"המורדת", סדרת הטלוויזיה של נטפליקס על אישה שעוזבת את חסידות סאטמר, חורכת בימים אלו את המסכים. סיפורה האמיתי של דבורה פלדמן, בעצמה חסידת סאטמר לשעבר, עובד בסגנון חופשי וגורף גלים של אהדה והזדהות. בסמיכות אירועים לא לחלוטין מקרית, "משכילה", סיפורה האמיתי והנגמע בשקיקה של טארה וסטאובר, מעורר גם הוא הדים. בעולם הוא כבר אומץ ותורגם לארבעים שפות. בארץ, כנראה בחסות הקורונה, השמועה עליו עוברת בעיקר מפה לאוזן, בקרב תולעי הספרים ומקומות קינונם ברשתות החברתיות.
יש קשר ברור בין שני הסיפורים. לא מקרי שזה כמעט תמיד סיפורן של נשים, שנחלצות מעולמן הקודם בשן ובעין. בכל חברה שמרנית, נשים הן אלו שיש להן הכי הרבה מה להפסיד. לא מקרי גם ששתי הנשים הן בנות אותו הגיל, ילידות 86'. הסיפורים שפוקעים עכשיו הם סיפורי הנשים שהתבגרו בתקופה שבה גם בחברות הכי סגורות נפתח חרך אפשרויות. השכלה גבוהה לנשים, אינטרנט ורשת חברתית, יותר אפשרויות במרחב. פלדמן כתבה בלוג בשם בדוי עוד כשחיה בחסידות, וזה מה שאיפשר לה לקבל חוזה על ספר ועזרה במציאת הדרך החוצה. טארה נרשמה לקולג' בניגוד לרצון אביה ועל בסיס מלגה. עשורים בודדים קודם לכן שתיהן היו כנראה מספרות סיפור אחר, שלא היינו שומעים לעולם.
לחץ גורם לגופים להיפלט
הצצה לעולמם של דתיים מדתות אחרות היא תמיד תרגיל מחשבתי נחמד. תזכורת לכמה מתוך מה שהרגילו אותנו להאמין שהוא מסורת ישראל סבא הוא לא יותר משמרנות אוניברסלית. טארה היא ילדה דתייה. היא לובשת רק חצאיות, מתעטפת בסוודר גדול בשיעורי ריקוד ורוצה להיות צנועה. היא יודעת שיש הם ויש אנחנו, ושהיא בצד של אלוהים. יש לה אבא דומיננטי עם חיבה לחומרות. היא אוהבת את הנופים שהיא חיה בהם, את השדות ואת ההר, ומקבלת את אורח החיים שנולדה אליו. היא הייתה מסתדרת מצוין בסניף בני עקיבא בשומרון. למעשה היא מסתדרת גם בקהילה המורמונית שהיא חיה בה באיידהו.
סיפור העזיבה של טארה את קהילתה ואמונתה יכול, לכן, לשמש בקלות דווקא בתור עדות לקיומה של השגחה פרטית. טארה בכלל לא רצתה לעזוב. הספר, ספר זיכרונות שנכתב בגוף ראשון בשמה האמיתי, נפתח בזיכרון אפשרות העזיבה שהוצעה לה כבר בתור ילדה, אפשרות שבחרה לדחות. אבא של טארה לא מאמין בחינוך הממסדי. יש לו שלל טיעונים שאת כולם כבר שמעתם: הממסד בינוני וכופר, הלימודים בו מיותרים והוא מכניס רעיונות לראשים של ילדים. מכיוון שאין מספיק ילדים על ההר להקמת בית ספר פרטי בלי לימודי ליבה, הוא מעביר את ילדיו – שלא רשומים במשרד הפנים ממילא, ואיש לא עוקב אחריהם – למה שהוא מכנה "חינוך ביתי". בפועל, הם גדלים כמעט בלי לדעת קרוא וכתוב. סבתה של טארה מציעה לקחת אותה לעיר ולרשום אותה לבית הספר. טארה מסרבת. אלמלא היה אביה הולך ומקצין והמצב בבית הולך ומסלים, היא הייתה היום אישה מורמונית, חסרת השכלה ושמחה בחלקה, לפחות יחסית. ידע כל פנאט: לחץ גורם לגופים להיפלט. היא נרשמת לקולג' בעיקר כי אין לה ברֵרה.
