כל הבחורות ב'בנאים' שמות להן פודרה צובעות ריסים לובשות שמלות מקושטות, כיסים, מסלסלות שיער והכל כבר מוכן עכשיו רק חסר שיבוא. לא בא. כבר שנה לא בא. כבר שנתיים, שלוש, עשור, חצי חיים ועוד לא. ולא ברור אם בכלל. גם רוחמה מחכה לחתן שלה. היא כמובן לא קוראת לו חתן. היא כמובן לא קוראת לו בכלל. היא אומרת זוגיות. מי בכלל רוצה להתחתן היום. מקסימום זוגיות. זוגיות ואחר כך נראה. ככה רוחמה אומרת. והיא משקרת. זה בסדר, כולן משקרות שם על יד קיר בית הכנסת אחרי התפילה בערב שבת ערימות של יפים ויפות ומשקרים ומשקרות.
ואיך לא ישקרו. השנים עוברות ברחובות נחלאות. איך לא ישקרו. הרי חייבים וחייבות לקום כל בוקר ולהיות ולראות ולהיראות. אחרת נחנקים ואי אפשר לנשום, איך לא ישקרו. ורוחמה יודעת שכולם יודעים שהיא הבחורה הכי יפה בנחלאות וכמה פעמים, אלוהים, התפללה, ממש התפללה שתצליח להתאהב. במישהו. בבא שיבוא או בזה שעכשיו והיא לא מתאהבת. כולם חמודים במידה ומעצבנים במידה ואוטיסיטים במידה ודתיים בנידה וגבריים במידה והיא לא מתאהבת. בקצה הרחבה הצרה מול חלונות ה'בנאים' הגדולים היא עומדת רחוצה ומוכנה וואצילית וצופה בהם ואין בהם חדש. היא מכירה אותם היטב, שמות חבורות דירות קבוצות. אין בהם חדש.
רק יוחאי היה חדש. ממש חדש. אפילו לא מוכר. אפילו לא מזכיר את. אפילו לא חבר של. ורוחמה בהתה בו מרחוק וחשבה שהסוודר שהוא לובש יפה ושיש משהו בבחורים שהם גם עגולים קצת וגם חובשים משקפיים עגולות ושום דבר, חוץ מהסוודר, לא היה יפה ביוחאי. ולא מיוחד. ובכל זאת, רוחמה רצתה אותו פתאום. לא יודעת למה. ככה זה שרוצים פתאום. וכולם וכולן חולמים וחולמות בדיוק על הרגע הזה שככה ירצו מאד מישהו או מישהי מרחוק והמישהו או מישהי ירצה אותם חזרה ואושר ועושר עד עצם.
אבל יוחאי לא רצה אותה חזרה. לא בקטע אישי, כמובן. פשוט לא רצה. אותה. עניין של טעם, עניין של התאמה, עניין של השגחה למי שמאמין בהשגחות, עניין של כימיה למי שמאמין בכימיות והנה את, ביי פאר, הבחורה הכי יפה בנחלאות ובכל זאת המשקפופר העגלגל לא רוצה אותך. לא רצה אותה. אך היא המשיכה לרצות אותו. ופעם בשבוע, בבגדי שבת, הרשתה לעצמה לצפות בו, ככה מהצד, בלי שאף אחד שם לב, להניח עליו עיניים, לראות אותו בסוודר שלו ובמשקפיים ובידיים בכיסים ובפרצוף שלו שבוהה קדימה. כל הזמן קדימה. בכלל לא מתפלל או מתפעל או מדבר או מרכל, ככה בוהה ולא אומר.
עד שערב שבת אחד רוחמה החליטה שזהו. עד כאן לא נעים, מכאן והלאה השפלה. ורוחמה נפרדה מה'בנאים' לנצח ובכלל תהתה אם היא עוד בקטע של ללכת לבית כנסת בערב שבת ומה בעצם קורה שם מבחינתה. לא יודעת. בינתיים נפרדה. לא תבוא לשם יותר. עוברת ברחוב שילה רק לאור יום חול. רק במשקפי שמש. רק אם ממש חייבת. רק ורק ורק. וזהו.
וזהו. ולפעמים בחצר ה'בנאים' נושבת רוח של רוחמה בליל שבת. למי שמקשיב היטב. יש קור ירושלמי בחוץ וצהלת פטפוטים רווקיים ועייפים ושבתיים ורוח של רוחמה. וכולם יודעים ויודעות שרוחמה הבחורה הכי יפה בנחלאות למרות שהיא איננה. וחתולים בוהים בנאספים אחרי התפילות ועל האבנים הישנות דבק ריח טחוב רטוב ומתגעגע וילדים קטנים משחקים על המדרגות ובחורים אלמונים מרימים כוס קידוש בסתר, לחיי רוחמה.
מנהל סניף של חברת סיעוד בירושלים (33), רמת גן
