"על מערומייך חוגג יום לבן / את הדלה והעשירה כה". אני מתחיל לקרוא ומרגיש מייד – אלו מילים מהסוג הנדיר שמרגע שנפגשתי בהן הן נדבקות אליי ונלחשות באוזניי בחיים עצמאיים משלהן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דניאלה ספקטור מרשה לעצמה להיות חשופה מתמיד
– גנץ כבר לא החניך התורן של לפיד
– בני גנץ הוא מענטש
השנה היא 1923. שיר זה, פרי עטה של משוררת צעירה שזה עתה פסעה בצעדים ראשונים מהוססים בשדה השירה העברית, פורסם. תוך כמה שנים ישתלטו על הבמה המרכזית נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ורחל. בצילם של עצים גאי צמרת אלה, יתקשו פרחים צנועים ויפים להרשים בפריחתם. את זה תגלה באכזבה אסתר ראב כעבור שבע שנים, כאשר תוציא לאור, קרוב לוודאי במימון עצמי, את ספר שיריה הראשונה "קמשונים". אביב היה בארץ, חודש מאי 1930, לפני תשעים שנה.
את ארכיונה הגדול והעשיר של אסתר ראב הפקיד ב"גנזים – אגודת הסופרים" אחיינה, חוקר יצירתה והביוגרף שלה, הסופר אהוד בן עזר. מאות כתבי יד, מכתבים ומסמכים חושפים פרשת חיים סוערת. מנישואיה הראשונים לבן דודה יצחק גרין בקהיר ב־1921, התאלמנותה, נישואיה השניים לצייר אריה אלוואיל, גירושיה, פרשיות אהבה שונות ועד לבדידות קשה בשנותיה האחרונות. ערב רב של גלויות מצולמות מפריז לידידיה בארץ ("אני יושבת ברגע זה בגן הלוקסמבורגי – הוא כעת בעצם פריחתו, שלל גוונים של פרחים נפלאים", בגלויה למשה סטבסקי), קופסת ממתקים ממצרים שבה שמרה את מכתבי האהבה של בעלה יצחק גרין, צילום שלה ושלו על גמלים ליד הפירמידות.
מן הארכיון מצטיירת דמות של אישה חזקה, חושנית בחייה וביצירתה (ראו את פתיחת השיר לעיל, "על מערומיך חוגג יום לבן" – עולם ומלואו של אהבת הארץ וארוס), מורדת במוסכמות, יוצרת רבת כישרון, שחלפו עשרות שנים עד שאוהבי הספרות והשירה בארץ החלו למחוא לה כפיים.
אני לא כמו כולם
נוף מולדתה של אסתר ראב היה שונה מאוד מערבות רוסיה שמהן עלו לארץ המשוררים של אותן שנים. היא גדלה בין הפרדסים ובין הצריפים הדלים של פתח־תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, היו בין מייסדיה. אסתר ראב נולדה ב־25 באפריל 1894, וזיכרונות הילדות הראשונים שלה היו של חיים קשים במושבה חקלאית שנאבקה יום יום על קיומה. שם, בימים צנועים אלה של איכרים קשי יום, החלה לכתוב.
להלית ישורון, שראיינה אותה לכתב העת "חדרים" ב־1980, היא סיפרה:
אני ראיתי רק ידיים עובדות וחזקות. היחס שלי לאדמה נולד ביחד איתי. זו תורשה מאבא. כבד וקל, חזק וקל, הרבה שרירים וקל […] אילו יכולתי לחיות עוד פעם הייתי כותבת על אבא שלי. אני היחידה שהייתי דומה לו. רצה שאעבוד את האדמה. אילו הייתי מביאה לו ארבעה בנים לחקלאות היה יותר שמח.
