רק אתמול בצהריים גיליתי שהשטיח המלבני הקטן שמכסה את רוב סלון דירתי הוא מצע לתפילות מוסלמים חמש פעמים ביום. חברה גילתה לי, היא לומדת מזרחנות בעברית והמרצה שלה הראה להם כזה בדיוק בזום.
האמת שזו לא סיבה מספקת מבחינתי לגנוז אותו, ולו משום שכרווק ירושלמי טיפוסי, השטיח הזה הוא הדבר הכי פחות חריג בדירתי בשכונת נחלאות. הוא ארוג בקפדנות של נערה מהציונות הדתית שסורגת לראשונה בחייה כיפה למושא חיוכה, וצבעיו הם כסומק לחי הנער שקיבל זה עתה כיפה עם שמו, כולל זה האמצעי, רקום עליה. וגודלו, כאמור, גם הוא כגודל אותה כיפה אופנתית של הדור החדש של המזרוחניקים.
היה זה חודש אדר לקראת פורים כשעל דלתות חלון המכונית שלי דפק סוחר ירושלמי צנוע כשבידיו סחורה ספק משומשת, וקולו מתחנן למשא ומתן מהיר שבסופו ייכנסו כמה מעות לכיסו.
"מאה שקל, שטיח, תיקח, עבודת יד, אל"ף־אל"ף". ואני, לא נולדתי בנחלאות, אני אורח בנוף הזה של האנשים הכאילו לא־פראיירים, הכאילו חתולי רחוב עם חוכמה של מחנה יהודה. אני ספקן, אני מרדן, אני לא מכאן – אני מתמקח. עשרים שקל, לא אני לא אתה, אני אומר לו. והוא משחרר קללה חיננית, עם תנועת יד שוללת, מפנה גבו ומתחיל ללכת, וכשאני לא קורא אחריו, הוא מסתובב ואומר: "יאללה, קיבלת, שיהיה לבריאות". ומאז הוא בדירתי. אדמדם עם עיטורים שמעלים זיכרונות של מלחמה נשכחת, והוא שוכב ומעלה אבק.
בנחלאות ששמשותיה זורחות עד גן סאקר ומעבר לו, תמיד ידעתי שאותנטי זו מעלה. כי בשכונה הזאת יש מקום למבנים מטים ליפול, למרזבים חלודים ולמכחול שכותב תפריטים על לוחות עץ מתקלפים.
כי בשכונה הזאת, כשהסמטאות מצטמצמות הלבבות מתרחבים, וגם משא ומתן על שטיח של מסגד הוא משהו נעים. ובין הבנאים לכורזין, שערי מרום מלאים ברווקים שנחים פה בינתיים, עד שיתרצו בשמיים וייעשה קסם והם ימצאו את הנסיך במרפסת, או את הנסיכה שבדיוק אמרה "רחוב שילה מצוין בשביל תופסת". ואז הם יתחתנו ויחושו מיצוי ויעברו לקטמונים, כי צריך לעשות שינוי.
ואני בינתיים כאן, מסתכל על השטיח הקטן ואומר לעצמי, כשאתחתן אחפש את הסוחר ההוא, אשאל אם יש לו שטיח מוסלמים לזוג, ואז נתחיל במשא ומתן.
אוריה אלקיים (27) הוא כתב חינוך וחברה בכאן חדשות. מתגורר בירושלים
