ותרמו אט אט לאובדן דרך וכיוון ולמתחים אישיים. ביניהם ניתן למנות את הקשיים הכספיים ואת הכמעט־התמוטטות של חברת Apple שהקימו בשנת 1968 (שהלוגו שלה ואופן פעילותה בחודשיה הראשונים עיצבו שנים לאחר מכן את חברת "אפל" של סטיב ג'ובס), את מאבקי הכוח בין לנון ומקרטני על מספר השירים שכל אחד יהיה זכאי להכניס לאלבומי הלהקה, את הניסיון החשאי של מקרטני להעלות לעצמו את התמלוגים לשירים שכתב בשותפות עם לנון (כאשר לנון גילה זאת הוא כנראה פלט את המשפט המפורסם "אני רוצה גט"), את התסכול של האריסון שכוחו כיוצר לא הוכר על ידי שותפיו ללהקה, ואת השעמום של רינגו – אולי האדם הסימפתי היחיד בלהקה, שהבין שממעמדו כחבר שווה זכויות הפך למתופף שכיר.
אך מעל לכול נראה כל ארבעת חברי הלהקה, שבילו כמעט 10 שנים יחדיו, מתוכן שבע שנים כדמויות המפורסמות והיצירתיות ביותר בעולם המוסיקה, שהיו נתונים לאין ספור לחצים ומתחים, "נשברו". כל אחד מהם החל לפנות לדרך חדשה הן בחיים הפרטיים והן כיוצרים. השותפות העסקית, המוסיקלית והרגשית לנון־מקרטני הוחלפה בלנון־יוקו ומקרטני־לינדה, והכתיבה והיצירה שולבו עם עשייה מוסיקלית פרטית ובהרכבים אחרים. כל אחד פנה לכיוון אחר, לנסות כיוונים מוסיקליים, פוליטיים וחברתיים חדשים.
לתוך השינוי המבני הזה, עת החלו הביטלס להתרחק אחד מהשני, אמנם ללא כוונה לפרק את הלהקה, החלו להצטבר מתחים, כעסים ובעיות פיננסיות שהעיקו יותר ויותר על האווירה. הכרזתו של מקרטני באפריל 1970 כי הוא עוזב את הלהקה, אולי מתוך כעס רגעי על המפיק פיל ספקטור שעיבד כמה משיריו באלבום Let it be באופן שלא מצא חן בעיניו, אולי מתוך רצון לפרסם את אלבום הסולו שלו "מקרטני" או כניסיון לראות אם חברי הלהקה האחרים יבקשו ממנו לחזור, הייתה בכל מקרה מתרחשת.
תופעה דומה לצ'רלי צ'פלין
בפרספקטיבה של חמישים שנה נראה כי בשנות השישים אירע משהו כה יוצא דופן בתרבות המערבית, עד שהוא ממשיך להלך קסמים על אנשים גם כיום. סיפור הביטלס סופר פעמים כה רבות אך הוא עדיין ייחודי בהיקפו ובדחיסות שלו. ככל שהזמן חולף כך סיפורם נראה מוזר יותר, ממצה את הרגע שבו תרבות הפופ עדיין הייתה חדשה, נדיבה ברוח ומלאה באפשרויות חדשות.
בעשרות השנים האחרונות שירי הביטלס וסיפוריהם ממלאים תפקיד מרכזי בחגיגות גני ילדים, בהרצאות בדיור מוגן ובמצעדי סיכום למיניהם של המאה ה־20. תלמידי תיכון ודוקטורנטים כותבים עליהם עבודות. מחקרים על אודותיהם מתפרסמים בהוצאות ספרים אקדמיות מכובדות (רק בשנים האחרונות פורסמו שבעה ספרי מחקר בהוצאות אוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד), וכנסים מדעיים נערכים על יצירותיהם. נושאים ודמויות משיריהם כ"יער נורבגי", "איש משום מקום" או "אלינור ריגבי" הפכו לסמלים ספרותיים ולכותרות של ספרים עלילתיים. מעבר החציה "אבי רוד" שופץ לאחרונה והפך לאתר שימור לאומי ולאתר עלייה לרגל. שרות הדואר הבריטי הוציא סדרת בולים עם דמויותיהם. הביטלס הפכו להיות לאחד מסמליה המרכזיים של התרבות הפופולרית בת זמננו. חברי הלהקה (החיים והמתים) הפכו כבר מזמן מדמויות בשר ודם לתופעה תרבותית: תרבות ביטלס.