ואני לא חשבתי להיות משוררת. אני לא ידעתי מה אני. ידעתי שאני לא כמו כולם. הבנות שנאו אותי כי לא הייתי כמו כולם. חייתי חיים פנימיים והן לא. מתוך עניות הגעתי לפואטיקה שלי. זה אינטואיטיבי. זה בא ישר מן העשבים הקטנים של החורף. הם מתחילים לבצבץ, והאדמה יש לה ריח של תפוח שעכשיו מבשיל. היו לי חושים חזקים מאוד. הקשר לטבע מלווה אותי מילדות. הגן העזוב של הברון שמתחיל פתאום לפרוח, לתת פירות.
אני התחלתי לכתוב ב־1919, אבל הייתה הפסקה, ועם קום "הדים" התחלתי לפרסם ואשר ברש עמד על זה שיוציא ספר ואני קראתי לו "קמשונים". המשותף היה חיפושים – חיפוש יסודות, מי ביהדות, מי בתחיית־העם, ואני בנוף ובשורשים שקלטתי מילדותי. שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ־לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אקליפטוסים, בארץ ריקה מכול – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידיאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות.
אהוד בן עזר, שכינס את כתביה וחיבר את הביוגרפיה המרתקת עליה "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998), מציין כי אסתר בחרה את השם "קמשונים" בעקבות "פרחי הרע" של שארל בודלר "Les fleurs du mal" שיצא לאור בשנת 1857.
"הקסם שמהלכים עליה שירי בודלר נותן בה אומץ של התרסה, של מרד, של יושר קיצוני, של אכזריות כלפי הזולת וגם כלפי עצמך ושל פאטאליות, ועקבותיהם מצויים בשירי האהבה של 'קמשונים'. קמשונים הם קוצים, פרחים דוקרניים, כך גם האטד. יש בהם התרסה וחידוש והם ההיפך מכל רומנטיקה מתייפייפת ונגועה ברכרוכיות. 'פרחי הרע' הם בעיני אסתר הביטוי לשירה המודרנית, והם כה רחוקים מהשירה העברית שעליה היא גדלה, מיל"ג ועד ביאליק", מציין בן עזר.
התגלות בין הכרמים
בזיכרונותיה תיארה כיצד שבתה את לבם של הסופרים, ה"זקנים" כלשונה, אשר ברש ויעקב רבינוביץ', תוך כדי טיול במטע שקדים בפתח תקווה ב־1920:
אני כותבת שירים. מתיידדת עם יעקב רבינוביץ' מורי ועם אשר ברש חברו ונפגשת עימם בבית שלום שטרייט בפתח־תקוה. הבית הזה הוא מרכז של סופרים, בייחוד הגליצאים. ש. שטרייט כותב מסות, קשיש הרבה ממני, אבל הוא מחבר אותי אל הפמליא החשובה ביותר אז בארץ, עגנון, ר' בנימין, קמחי, ברש, רבינוביץ'. יום אחד אני מציעה לרבינוביץ' ולברש לערוך טיול – הימים ימי שבט, יום שמש ופריחת השקדים במלואה, אנו יוצאים לדרך – ריחות ושמש רכה והלבן הבתולי של השקדייה נוסך שיכרון מתוק ושני "הזקנים" נעשים צעירים מתחכמים, צוחקים, לבסוף יושבים על גבעה מכוסה סביונים ואני אומרת בצחוק: "אתם רוצים לשמוע שיר?" – ואני שולפת פיסת נייר שהסתרתי מתחת לכף רגלי, בתוך הנעל – הם מסתכלים מלאי תמיהה ואני שואלת:
"לקרוא?"
"כן כמובן".
ואני קוראת את השיר "לאב", "ברוכות הידיים" וכן הלאה.
גמרתי, משתררת דומייה.
ברש מתעורר הראשון: "אבל זו שירה אסתר ראב! זהו ריח הארץ. עוד לא נכתב שיר כזה – את צריכה להמשיך, עלייך לכתוב -"
וכאן נחרץ גורלי בכרמי השקדים הפורחים בפתח־תקווה.
(מתוך "ימים של לענה ודבש", עמ' 197־198).
