כל בוקר ב 09:30 בדיוק, חצי נעל בריל מרופטת הייתה נכנסת לפריים חלון הראווה שמשתקף מבעד לחנות האלקטרוניקה שלי. מיד אחריה, עקב בצד אגודל, עם מקל ההליכה המסולסל והארוך ביחס לגוף שלו, שארית הגוף המסתלסל הייתה עוברת. כל המערכה נמשכה ארבע שניות עד ליציאתו ממסגרת החלון, ואולי אף חמש בימים בהם היה משתהה קלות, כלום ידע שהקהל צמא לעוד. ובכל זאת, למרות קוצרו של המחזה, הוא ליווה אותי הרבה מעבר לזמנו.
כל יום הייתי מספר לעצמי מה עובר עליו כשהופיעה צדודית פניו. מתי הוא קם שמח וטוב לבב עד לכדי רגעים בהם דמיינתי שהוא אותו הזוכה המאושר בלוטו אשר בוחר להמשיך בשגרת יומו, מתי הוא מאחר וממהר בעודי מחזיק אצבעות שיגיע בזמן ומתי הוא שבר כלי הקם לאחר לילה של פרידה.
מעולם לא דיברנו ולמען האמת, היה בי חלק שרצה ללמוד אודות הדמות הראשית בסיפור אותו התוויתי לעצמי. דמיינתי אותו נכנס לחנות, ואת חוסר הבנתו באלקטרוניקה ואיך שבטח הוא קורא לה טכנולוגיה, הייטק או בשם מבוגר אחר. מסתובב לו בחנות עם חשש מקנן שארמה אותו מתוקף ניסיונו בעבודה עם בעלי מקצוע, ואותי מסביר כבדרך אגב שלא כולנו שרלטנים ועלות התיקון היא באמת לא זולה או חינמית כפי שהוא מצפה. זאת על אף החלטתי לוותר לו על התשלום בסופו של דבר. בכל זאת, הבן אדם מעניק לי ערך לא יסולא על בסיס יומי.
אבל כאמור, מעולם לא דיברנו ואפילו קשר עין לא נוצר. הרי תמיד סלדתי מצפייה בסרט לאחר שקראתי את הספר. כל הדמות התאורטית שכל קוראי הספר קראו מתכווצת לה לכדי מציאות אחת חדה וברורה. כל הימים בהם מפליגה ספינת דמיוני עלולים להיכחד לכדי ים אחד או שמא אגם קטן, מצומק ובודד. ומי אני, חובב טבע מושבע שכמותי, שאסכים להרס זועם שכזה.
כבר שמונה עשרה שנים אני רואה אותו כל בוקר- נע בין מנעד חולצת פרחים שמשדרת שיום קסום עומד בפתח לבין חולצה משובצת עם קרע קטן שאני לא יודע אם הוא בכלל בר הבחנה מבחינתו. תמיד עם אותו מקל הסעד שבמרוצת השנים אפילו קיבל איזה נופך אופנתי בעיניי. מעניין איפה ניתן לקנות כזה, אם בכלל. ראיתי את כל ספקטרום הרגשות עליו והוא הפך, הלכה למעשה, לראי השכונה בשבילי.
הבוקר, אחרי שמונה עשרה שנה, הוא לא עבר אל מול חלוני.
במודעת הפטירה בעיתון טענו שיעקב היה ערירי ובודד.
הם טעו.
הייתה זו שכונה שלמה בתוך אדם אחד. יום עצוב לנחלאות.
לזכרו של האיש שבחלון
רפאל זר הוא מעצב טקסטיל (30), ירושלים
