ספרה החדש של שפירא מוכתר בשמות שונים בעברית ובאנגלית. למהדורה בעברית נבחר השם הקליט בעל ההקשר המקומי "צומת ביל"ו", ואילו באנגלית נבחר שם בעל הדהוד עמוק ורגשי, אפילו טרגי: "שתי מולדות". מטבע הלשון הזה מופיע בשירו של אלכסנדר פן "מולדת חדשה" מ־1929, שעוסק בכאב העקירה ממולדתו (רוסיה הסובייטית), ובקשיי הקליטה ב"מולדת חדשה": "הן לא לשווא פירזלתי את הדלת / בין שתי המולדות – ס.ס.ס.ר וא"י…". הביטוי "שתי המולדות" חוזר בשירה של לאה גולדברג "אורן", ונראה שעליו חשבה שפירא כשהשתמשה בו כשם האנגלי לספרה: "…אוּלַי רַק צִפֳּרֵי־מַסָּע יוֹדְעוֹת – / כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם – / אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת".
פן הגיע לארץ ב־1927, גולדברג עלתה ב־1935 – עשרות שנים אחרי הביל"ויים. אבל הכאב והקושי לא השתנו, ואת ביטוייהם בעלייה הראשונה אנחנו מוצאים כאן, בסיפור שמככבים בו שלושה מראשוני תנועת ביל"ו: יעקב שרתוק, אביהם של משה שרת והמלחין יהודה שרת; חיים חיסין, הרופא הראשון של תל אביב; וולדימיר, אחיו של ההיסטוריון היהודי הנודע שמעון דובנוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיומו של עידן: לכתו של יהודה נוימן והיעלמות הציונות הדתית הישנה
– המשוררת הצברית הראשונה – אסתר ראב
– אביה המדומיין של הציונות
מאחורי הקלעים
שפירא מציינת שהמחקר המקיף הראשון על הביל"ויים נעשה על־ידי פרופ' שולמית לסקוב (1990). הספר החדש נכתב בעקבותיו, אך מתייחד בכך שהחוקרת מתמקדת בשלושה אנשים מקרב כחמישים איש ואישה, חברי הקבוצה שעשתה היסטוריה, למרות גודלה הזעיר. בהתמקדות על אנשים יחידים מעניקה המחברת לתנועה פנים אנושיות, שניתן לעקוב אחריהן, להתעמק בחיי האנשים, בתחושותיהם ובמניעים שהפעילו אותם, ולהזדהות איתם. בזכות זה הופך הספר לפתוח וקריא יותר מאשר פרסום אקדמי לקהל מצומצם. הוא פונה אל קהל הקוראים הרחב, וממחיש למענו – ולא בפעם הראשונה – את המחיר האנושי הכבד, את הדם, היזע והדמעות שיצרו את המפעל הציוני מראשיתו.
בחלקו הראשון של הספר מתארת שפירא בשפתה, באמצעות סיפורם של שלושת החברים, את "מאחורי הקלעים" של העלייה הראשונה. את התלאות, המריבות, הסכסוכים והפערים בין האנשים לבין עצמם ובינם לבין הממסדים השונים. הקשיים והכישלונות, ובייחוד אלה של שרתוק וחיסין, משקפים את בעיות הקליטה וההתיישבות של החלוצים הראשונים בארץ־ישראל. ארץ שנשלטה על־ידי אימפריה מפגרת ומתפרקת, שמלבד כמה ניסיונות ראשונים להתיישבות חקלאית ועירונית מודרנית אין בה תשתיות לחיים ואין די אדמות חקלאיות לקליטת עולים עם להט אידיאולוגי וחלומות בוסריים, ראש בעננים וידיים שלא הורגלו בעבודה קשה.
התיאורים של מצב יהודי רוסיה וההתיישבות בארץ־ישראל, המושבות הראשונות והיחסים בינן לבין הברון רוטשילד והפקידות ובינן לבין העולים החדשים הצעירים ולשלטון העות'מאני – מרתקים וקריאים וכוללים מידע רב בניסוח עדכני וממוקד. פרופ' שפירא מיטיבה לשלב בין תמונת הרקע הכוללת לבין חייהם היחידניים של גיבוריה – שאותם היא מנגישה הן דרך מבטה האובייקטיבי כחוקרת והן דרך עיניהם שלהם – כשהיא מסתייעת בקטעי יומן ובמכתבים שנשמרו, ושמבחר מרשים מהם מובא, ברובו לראשונה, בחלק השני של הספר.
החלטת הגירה פזיזה
שלושת גיבורי הספר באו ממשפחות יהודיות מסורתיות, אבל הם שאפו תחילה דווקא להשתלב בחברה הרוסית, שאיפה שנראתה בת־השגה בימים שלפני הפרעות ביהודים (שמטעמי צנזורה כונו בעיתונות היהודית "הסופות בנגב"), שפרצו בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני ב־1881. הפרעות שינו את תמונת העתיד של צעירים יהודיים רבים, שהסיקו את המסקנה המתבקשת: "אם לא רוצים אותנו, נלך למקום אחר…".