שיריה הראשונים של אסתר ראב החלו מתפרסמים בכתב העת "הדים" שערכו ברש ורבינוביץ', כשנה לאחר ה"התגלות" בכרם השקדים (במהלך השנים נוצרו כמה גרסאות לסיפור הזה, לא כולם בכרם השקדים דווקא, אבל זה כבר נכלל בתחום היפה של "חירות המשורר"). במאי 1930 יצא לאור כאמור "קמשונים" (הוצאת "הדים", דפוס "הפועל הצעיר").
הכרה מאוחרת
רק חמש רשימות ביקורת התפרסמו על הספר, אומר בספרו בן עזר, וניתן לחוש את העלבון בדבריו. הרשימות נעו בין סלחנות אוהדת והתפעמות תמימה ומתפייטת לבין ביטול ולעג. השבחים התייחסו בעיקר ל"שירי מולדת" ולא לשיריה האישיים.
ומכאן ולהבא – דממה. לבד מרשימתו של בן־ציון ידידיה ב"עולם האשה" ב־1941, לא מתפרסם דבר על שירתה, למעט כמה ראיונות עיתונאיים. רק בנובמבר 1963 התרחש השינוי הגדול, עם צאתו של הקובץ "שירי אסתר ראב", שכלל גם את "קמשונים" הנשכח. מיד החלו מתפרסמים פי כמה יותר מאמרים מכל מה שנכתב עליה מעודה.
סוף סוף ההכרה, או שמא מוטב לומר ההבנה של גדולתה של המשוררת הזו. מקהלה של מבקרים וסופרים החלה משמיעה מנגינה ערבה לאוזן. בין המשבחים היה גם יהושע קנז שהתלהב: "קריאה בשירים אלה היא חוויה ארץ־ישראלית, ים־תיכונית, חוויה אמנותית ממדרגה גבוהה שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור".
על כולם ניצח נתן זך, שהעמיד את ראב כאחת הפסגות של השירה העברית במאה העשרים. בכתב העת הספרותי היוקרתי "יוכני" 1963 (בעריכת אורי ברנשטיין ונתן זך) התפרסם ריאיון שערכה אסתר הגר עם ראב, לקראת צאת הספר. "כשנשאלה אסתר ראב על ידי המראיינת מדוע לא פרסמה קובץ שירים שני במשך שלושים ושלוש השנים האחרונות", כתב זך בהקדמה לגיליון, "ענתה: 'יש כל כך הרבה שירים, פחדתי שספרי יטבע בערמת התבן'".
זך מנה את ראב לצד וירג׳יניה וולף ועזרא פאונד, כדוגמאות לשירה טובה ונדירה שנכתבת כיום ושיש לגאול אותה מהשכחה. "שירה טובה תיכתב תמיד. אנחנו נוציא אותה – על ברכינו ובציפורנינו, אם יהיה צורך להרחיק לכת עד כדי כך – מערמת התבן שבה טבעה. אנחנו מחכים להופעת ספרה של אסתר ראב ממש כשם שאנחנו מחכים להופעת ספריהם של אמיר גלבוע ודליה רביקוביץ ושלמה זמיר וכמו שחיכינו להופעת ספרו של עמיחי", כתב זך.
עניין מחודש
כשקוראים היום בשיריה, מלאי חיות ורגש, בשימוש מאופק ומדויק במילים, קשה שלא לתמוה: מה קרה בשלושים ושלוש השנים שחלפו מאז יצא "קמשונים" ועד "גילויה מחדש" של אסתר ראב? יש לציין שבמשך אותן שנים המשיכה לפרסם, טיפין טיפין אמנם, שירים וגם סיפורים מצוינים.