מעטות הדמויות והתופעות בתרבות הפופולרית המודרנית שקיים לגביהן קונצנזוס על־גילאי, חוצה יבשות ותרבויות. צ'רלי צ'פלין, מרלין מונרו או ג'יימס בונד הם דוגמאות בודדות לדמויות כאלו. מבין שלושתם, צ'רלי צ'פלין האנגלי הוא היחיד המזכיר את תרבות הביטלס. צורתו החיצונית, סרטיו ובעיקר הדמויות והמצבים שייצג השפיעו על חברות רבות. בניגוד למונרו ובונד, שהשילוב של דמויות פיקטיביות, יחסי ציבור ותזמון מתאים מבחינה בינלאומית היו המקור הראשי להצלחתם, צ'פלין ניחן בנוסף לכול בכישרון וביכולת להשפיע על קבוצות גיל רבות במהלך שנות ה־20 וה־30 הקשות לאורך המאה ה־20.
הביטלס מזכירים במידה רבה את תופעת צ'רלי צפלין. גם הם בריטיים, שהצלחתם האדירה לא הייתה מוגבלת לארץ־האם. מראם החיצוני (בעיקר תספורתם) הפך לסמל לחיקוי. כישרונם כמוסיקאים, השימוש שעשו במדיום חדש יחסית (מוסיקת פופ־רוק בשלוב טכנולוגיה מתקדמת לזמנה) וללא ספק התקופה שבה פעלו – שנות ה־60, הופכים אותם, שנים לאחר שהתפרקו, לגוף המשפיע ביותר במוסיקה הפופולרית של המאה ה־20. אלבומיהם, ובמיוחד "ריבולבר" ו"סרג'נט פפר", עדיין נחשבים לטובים ביותר מבין אלבומי מוסיקת הרוק שנוצרו עד היום. יוקו אונו צדקה. תרבות הביטלס הינה הפולקלור של החברה התעשייתית המודרנית.
לא רק מדפי חנויות המוסיקה עמוסים ביצירותיהם, כך אף מדפי חנויות הספרים. תרבות הביטלס הינה כיום נושא לא רק למחקר אקדמי אלא גם מרכיב מרכזי בתרבות ילדים. קטלוג שירי הביטלס אהוב על תרבויות רבות, תוצאה של פעילות מוסיקלית ענפה ויצירתית מאין כמוה במשך השנים 1963־1969. סיפורם האישי, יצירותיהם והתקופה שבה פעלו הם מרכיבים מרכזיים בלימודי תרבות. התיאורים והניתוחים הרבים של יצירותיהם מנסים להסביר את הצלחתם והשפעתם עד היום מכל פרספקטיבה אפשרית. כך, מכונים לנון־מקרטני "מלחינים" (composers) על פי מיטב מסורת אמני המוסיקה המערבית הגדולים, כשוברט ושומן, ולא "כותבי שירים" (songwriters) כפי שמכונים אמנים אחרים בתרבות הפופולרית המערבית במאה ה־20. יש לשער כי אף בעוד מאה שנים שיריהם יהיו חלק מרפרטואר שירי הילדים, שירי הערש ושירי העם האנגליים מבלי שאלו שיזמזמו אותם יֵדעו את מקורם.
תרבות משל עצמם
המושג "תרבות הביטלס" אינו מושג סתמי. מבקר הרוק החשוב ניק קון (Cohn) היה הראשון שטען כי הביטלס "אכן עושים מוסיקה טובה, אך מה בין מוסיקה טובה לרוק?". הוא ורבים אחרים טוענים כי שירי הביטלס ותרבות אוהדיהם חסרים את הלהט המהפכני, המיני, האלים, היצרי, המפלצתי, הקולני והתוקפני שמאפיין את תרבות הרוק והפופ. ואכן, הביטלס שונים ממפלצות הרוק שאנו מכירים. הם היו יצירתיים בהשוואה לקונבנציות הרוק הרגילות. הם היוו תגובה כריזמתית קולקטיבית לתקופה שבה פעלו. הם היו פופולריים וגם עמוקים. שיריהם חייכנים (כביטלס עצמם), חכמים, ניתנים לשליטה, בעלי קסם צונן, מתונים ושלווים. הם פונים ומדברים אל לב כל אחד ואחת בעולם.
