הם שתו חלב, הגשם הוסיף לרקד והרוח גברה. היא יללה בארובה והדלתות הקטנות של תנור העצים קרקשו באימה. הנברן הצמיד את חוטמו לחלון המרפסת ובהה בחשכה. "זה לא גשם טבעי הגשם הזה", אמר. "חשבתי שכל גשם הוא טבעי, לא?", שאל מומינאבא. "אפשר להציע לך עוד כוסית קטנה?", "אולי כוסית קטנה", אמר הנברן "… החורבן הגדול לא מטריד אותי כל כך, אבל איכשהו אני מעדיף שלא יהיה לי קר בבטן כשהעולם ייחרב"
סדרת האנימציה "עמק המומינים" היא סדרה נחמדה בהחלט, שהביאה את היצורים הלבנבנים, שוחרי הטוב וההרפתקאות האלה לתודעתם של המוני ילדים ישראלים, מאמצע שנות התשעים ועד עתה. אבל כפי שקורה לא אחת – כשיצירה ספרותית שלמה ומופתית מועבדת למדיום פופולרי – הקריאה בספרי סדרת המומינים, שתורגמו בשנים האחרונות על ידי המתרגמת הנפלאה דנה כספי, מלמדת מה גדולה הרדוקציה שעברו הספרים בדרכם אל ההנפשה.
בסדרת ספריה עסקה טובה ינסון במלאכה הגדולה ביותר והשאפתנית ביותר שניצבת בפני סופר: היא בראה עולם. ינסון ירדה לפרטי הפרטים והגתה דמויות ומערכות יחסים חד פעמיות, חיות וממשיות. זנים של יצורים, מן החי, הצומח והדומם, שמחוללים יחד תמונה בהירה, פראית, מצחיקה ומרגשת, ואולי בעיקר – אנושית להפליא.
"כוכב השביט מגיע" נפתח במועקה כבדה. משהו לא טוב מתרגש ובא על עמק המומינים. גשם מוזר יורד, ואחריו שוטף את העמק גל אבק אפור ומטריד. הים משתנה ובאוויר יש ריח מבשר רעות. נברן נרגן ורושף נבואות זעם מספר לכל מי שנקרה בדרכו שקץ העולם מתקרב. על רקע הדברים האלה יוצא מומינטרול לדרך, ויחד עם חבריו מנסה לפענח את האותות המשונים, לפתור את התעלומה ולהציל את העולם.
כיוון שממילא יצא שמעם הטוב של משפחת מומין והעמק המופלא שלהם למרחוק, לא הזדרזתי לכתוב על "כוכב השביט", שראה אור בעברית כבר לפני כמה חודשים. אבל בצוק העיתים, ולאור הימים החדשים שפוקדים עכשיו את כדור הארץ, נראה שנכון יהיה להפיץ את בשורת בואו. ייתכן שהמפגש עם עלילת הספר הזה, בכוחו להעניק לקוראיו העכשוויים – קטנים כגדולים – איזו תחושת הזדהות עמוקה, מרגיעה ונחוצה.
על אף היותו אפוקליפטי ומטריד, "כוכב השביט מגיע" אינו ספר אפל. אהבת חיים ושמחה מלווה אותו לכל אורכו. גרסתו הראשונה של הספר נכתבה בימיה החשוכים ביותר של אירופה, בשנת 1946. באפלה הכבדה ההיא הצליחה ינסון לכתוב ספר נטול זיוף וקיטש, שכולו רווי אהבה, כבוד ליצורים כולם, ותקווה אמיתית ומחיה. בזכות כל אלה נראה שהקריאה בו עשויה להתאים מאוד לכל מי שבימים האלה מתקשה לצאת מהמערה, ולהרגיל את העיניים מחדש לאור השמש.
"הים חוזר!", קרא מומין אבא. כולם יצאו מהמערה וגילו עניין רב במתרחש. המיולין היה היחיד שלא הופתע לראות שהעולם עדיין קיים. חבריו התיישבו על ההר בשורה ארוכה והפנו את חוטמיהם אל השמש… "טוב" אמרה מומינאמא, אני חושבת שהגיע הזמן לאכול את עוגת השקדים על המרפסת בבית. מה אתם אומרים, נלך הביתה? אתם חושבים שהיער והגינה והבית קיימים עדיין?". "אני חושב שהכל קיים", אמר מומינטרול. "בואו, נלך לראות".
משפחת המומינים – כוכב השביט מגיע / כתיבה ואיור: טובה ינסון / משוודית: דנה כספי / כתר, 2020, 167 עמ' / לגילאי 11־7 / רוני אלדד / עִם נִקּוּד