אלא שחייבים להודות שקיצוני העולם צודקים בהתנגדותם ללימודים כלליים. כשהעולם נפתח בפניה, אין לה בררה אלא לגלות שמה שמסרו לה כאמת מוחלטת הוא לאו דווקא כזה. כמעט בניגוד לרצונה מתחיל מסע גילוי שאין ממנו דרך חזרה. ובמסע הזה, התפקיד של טארה הוא לא להיות פיון צייתן וסביר בתמונה גדולה. כאן היא הכוכבת הראשית. היא מבריקה. היא גורפת פרסים ומלגות. היא מוצאת מקום ובית.
כנגד הסיכויים
המשיכה של טארה דווקא להיסטוריה היא תגובה טבעית להתנפצות הנרטיב. בתור ילדה מורמונית תיווכו לה סיפור מאוד ספציפי על העולם. בקולג' היא מגלה, למשל, שהייתה שואה. ואת הסיפור האמיתי על תקופת העבדות (בסיפור המורמוני, אנשים כהי עור היו שמחים יותר בתקופת העבדות, כי לא היו להם חובות כמו שכירות ומיסים. גם הנשים היו כמובן מאושרות יותר לפני מלחמתן המיותרת על זכויות). יחד עם העובדות החדשות מגיעים גם מושגים חדשים: גזענות. מיזוגניה. ומילים ועמדות ששמעה בבית הוריה וקיבלה באופן טבעי מקבלות משמעות חדשה.
אמיתות נוספות ממתינות לה בקורס לפסיכולוגיה, שגורם לה לראות את אמונתו היוקדת של אביה באור אחר. כמה אחוזים מהאמונה, הנבואה וההתייחסות המילולית לחזון אחרית הימים הם פחות תודעה דתית ויותר מצב נפשי? האם אגירת השימורים לקראת מלחמת גוג ומגוג היא אמונה או ויסות של חרדה? היא מתחילה לפקפק בסיפור העולם, הכללי והפרטי, כפי שתווך לה, וללמוד הכול מההתחלה.
הסיפור הרשמי הוא, אפוא, סיפור על גילוי ההשכלה. הוא מתחיל עם מעט מאוד סיכויים – ילדה אנאלפבתית, ללא גיבוי מההורים ובלי שהממסד מודע לקיומה – ומסתיים בקתרזיס. והוא לא נופל למקום המציצני־ביקורתי, אלא מתאר את שני העולמות בשפה אוהבת. כל אלו חומרים מספיקים לספר מעניין בפני עצמו. אבל הספר הזה הוא למעשה שני סיפורים שונים, כרוכים זה בזה אבל גם נפרדים לחלוטין: הסיבה שבגללה טארה נאלצה לעזוב את הבית היא לא רק הקצנת האב (מתנגד ממסד וחיסונים שבונה בונקרים לקראת סוף העולם, ומתישהו מגלה גם את האילומיניטי). אחיה הגדול מתגלה כטיפוס אלים, כלפי בנות זוג וגם כלפי אחותו. גם בתחום הזה, העזרה שהיא יכולה לקבל מוגבלת עד לא קיימת. מה גם שכמו כל גבר אלים, הוא יודע להתנצל ולהיות מקסים ולקנות מתנות. גוש הרגשות הגולמי, של אהבה ושנאה ופחד ומחויבות משפחתית, הולך ותופח, הולך ומסתחרר. על הרקע המצטבר הזה, העזיבה על כל קשייה הופכת מפתה יותר מאשר להישאר.
הסיפור השני הוא גם הראשון. בהיסטוריה הכללית כמו הפרטית, עם ההתרחקות משתנה הפרספקטיבה, ובין העוזבים לנשארים נפערת מחלוקת על הנרטיב. הייתה אלימות או לא הייתה? טארה צריכה להתנצל או לקבל התנצלות? בשלב מסוים היא מתחילה לפקפק לא רק בהיסטוריה כפי שסופרה לה, אלא גם בהיסטוריה הפרטית, שתיעדה בזמן אמת ביומניה האישיים. גם כאן היא צריכה לפרק כל מה שידעה עד עכשיו, ולהתחיל מחדש.