כיוצרים גדולים אחרים בעולם התרבות הפופולרית, שיריהם מהווים רק היבט אחד בהיסטוריה שלהם ושלנו, שהרי לביטלס חלק משמעותי ואולי הבולט ביותר בתרבות חיים שלמה הקשורה לתקופה מכרעת בתולדות התרבות המערבית המודרנית (תרבות שנות ה־60). הדימויים הפופולריים שיצרו נגעו בחיי היומיום הנורמליים והרגילים של מיליוני צעירים וצעירות לבנים במערב. נורמליות והנאה הינן מושגי מפתח בתרבות הביטלס. למרות יומרת הזעם והמרד של הרוק, כל שנות קיומו לא איים הרוק באמת על הממסד. כוכבי הרוק יצרו רושם מרדני, זה היה חלק מכוח המשיכה שלהם, אך לא יותר מכך. במובן זה הביטלס היו המייצגים הטבעיים ביותר של תרבות הרוק שאינה מתיימרת למרוד. כתופעות תרבותיות פופולריות אנגליות אחרות, הם מהווים תרבות מוסיקלית־פופולרית נעימה ייחודית, הנעוצה היטב בתרבות האנגלית שעיקרה מתינות, איפוק ומסורת.
אכן, הביטלס אינם המייצגים "הטבעיים" של תרבות רוק או פופ כזו או אחרת, הם מייצגים אורח חיים ועולם דימויים שבמידה רבה סותרים את אגדת הרוק המתומצתת במשפט "סקס, סמים ורוקנרול". הביטלס, יותר מעוד להקת פופ, היו אורח חיים, בעיקר אורח חיים אנגלי. כיום, חמישים שנה לאחר הפירוק, ניתן לומר כי בבסיס הצלחתם עומדת "אנגליותם", ומכאן שמרנותם והיעדר רוח הרדיקליות והמהפכניות מתרבותם. בשנות ה־60 הסוערות קראה תרבות הביטלס (בדפוסי התנהגותם ובעיקר בשורה ארוכה של שירים מלהיבים, מקוריים וחדשניים) לסדר, ליציבות, לחזרה לעבר, לזיכרונות ילדות ובמידה רבה לשמרנות. בכך קלעו ללב רבים בעולם המערבי שאולי חלמו להשתתף באורגיית "שנות ה־60" אך בסתר ליבם שאפו "להגיע הביתה בשלום", לשמור על המסורת, על התא המשפחתי ועל חיים יציבים.
ולסיום: כך כתב הגרדיאן הבריטי מספר ימים לאחר פירוק הלהקה.
"כפי שנראה כעת אין הרבה סיכויים שהביטלס יעבדו שוב כלהקה. בין אם כך יקרה או לא, היוקרה שלהם ומעמדם המכריע ברורים: הם ,יחדיו עם מרי לויד וצ'רלי צ'פלין ניצבים כאמנים הבריטיים הגדולים במאה הזאת.הם סמל לשינוים חברתיים שהביאו הזדמנויות רבות יותר לצעירים ועדיין המוסיקה שלהם מתאימה לכל גיל ולכל מצב. זה הופך אותם לכוכבים גדולים יותר מן "האבנים המתגלגלות" ואלביס פרסלי, וזה אני מניח, הרמז לכך כי עבודתם תשרוד כאמנות אהובה ולא רק כזיכרון לתקופה. הם יצרו דימויים קטנים ונהדרים מזרמים רבים בתרבות האירופאית והאמריקאית. שיריהם עוסקים באהבה בין שני בני אדם ,אהבה כמחזקת את החיים, אהבה כמחממת והופכת לכדאית בלילה של יום מפרך .שיריהם עוסקים באנשים כאלינור ריגבי שלא מוצאים אהבה, ובדרך בה מחוזות הזכרון ופנטסיות הילדות נחקקים בזכרון. בצוללת צהובה ישנה תמימות ומלנכוליה. כצ'פלין הביטלס עוסקים בתקופה של שינוי חברתי וכמוהו הם מגיבים עליה במונחים של ערכי העבר. להיכן נפנה כעת? מה נעשה? האם האנשים הבודדים ואהבתם יהיו חשובים מעתה ואילך כבעבר?
עודד היילברונר הוא פרופסור ללימודי תרבות והיסטוריה במכללת שנקר, באוניברסיטה העברית ובמרכז הבין-תחומיהביטלס באנגליה, 1964.
