"איך נעשה אצלך שבת"? שאלה מיכלי, "איפה נאכל ארוחות שבת"? "מאיפה תשיג מיחם? פלטה? אתה בעצמך תשתעמם למוות במהלך היום" הוסיפה לתהות. "נראה לי שלמרות שאתה מירושלים ואני מתל אביב, אתה שוכח לפעמים שאתה חילוני ואני דתיה. לפעמים אני מרגישה שאתה כמו ילד שרק רואה את הדברים הטובים ומתעלם מהמציאות".
"לפעמים את שוכחת שאני לא סתם גר בירושלים, אלא גר בשכונת הקסם נחלאות, פה לשאלות יש נטייה לקבל מענה, תמיד יש הזמנות לארוחת שבת באיזה גג מקומי, תמיד השכנים שמחים להשאיל דברים, לעזור, ותכנית אמנותית לשבת בבוקר עלי, פה זה לא תל אביב".
בוקר שטוף שמש שקרנית, בחורף שקרן עוד יותר, מיכלי ואני מתייצבים בכיכר ספרא בשעה עשר בדיוק לסיור של העירייה בשכונת נחלאות, שרשמתי אותנו מראש. "כולם פה בגיל של ההורים שלי, אולי נתחמק"? היא התלוננה. "ששש, אל תהיי זקנפובית, יהיה כיף".
"אתם יכולים לראות, אך עם העיניים בלבד"
המשפט הזה נאמר לנו בנחרצות, לקראת סוף הסיור, על ידי ילד חסידי, בקברו של האדמו"ר מגור ובנו, הנמצא בתוך חלל מיוחד הבנוי מלבנים אדומות, הגורמות לך לרגע לנדוד לפולין במחשבותיך, סמוך לשוק מחנה יהודה ברחוב שפת האמת, שהוא כנראה הרחוב עם השם הכי יפה בעולם, שגם הוא מתברר שייך לשכונה המפתיעה בה אני גר.
מיכל שאלה "אבל איך אפשר לראות שלא עם העיניים בלבד"? והילד חזר על דבריו "אתם יכולים לראות, אך עם העיניים בלבד", אמר, ולא הוסיף דבר.
כאשר יצאנו מהמבנה המרשים, השמיים נהיו בהירים יותר, אבל דרך עיניה הירוקות הגדולות של מיכלי ראיתי שמחשבותיה שידרו את ההפך הגמור, והיא חזרה על שאלתה שוב ושוב "איך אפשר לראות שלא עם העיניים בלבד"?
אחרי מספר רגעים שהיא התחבטה עם עצמה, אמרתי לה עם חיוך גדול המחבר בין מחשבות, ואולי קצת יהיר ומרוצה מעצמו יתר על המידה, "הוא התכוון שלא תצלמי את הקבר, ולא תצפי בו דרך האייפון או האנדרואיד , אלא פשוט תראי אותו עם עינייך בלבד, בכל זאת, שבת היום".
הניצוץ חזר לעיניה, "מדהים שהבנת למה הוא התכוון" אמרה, והוסיפה בקול "כנראה יש לך נפש חסידית לכן הצלחת לפרש את דבריו".
עניתי בלב "זה לא החסידי שבי שגרם לי להבין אותו, אלא הילד שבי". כי לפעמים רק דרך עיניו של ילד בנחלאות, אפשר לראות את המציאות באמת.
כלכלן במשרד האוצר (38), ירושלים
