לפעמים, כשאני עוברת ליד פריחת נרקיסים ומריחה את ריחם הכבד – אני נזכרת בגברת הופמן, וברחוב ארנון חמש.
שלוש שנים גרתי בדירת חדר קטנה ומתקלפת ברחוב ארנון חמש בנחלאות. הייתי סטודנטית לאמנות, אחר הצהריים עבדתי כחונכת, זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי. הדירה שלי חלקה חצר פנימית מוזנחת עם שתי דירות נוספות. מולי גר מיכאל, סטודנט למוסיקה. היה לו שיער סבוך ומתולתל, ועיניים אבודות. פעם הזמין אותי ללימונדה קרה, שאלתי אותו למה דוקא קלרינט. הוא שתק ארוכות ואז אמר: כי זה הצליל של הגעגוע.
מימיני היתה דירה קטנה אפילו יותר ובה גרה גברת הופמן עם שבעת חתוליה.
גברת הופמן היתה בגיל שכבר לא סופרים, אם לשפוט לפי הקמטים בפניה. היא היתה עבה, מתנשפת, גם בקיץ לבשה שרוולים ארוכים שכיסו את זרועותיה עד למפרקי האצבעות. תמיד נדף ממנה ריח כבד ומצחין של נרקיסים, זאת למרות שלא צמח בגינתה אפילו פרח אחד. כמו ריח של חלומות עבשים, חשבתי אז. העיניים שלה הפחידו אותי, היה לה מבט פוזל מעלה והצידה, משוך אל השמיים.
בכל פעם שנכנסה לדירה, או יצאה ממנה, ונעלה את הדלת היתה אומרת לעצמה פעמיים: הדלת נעולה, הדלת נעולה, ואז בודקת את הידית בדיוק שבע פעמים. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. אף פעם לא פחות או יותר. הייתי שוכבת במיטה, או גולשת באינטרנט, או קוראת מאמר או מציירת ותמיד הייתי עוצרת לרגע וסופרת את חריקת הידית העולה ויורדת: אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש. שבע. לפעמים אני חושבת שזה היה המקצב הפנימי של אותם הימים.
פעם ישבתי על המדרגה מחוץ לדלת וקראתי. מיכאל ישב מולי וצחצח את הקלרינט. גברת הופמן חזרה מהשוק עם שתי שקיות ניילון ורודות ובתוכן בצל וגזרים. כשנכנסה לדירה מיכאל ואני הרמנו מבט אוטומטי אל הדלת, מתבוננים על הידית שעולה ויורדת שבע פעמים. אחר כך מבטינו נפגשו. מיכאל משך בכתפיו ואמר: אולי זה בגלל המלחמה. העיניים שלו ברקו.
ביום שישי הראשון לכל חודש הגיע חי, בעל הבית, לאסוף את הכסף. בשיער שמנוני, בגדים ממותגים ולוק של העולם התחתון היה דופק על הדלת שלי בחוזקה ואז עובר אל הדלת של מיכאל. שנינו היינו יוצאים ומביאים לו מעטפה עם שטרות. תמיד רק מזומן, לא הסכים לקבל צ'ק או העברה בנקאית. אחר כך היה נעמד מול הדלת של גברת הופמן ודופק ברכות. גברת הופמן היתה יוצאת מיד, ובמבט מרחף מעל הגגות אמרה כל פעם אותו דבר: לא הצלחתי לארגן את הכסף, תבוא בשני בבוקר, ואז סוגרת את הדלת. פעם ראה חי שאני מתבוננת. עם מה שהיא עברה, אמר. מה אפשר לעשות.
פעם ציירתי אותה יושבת על כסא פלסטיק עצומת עיניים, שני חתולים אפורים בחיקה וחתול שחור מתחכך ברגלה השמאלית. שמש של אחר הצהריים נגעה בה ברוך, הציתה את השיער הלבן, עמעמה את הקמטים. מיכאל התישב לידי בשקט, מתבונן בעפרונות הרצים על הדף.
זה טוב, אמר לאחר כמה רגעים. הכתף שלו נגעה בשלי. חשבתי: הוא לעולם לא ידע שאהבתי אותו. הרבה שנים עברו מאז. העפרונות והצבעים מאוחסנים במדף הגבוה בארון, את החלומות להיות ציירת החלפתי בחלומות על שנת לילה רצופה. מעולם לא חזרתי להקשיב לקלרינט.
אבל לפעמים, כשאני עוברת ליד שיח נרקיסים ומריחה את ריחם הכבד, אני נזכרת בעיניים האבודות של מיכאל, בגברת הופמן, ובדירה המוזנחת ברחוב ארנון חמש.
אשת תוכן (35), גוש עציון