המקום האחר לא היה ארץ ישראל אלא אמריקה – יעד ההגירה העיקרי של יהודי רוסיה ומזרח אירופה. "חיסין נדבק בקדחת: 'אתמול החלטתי לוותר על הגימנסיה ולנסוע לאמריקה', כתב ביומן…". כך גם ולדימיר דובנוב: "הפור נפל! אני נוסע לאמריקה". שם, אמרה השמועה, לא רק יזכו בסיכוי לעתיד טוב יותר – אלא גם יקבלו קרקע ויעסקו בחקלאות. כך "יוכלו להוכיח ש(היהודים) אינם דבקים במסחר, מקצוע מאוס ולא יצרני לפי התפיסה המקובלת אז…".
ההחלטה להגר לאמריקה באה בחטף, בפזיזות של נערים (חיסין היה בן 17, שני האחרים בני עשרים ומשהו). כך אירע גם בשינוי היעד. חיסין התאהב בנערה שהתכוונה אמנם להגר – אבל לפלשתינה, לא לארה"ב. למזלו, פגש בנציג אגודת סטודנטים יהודית (שהפכה לאגודת ביל"ו) – ששכנע אותו לשנות כיוון. תהליך חילוף דומה, מאמריקה לארץ־ישראל, עבר גם יעקב שרתוק וכן ולדימיר דובנוב, שהחליט לנסוע לארץ ישראל בניגוד לעמדת אחיו ההיסטוריון שמעון, שהסתייג מהציונות.
"מתחילת קדחת ההגירה בפברואר 1882 ועד העלייה… עברה לכל היותר חצי שנה…", כותבת שפירא, "האם ידעו לקראת מה פניהם מועדות? האם שקלו את האפשרויות לעומת החלומות? הכל היה תלוי על בלימה… לא נמצאו 'מבוגרים אחראים' שיצננו את התלהבות הנעורים…". אבל כשאונייתם התרחקה מחופי רוסיה – החל הספק לכרסם. "ברוסיה קבורים כל כיסופי… אַת מולדת יקרה, דחית אותי…", כתב חיסין. רגשות דומים הביעו גם שני האחרים במכתביהם.
חמור פילוסוף
הקבוצה הראשונה מנתה שמונה־עשר חברים, ביניהם שתי צעירות. אחת מהן, פאני, הייתה חברתו, ואחר כך אשתו, של חיים חיסין. הם השתכנו בבית אנטון אַיוּבּ, לא רחוק ממקווה ישראל. הנהגת הקבוצה הורכבה מאנשים משכילים, מבוגרים יותר, ומצעירים, שעבדו כפועלים בשדות מקווה ישראל. תוך זמן קצר התגלעו סכסוכים: החברים העובדים הצהירו שלא ישתפו את הלא־עובדים בהכנסות. היו גם ויכוחים אידאולוגיים וסכסוך על מידת שמירת המצוות של חברי הקבוצה. באותו זמן, בנקודת השפל של הקבוצה, הציג ולדימיר דובנוב לאחיו שמעון את חזונו הנועז: להשתלט בהדרגה על פלשתינה, לייסד ישובים חקלאיים ותעשיות, לאחוז במקרה הצורך בנשק ולהכריז "שהם אדוני מולדתם מקדם…".
אבל חזונות לחוד ומציאות לחוד. באוקטובר 1882 עזבו חלק מהאנשים את הארץ והתשעה שנותרו עברו לראשון לציון ועבדו שם כפועלים יומיים. העוזבים היו המשכילים, אלה שהיו אמורים לשמש כמנהיגי התנועה בארץ. על השאלה שניסרה בחלל האוויר – מהו טיפוס האדם המתאים להתיישבות בארץ והאם היהודים מסוגלים לוותר על העיסוק בענייני רוח ולהפוך איכרים פשוטים – השיב ולדימיר דובנוב בשלילה, והחליט לשוב לרוסיה.
גם בני הזוג חיסין עזבו את הארץ, אך עבור חיסין הייתה השיבה לרוסיה קשה מכפי שתיאר לעצמו: "רוב החוטים שפעם חיברו ביני לבין מולדתי נקרעו…", כתב לדובנוב. בני הזוג שמרו על קשר עם הנשארים בארץ, וב־1886 הם שבו לארץ והתגוררו בגדרה, "בסככה שבה נהג לגור 'הפילוסוף הביל"ויי' – הלא הוא החמור…".
גם שרתוק עזב את הקבוצה. הוא עבר לירושלים, וניסה כוחו במיזמים שונים: בית מלאכה לחפצי נוי ומזכרות, ייצור גרביים במכונה שרכש. המיזמים נכשלו, אך בגללם הוא החמיץ את התור לחלוקת אדמות בגדרה. ללא מקור הכנסות או אדמה לעבד, נאלץ שרתוק לחזור לרוסיה ב־1886. וכשמשפחת חיסין שבה לארץ, ניסיונותיהם להשתלב בחקלאות נכשלו וחיסין עבד זמן מה כעגלון בדרך מיפו לירושלים. הם עזבו בשנית את הארץ.
