אני רוצה אותה מברזל, רק מברזל, היא מבקשת מהמוכר, מתעקשת, העגלה הכי חזקה שיש לך. היא כמעט מתחננת. הוא מביא לה, עגלה כסופה, מאתיים חמישים שקל, אומר לה בטון מתנצל, לא יודע שהייתה משלמת גם הרבה יותר בשביל עגלה כזאת. כל העגלות האחרות היו נשברות לה באמצע הדרך והיא הייתה צריכה לזרוק את העגלה ולסחוב הכול ככה, בידיים כואבות, ברגליים נגררות, בשיער שסידרה כל כך יפה הבוקר כשיצאה, באיפור שאיפרה את עצמה ועכשיו הוא כולו מרוח, שמש קופחת מרחה לה הכול, את כל מה שניסתה לסדר בעצמה הבוקר, לפני שהיא יוצאת, יוצאת לקניות אבל יודעת, זה הדבר הראשון שהיא למדה מאז הגירושין – קניות בשוק ביום שישי זה המקום הכי מסעיר להיות בו, כל כך הרבה פרצופים מאתר היכרויות, הדייט מאתמול בערב, השכן מהדלת ממול, כל כך הרבה פעמים היא יכולה לפגוש את הלב שלה שם, השבור. ולכן היא רוצה עגלה מברזל, שתהיה שלמה, שהיא תלך איתה ככה, בגב זקוף.
היא זוכרת שילדה את מעיין ציון, ובמסיבה שעשו לה, אי שם, בגלגול הקודם ההוא, שמו עגלה ענקית, מקושטת, כמו כספת בכניסה לחתונה. וכל כך הרבה מתנות שמו להם שם, זה הפתיע אותה, משפחה, חברים, עבודה, כל כך הרבה מתנות. היא זוכרת שחשבה שזה מצחיק בעצם, שקורה לאדם גם ככה דבר טוב ומוסיפים לו על הטוב הזה. היא חושבת שראוי היה להביא מתנה דווקא למי שלא הצליח ללדת ילדים, או לא הצליח להתחתן, שדווקא הוא צריך את המתנה הזאת, יותר ממי שכן, וכמה זה מופרך שזאת המשוואה שהעולם עובד על פיה, ומי שלא תהיינה לו שמחות בחייו לא יקבל גם את המתנות ההן. היא הייתה רצה לשנות את זה אבל הבינה שזה קצת מסובך, כי איך אפשר בעצם לבוא ולהגיד למישהו, קח, מתנה, על הילד שלא נולד, על הקשר שלא הצליח, על זה שלא מצאת עבודה, איך אפשר, ובכל זאת, יום אחד היא אולי תדע, אולי תעז. בינתיים היא רק חושבת מחשבות, נזכרת במחשבות שהיו לה, אז, כשהיו סיבות לתת לה מתנות. עכשיו העגלה שלה ריקה ממתנות, לא מקושטת, עגלה ריקה נוסעת ברחובות, כל מה שהיה בה היא זרקה לתהום גדולה. נשארה רק היא בתוך דירת עשרים מטר רבוע, ומעיין ציון שמגיעה אליה פעם בשבועיים. מעניין אם היא תרצה לנסוע בעגלת הברזל הזאת שלה. היא מדמיינת את זה ומחייכת, איך כולם יסתכלו עליהן ברחוב. אנשים אוהבים ילדות קטנות, לא אוהבים עגלות ריקות. אנשים אוהבים אמא אבא ומשכנתא, לא אוהבים גירושין ומשמורת משותפת, ושכירות של שלושת אלפים שקל על דירה שהשירותים בה נמצאים בתוך המטבח. הם לא אוהבים, העולם כולו צורח עליה, מה עשית, מה עשית, למה. והיא לא עונה לו, לעולם הצורח שלה, היא כבר מזמן הפסיקה לנסות, היא רק מהלכת בזהירות בשוק, כל דוכן הוא שדה מוקשים, כל צעד הוא פוטנציאל למצוא את האהבה הבאה שלה, אולי הפעם זה יצליח לה, אולי ביום שישי הבא הוא זה שכבר יסחב לה את הקניות, אולי בכלל יעברו דירה לאיזה יישוב ליד ים המלח, לא ימשיכו לגור בשכונה הזאת, שהייתה תחנה בדרך והפכה להיות המקום היחיד שהצליח לחבק אותה, שהצליח לקבל אישה שמתפללת כל בוקר אבל רואה טלוויזיה בשבת, שלא מוצאת עבודה כבר חצי שנה אז עובדת בניקיון אפילו שיש לה תואר שני, שקונה עגלות ברזל, אפילו שהן עולות מאתיים חמישים שקל ובלי דוגמה עליהן, בלי בדים ופרחים, רק ברזל, כסוף, חזק, בוהק בשמש, כמו שהיא כל כך הייתה רוצה להיות.
אוסנת חדד (33) היא עובדת סוציאלית. מתגוררת בירושלים