אי אפשר גם שלא לתמוה על כך שלא פונקה, גם בזקנתה, בלטיפות חיבה מידיהם של חברי ועדות הפרסים הספרותיים היוקרתיים. היא קיבלה אמנם את פרס חולון לספרות יפה, פרס אקו"ם למפעל חיים ופרס היצירה של ראש הממשלה, אך עד כאן. חברי ועדות פרס ביאליק או ברנר התעלמו ממנה. שלא לדבר על כך שאסתר ראב הייתה ראויה לקבל את פרס ישראל.
פרופ' נורית גוברין אומרת בהתייחס אליה: "שוליים ומרכז הוא עניין יחסי. אוהבי הספרות, החוקרים והסופרים הכירו והעריכו מאד את אסתר ראב ונכתב עליה לא מעט, במיוחד בשנים האחרונות שבהן שאלות המגדר עומדות במרכז, והמגמה היא להבליט נשים בכל התחומים.
"בתקופה שבה הופיע 'קמשונים', לא זכתה לאותה הצלחה והכרה שזכו לה משוררות אחרות, כמו רחל או לאה גולדברג. מעמדה המרכזי של רחל קשור לא רק בשיריה, אלא גם במחלתה ובחוג האנשים שהייתה חלק מהם, שיכלו לפרסם את שמה ושיריה. לאה גולדברג הייתה פעילה בחוג הסופרים שנתנו את הטון באותן שנים, וגם לקחה חלק בפעילות ציבורית, פוליטית, אקדמית. לעומתן, אסתר ראב הייתה מאנשי פתח תקווה, נחשבה למי שקשור ל'חוגים הבורגניים', ועל אף קשריה עם אנשי דגניה וטובי הסופרים, נשארה בצל. תרמה לכך לא מעט העובדה שהיא נחשבה לאישה אמידה ושהיא חיה לא מעט שנים מחוץ לארץ ישראל. וגם – חוסר מזל, וכבר נאמר, הכול תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל".
על העניין המחודש בשירתה, תעיד העובדה שבקרוב (מיד לאחר תום ימי הקורונה) יופיע בסדרת "זוטא" של הקיבוץ המאוחד מבחר משירי אסתר ראב – "שועלה", בעריכתה של הלית ישורון.
"זוהי שירה נזירית", אומרת הלית ישורון. "כמו נוף הארץ שבתוכו נולדה. הכתיבה שלה שונה מכל מה שכתבו בני דורה. היא התהלכה בבגדים פשוטים, בדימויים פשוטים, לקחה ממה שיש בנוף הקרוב. העברית שלה לא לבשה בגדי־ערב, השירה שלה הייתה בלי מחלצות ובלי מסכות. אם להיזכר בשורה של טשרניחובסקי, שירתה הייתה תבנית נוף מולדתה. גם בכך היא קרובה אלינו מאוד. היא הקדימה את זמנה בלשון אך גם בעמדתה כאישה מול גבר. היא חושנית, נשית אבל עצמאית לחלוטין, וכל אישה היום יכולה לקרוא את אסתר ראב ולזהות בה את עצמה".
ולסיום, אי אפשר שלא לצטט מתוך שיר הספד שכתב אבות ישורון לאחר מותה ב־4 בספטמבר 1981:
משוררות עבריות מן העלייה השנייה והשלישית, לא / הכרתי הרבה. הן היו גידלות הזן שהובא על / ידי הגַל לכנרת או לקיבוץ גבת, כמו רחל או / פניה ברגשטיין. ואילו משוררת שצמחה מעצמה / מאדמתה, כמו לא ידע איש מי נטע, היא אסתר ראב. / כמו את אֵם החיטה מצא אהרונסון בזכרון יעקב / כן את אסתר ראב מצאה סבתא של המושבות. / מהשיר הקדום, שירת דבורה, שריקות העדרים, הגיע השרקרק עד אוזני פתח תקווה [ …] מפסוקי המקרא ניבטת ארץ ישראל אוהדת / נדיבה, נתונה. והנה קמשונים. שרקרק בוכה.
יצחק בר יוסף הוא סופר ועובד במכון "גנזים – אגודת הסופרים"
