זה היה בוקר טיפוסי בנחלאות. משאית הזבל העירונית רעדה על הכבישים הצרים בזמן שבתי הקפה השכונתיים התעוררו לאיטם. צעירות וצעירים עם שאיפות גבוהות והוצאות גבוהות עוד יותר סידרו כיסאות סביב שולחנות העץ של נוקטורנו ונחלא, והחסידים ותיקי השכונה צעדו את אותה דרך שעשו כבר אלפי פעמים בדרכם אל בית הכנסת, מביטים בהיפסטרים הצעירים שהשכימו קום בשילוב של סקרנות ובלבול עמוק.
אם אלון היה ער בשעת הבוקר המוקדמת הזו, הוא בטח היה נהנה לגרור כיסא מטבח מרופט למרפסת הירושלמית הצרה שמבעד לסלון דירת השותפים הקטנה ולהביט בסיפוק בשכונה שמתמתחת ומפהקת עם שחר. הוא כנראה היה מגיב לנעשה תחתיו בחיוך מלא בסיפוק, ואולי אפילו שולף את האייפון החבוט שלו כדי להקליד בו כמה רשמים שיהפכו בהמשך לקטע הבא שיקריא בערב הספוקן וורד השבועי. קטעי הספוקן של אלון מפורסמים מרחוב תקוע ועד הבסטות של מחנה יהודה. עגנון היה שובר את עטיו, שייקספיר משליך את מכחולו מהחלון וקמי נכנס לדיכאון עמוק אף יותר אם רק הם היו נחשפים לגאונות הלירית בה זכו עשרים-ושבעת המשתתפים בסלאם בדירה של עמית ברחוב אגס בשבוע שעבר.
אלון היה עושה את כל אלה ועוד, לולא פרט אחד שולי: אלון שכב במיטתו, מת.
"אתה באמת חושב שזה זמן טוב לחבר בו קטעי ספוקן?" תהתה ורד והביטה בדין בזעזוע. הוא הניע את אגודליו במהירות על מסך המגע הטלפון שלו, מטר בקושי מפריד בינו לגופתו הטרייה של שותפם לדירה. "הרגע גילית שחבר שלך מת והתגובה שלך היא לשלוף טלפון ולכתוב פאקינג קטע שירה?"
"נו, זאת לא שירה!" דין נופף ביד מבטלת לכיוון האישה הזועמת וחזר להתרכז במלאכתו, המסך הבהיר משתקף על העדשות העבות של משקפיו. "זה ספוקן! כל הז'אנר מבוסס על דחייה של השירה הארכיטיפית-אליטיסטית, הפרוטו-פטריארכלית והחלפתה במודל חופשי שדוחה את הפורמה והמילים הגבוהות למען שיח חופשי, דמוקרטי ומוגן! אלוהים, את אפילו לא מנסה להקשיב לי!"
ורד ידעה מה מחכה לה אם היא תמשיך ללחוץ. בשנה האחרונה של שותפות עם דין, היא הבינה די מהר שבהיעדר דמיון מפותח או מחשבה מקורית, הוא גילה שהדרך הפשוטה ביותר להיתפס כמבין עניין היא לשלוף כמה שיותר ביטויים ששמע בהרצאת הספרות האחרונה בהר הצופים. "העולם האקדמי עוד יכיר את שמו של דין פידג'ן", חשבה ורד עם גלגול עיניים מנטלי.
היא חיככה בגרונה. "ומה יש לעולם השיח החופשי, דמוקרטי ומוגן להגיד על שותף שלך שהחליט פתאום למות באמצע הלילה?"
דין הרים את ראשו בפעם הראשונה מאז הוא התפרץ לחדר בעקבות קריאותיה הדחופות של ורד, ופניו קרנו מאושר ואמביציה. "כל כך הרבה!" הגיב, והטיח לכיוונה את המסך. "תראי! תקראי! נראה את שי ורחי אומר לי שהקטע הזה 'פחות מקורי מהאוכל של קדוש' בסלאם הבא. אפילו אלון היה אוהב את זה! אם הוא היה חי כמובן. אוף." לרגע, ורד הרגישה טיפה של צער בוקעת מהסטודנט המצטיין. "חבל שהוא לא יכול לקרוא את זה. מצד שני – אם הוא היה חי, לא היה יוצא לי כזה מסטרפיס!"
רק הדפיקות החזקות על דלת הדירה מנעו מוורד להגיד לדין מה היא חושבת עליו ועל הקטעים שלו. "תודה לאל, המשטרה הגיעה", אמרה, יותר לעצמה מאשר לדין, ומיהרה דרך המטבחון הקטנטן וה"סלון" הזעום עוד יותר (ספה דו-מושבית, שולחן עץ רעוע ומאפרה), הווליום של הדפיקות עולה עם כל שנייה.
עצירה של שנייה מול המראה – שיער, פיג'מה, הכול תקין – והדלת נפתחה. להפתעתה של ורד, לא שוטר עמד מולה כי אם חווה (במלרע!), השכנה ממעבר למסדרון. "אומייגאד, דין כתב לי מה קרה, זה פשוט מזעזע!" אמרה הבריסטה הצעירה, וכמעט דחפה את ורד הצידה כדי להיכנס לדירה.
"כן, ממש", הגיבה ורד אחרי עוד מבט לחדר המדרגות כדי לוודא שהבחורה הכי רדומה בנחלאות הספיקה להגיב למקרה המוות לפני המשטרה. "אמ, מה את עושה כאן?"
"מה את, צוחקת?" אמרה חווה, ונופפה במכשיר הסלולארי שלה כשהיא כבר עושה את דרכה לעבר חדרו של אלון. "נראה לך שאני הולכת לתת לדין לנצח בספוקן הבא!"
דוקטורנט לספרות קלאסית באוניברסיטת קווינסי במסצ'וסטס (32)