רצוא ושוב
חיי שלושת הגיבורים מתאפיינים בנדודים ונסיעות מפה לשם, מהארץ לרוסיה ובחזרה ומפרנסה כושלת לאחרת. אחרי שני ניסיונות להיקלט בארץ – חיסין שב כאמור לרוסיה, פתח בית מרקחת באודסה, לא קיבל רישיון, מכר את בית המרקחת וניסה שוב להתיישב בארץ. כשנכשל בשלישית, שב לרוסיה וניסה להתקיים מעיתונאות, כשמשפחתו ובה חמישה ילדים נתמכת על ידי גיסו הגביר העשיר. בגיל 38 נסע חיסין לברן והתחיל ללמוד רפואה. זו הייתה תחילת האור: במקביל ללימודים הוא היה פעיל בחוגים הציוניים בשוויץ, וב־1905, בסיום לימודי הרפואה, התמנה למורשה של אגודת "חובבי ציון" ביפו במקביל לעבודתו כרופא. הוודאות הכלכלית שזכה בה אפשרה הפעם את שיבתה הסופית של המשפחה לארץ.
יעקב שרתוק שב לארץ ישראל ב־1906 והקים עם אחיו וולודיה משק חקלאי בעין־סיניא ליד רמאללה. לאחר שנתיים עזבו שתי משפחות שרתוק את המקום, בגלל העדר אפשרויות חינוך לילדים וכישלון כלכלי. לאחר הפוגה קצרה בירושלים השתקע יעקב שרתוק סופית עם משפחתו בתל אביב, בשכנות לד"ר חיסין ומשפחתו. הוא עסק בפעילות ציבורית והיה מעורב בהקמת השכונה השנייה של תל אביב, שהפכה במרוצת הזמן לרחוב נחלת בנימין. כמו כן עסק בעסקי נדל"ן ולא זכה בהם להצלחה רבה.
ד"ר חיסין היה מראשוני מייסדי תל אביב וזכה להערכה רבה כרופא. נחום גוטמן הנציח אותו בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט", כשהוא רוכב על החמור ברחובות העיר, "לבוש חליפה לבנה, חובש כובע שעם אנגלי ובידו שמשיה". חיסין גם המשיך לייצג את המוסדות הציוניים העולמיים. בשנות מלחמת העולם הראשונה גויס כרופא בצבא העות'מני, בעוד שאשתו פאני נתקעה בביקור ברוסיה. היא עברה שם את המלחמה ואת מלחמת האזרחים, ושָבה, רצוצה וחולה, לארץ ב־1919, כאן נפטרה לאחר שנה.
ולדימיר דובנוב נשאר ברוסיה. הוא האריך ימים יותר מכולם, אך חייו היו עלובים ובודדים. נישואיו כשלו והוא "חי במחסור אך איכשהו מסתדר…", כפי שכתב לחיסין ב־1891. הוא שמר על קשר עם חברים מן "הימים ההם" והתכתב עימם בעברית (!) גם בתקופת "הטרור הגדול" של סטאלין ב־1934, כשהציונות נרדפה על־ידי השלטונות. ב־1940 הצליחה אחייניתו לקבל אשרת יציאה מפולין ליפן ומשם לארה"ב דרך מוסקבה, ובמוסקבה ביקרה אצל הדוד ולדימיר. היא מצאה אותו בחדר ריק מרהיטים: שוכב במיטה, כחוש, חולה ומגודל זקן פרא. הוא נפטר כנראה סמוך לכך בגיל 82. אחיו המהולל שמעון דובנוב נרצח ב־1941 על־ידי הנאצים כשכבשו את ריגה.
מצבת זיכרון
חלקו השני של הספר מוקדש למכתביהם של שלושת גיבורי הספר ואחדים מידידיהם הקרובים בעלייה הראשונה. הם דנים בענייני הכלל והפרט, מספרים בישירות על חייהם, שאיפותיהם וחלומותיהם, וגם על הקשיים והכישלונות. המכתבים האלה הם עדות מרגשת על שנות הראשית הקשות של ראשוני הביל"ויים ועל מה שמצאו או חיפשו למצוא בארץ.
שני החלקים ביחד מציגים תמונה היסטורית ואנושית מורכבת, רב־צדדית וישירה, בצורה כנה וללא כחל ושרק. ספרה של אניטה שפירא הוא מצבת זיכרון וכבוד מרשימה לשלושה גיבורים ולדור החלוצים הראשון בארץ ישראל.
צומת ביל"ו
שלושה ביל"ויים וארץ ישראל
אניטה שפירא
עם עובד, תש"ף, 229 עמ'
