אחרונה בשבט

יו. אתה פה בשבת?

דידוש! נראה לי שכן, את?

גם. ארוחה אצלנו בערב. תגיע.

אש. מה להביא?

אמממ. את עצמך. ובקבוק יין אולי. וחבר.

יויו ומתניה חיכו לנו מחוץ לבית הכנסת אחרי התפילה. בדרך לדירה עצרנו פעם אחת לדבר עם חברה של נעמה, שרית חדד – ככה באמת קוראים לה – שבדיוק חזרה מבורמה או משהו, ופעמיים נוספות עצרנו להגיד שלום לחברים של יויו. הייתה סעודה נחמדה. הגיעו גם שכנות שלנו, הדס ותהילה חריף, או כמו שיויו קורא להן: הספייס גירלז. אני עשיתי מרק עם גרונות הודו ועלי סלרי, כמו שאמא שלי עושה, הדס אפתה חלות מדהימות, תהילה חתכה סלט מושקע עם רימונים, נענע ופקאן, ואת שאר המעדנים – דג טריפוליטאי עם הרבה שום, עוף בדבש ואורז עם צימוקים – נעמה הכינה וירדה עד הפרטים הקטנים. הדס ומתניה נגררו לוויכוח על פוליטיקה ולמרות שתכלס מתניה צדק הוא הציג את העמדה שלו גרוע והדס שחטה אותו, אף כי בדרכי נועם. לי עצמי לא היה שום רצון להתערב. אחרי שפינינו את השולחן נעמה התיישבה והתחילה לשיר י־ה ריבון. היא אוהבת לשיר זמירות שבת גם אם אף אחד לא מצטרף, וכריסטינה אגילרה היא לא, אז יויו החמוד הזה נכנס מיד לחפות עליה. אני קמתי בינתיים להוציא קינוח: עוגת תמרים, סורבה בטעם מנגו ותה, והם שרו: א־להא די לה יקר ורבותא פרוק ית ענך מפום אריוותא ואפיק ית עמך מגו גלותא עמך די בחרת מכל אומיא. כשדעכה השירה תהילה שלפה את מוסף הארץ והקריאה את עשרים השאלות אבל הצלחנו לפתור רק מעט מאוד מהן. יויו אמר שכבר הרבה זמן הוא חושד שבירושלים הם שמים בכוונה שאלות בלתי פתירות כדי לדפוק את הדתיים. הבנים פיצחו גרעינים. הדס ותהילה סיימו לברך ברכת המזון ועלו לדירה שלהן, ומתניה שקלט שיויו רוצה קצת להישאר אמר לנו תודה, היה ממש כיף, ברור שאני אבוא עוד פעם, ויצא גם הוא. נעמה קמה, הביאה לי נשיקה, אמרה לי "אני אוהבת אותך עדי" ונכנסה לחדר שלה לקרוא ספר. אני עמדתי במטבח לרחוץ כלים אחרונים וכשסיימתי ניגבתי את הידיים והצטרפתי ליויו שישב במרפסת וגלגל סיגריה. כשהתיישבתי לידו שמתי לב למפרצי פדחת דקיקים שנבעו בצידי הבלורית שלו. היו לו פעם תלתלים בלונדיניים מטריפים שביחד עם עיני הטורקיז, הכישרון המוזיקלי והלשון המושחזת הקנו לו מעמד־יתר אצלנו כשהיינו נערים. העיניים שלו עדיין מהממות אבל עם היעלמות התלתלים גם הלשון קצת התמתנה. הוא שוכר עכשיו דירת חדר קטנה בעובדיה סומך וגר בה עם הפינצ'ר הננסי השחצן שלו, טורנוסרופוס. לפני שנה הקים עם שני חברים טריו מופרע ואנדרייטד בקטע שערורייתי בשם "אום תול כלום" שמשלב מוזיקה ערבית וג'אז. שאלתי אותו איך מתקדם עם ההרכב. יויו הדליק את הסיגריה וינק ממנה. בסדר, הוא אמר ופלט עשן בקילוח דק, אותו דבר, אין איזה חידוש משמעותי. מה אצלך? סבבה, אמרתי, אתה יודע, עייפה עייפות תמידית כזאת, אבל בגדול סבבה. יוצאת עם מישהו? הוא איפר מעבר למעקה. התחלתי עכשיו איזה משהו, אמרתי, לא יודעת מה יהיה עם זה, הוא ממש חמוד, אבל לא יודעת, שמעת שעדינה התארסה. הוא הסתכל עליי כאילו הוא מנסה לנחש לאן אני הולכת עם זה. נשארתי האחרונה בשבט יויו, אמרתי, אתה קולט? הוא שתק רגע ואז אמר: אבל את יודעת שאת מדהימה דידי, נכון? אין בחור בירושלים שלא היה לוקח אותך עכשיו. וכשהוא אמר את זה התפרקתי. התחלתי לבכות. אני כל כך עייפה יו, לחשתי, אפסו לי כל הכוחות. אני מרגישה כל הזמן בדז'ה וו. כאילו כל החיים שלי הם דייט אחד מתמשך עם אותו גבר גנרי; אותם סיפורים, אותן בדיחות.

יויו מעך את הבדל שלו במאפרה וחיבק אותי. אוף, אני שונאת כשרווקים מתבכיינים, נאנקתי, יש אנשים עם צרות אמיתיות. מחלות. ילדים פגועים. אז אני קצת בודדה. אז מה. אח של נעמה מת בצבא. זה צרות. יויו הידק את החיבוק שלו סביבי. נצמדתי אליו וגעיתי אל תוך החזה שלו. זה בסדר, הוא אמר וליטף לי את הראש בעדינות, זה בסדר עדי, מותר לך להרגיש ככה. באמת. את יודעת. כל אחד והפק"ל שלו.

נעם פרימר (31) הוא מוזיקאי–יוצר ועוסק בכתיבה. מתגורר בירושלים