תסמונת הזיכרון השגוי
טארה וסטאובר היא, כאמור, אישה אמיתית לחלוטין. חלק מהשמות בספר הם השמות האמיתיים של אחיה, בני זוגה, המרצים שלה. הוריה עדיין חיים על אותו הר באיידהו, ואין שום ספק שהדי הספר הגיעו עד שם. הידיעה הזו מרחפת מעל הקריאה. מרגע שהסיפור משנה כיוון, נובט חשש שניזרק מן הספרות – וזה ספר כל כך מהנה לקריאה – אל העולמות המאוסים של "מאמינים למתלוננת" מול "אבל אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם".
זיכרונות ילדות יכולים לתעתע. ב־1922 הקימה ד"ר פמלה פרייד את הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי בארה"ב, לאחר שבִּתה החלה להיזכר בטראומות ילדות מודחקות של הטרדה מינית מצד אביה. החשד הוא שנידרש להכריע. זה לא מה שקורה. אנחנו כן יודעים מה היה שם. קודם כול, כי זה הסיפור של טארה, ואנחנו חווים אותו איתה. החוזה הבלתי כתוב בין קורא לסופר מופר לפעמים כשהסופר משתמש בקוראיו לסגירת חשבונות אישית. כאן המספרת הגונה דיה כדי שנלך איתה באמונה. מה גם שזה סיפור של משפחה שלמה, והוא רצוף עדויות של קרובים ושכנים. ושנית, כי אין צורך לוודא עובדות כדי לקבל את הסיפור הארכיטיפי. כבר פגשנו אותו. אין שני אחים עם אותו זיכרון מאותו אירוע משפחתי, היסטוריה משותפת היא תמיד מארג סתירות. אני מכירה משפחה שעל המקרר שלה תלויה תמונה, ולשתי אחיות יש זיכרון מובהק שהן אלו שציירו אותה. אבל זיכרון של פרטים הוא דבר אחד, שונה מזיכרון מתמשך של סיטואציה. האם אנחנו מאמינים שהורים יהיו עיוורים מרצון לדברים שמתרחשים אצלם בסלון, ויספרו לעצמם סיפור אחר? האם אפשר לדמיין מצב שבו משפחה דוחה את הנפגעים ומחבקת את הפוגעים? גם בלי קשר לטארה, אנחנו יודעים את התשובה.
וקיימת, כמובן, השאלה הנגזרת מהצטלבות שני הסיפורים. האם יש קשר בין חוסר השכלה לסביבה אלימה? או בין סביבה דתית לאלימות? לגבי השאלה השנייה, טארה, שעדיין מקווה להתפייס עם משפחתה, כותבת במפורש כבר בהקדמה לספר: "יש בו אנשים מכל מיני סוגים, מקצתם אנשים מאמינים, אחרים לא. מקצתם נחמדים, אחרים לא. הסופרת אינה רואה מתאם כלשהו, חיובי או שלילי, בין השניים". לגבי השאלה הראשונה, התשובה נגזרת אפילו משורשי המילים, אילמות מטפורית מובילה לאלימות.
אבל "משכילה" הוא סיפור ייחודי של אישה אחת ומשפחה אחת, יהיה הוגן לגזור ממנו מסקנות רק על עצמו. על הסיפור האוטוביוגרפי, הכתוב לעילא והמאוד מרשים הזה, אפשר לומר בוודאות רק את זה: סביבה אלימה יכולה לסרס גדילה. לא רק את האפשרות הטכנית לצמוח, אלא גם את זרע הרצון והאמונה עצמו. והשכלה יכולה לא רק לחלץ אנשים ממקום צר אל ים גדול של אפשרויות, אלא גם לאפשר להם לעבד מחדש את ילדותם, להבין אותה, ובמידת האפשר להשלים איתה ולאלף את מפלצת הילדות. זו הדרך הכי טובה להמשיך קדימה והלאה.
משכילה / טארה וסטאובר / מאנגלית: אורה דנקנר / שוקן, 2020, 350 עמ'
