אמת או חובה (נטפליקס)
סדרת הנעורים האינטליגנטית
קרן מלמד–מרגלית
התאהבתי בקומדיית נעורים ואני לא מתביישת להודות בזה. אז תודה רבה לך, קורונה, כי לולא השעות המתות והימים הבלתי נגמרים, אין סיכוי שהייתי נותנת סיכוי ל"אמת או חובה". וכמה כיף הייתי מחמיצה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רשת הטלוויזיה הסעודית שגיבוריה היהודים מחוללים סערה
– על פושעים וחיות אחרות: הדוקו הכי כיף שתראו בטלוויזיה
– לא רק קופאית: הסדרה הכי רלוונטית בטלוויזיה
דייווי וישוואקומר היא נערה מבריקה, שאפתנית וחרוצה בת 15, שמתאהבת בחתיך של בית הספר, שהוא כמובן מגה־פופולרי וספורטאי מחונן ויוצא תמיד עם הבנות הכי יפות. אבל אם נדמה לכם שבסרט הזה כבר הייתם, תחשבו שוב. ראשית, כי דייווי היא אחת הדמויות הקוליות והחינניות שיצרה הטלוויזיה. היא מלאת הומור ומודעות עצמית, וכל רגע שלה על המסך הוא קסם טהור. גם המראה שלה – הכי רחוק מהטייפקאסט שמלוהק בדרך כלל לתפקידים האלו –
ממלא את הלב בתקווה שאולי ימי הזוהר של הנערה הבלונדינית וכחולת העיניים באמת עומדים להסתיים.
שנית – מתחת לסיפור הרומנטי הבנאלי והאוורירי, "אמת או חובה" עוסקת בנושאים מורכבים, שמטופלים באופן מעורר הערכה. דייווי היא בת להורים מהגרים מהודו, שזה עתה התייתמה מאביה. עכשיו היא מתמודדת עם אם נוקשה ושמרנית והשוואות בלתי פוסקות לדודתה הצעירה והיפה, שבניגוד לדייווי מקפידה ללכת בתלם. או לפחות כך נדמה.
מאחורי "אמת או חובה" עומדת הקומיקאית מינדי קיילינג, שפרצה בגרסה האמריקנית של "המשרד", ומאז הפכה לאחת היוצרות האמריקניות הפוריות בתחום הקומדיה. לא כל דבר שהיא נוגעת בו הופך לזהב, אבל הוא תמיד מלא בחן. קחו את הליהוק של טניסאי העבר ג'ון מקנרו לתפקיד המספר, שבהתחלה נראה תמוה, אבל הוא דוגמה מצוינת לכך שזו לא עוד סדרת נעורים רגילה.
בזכות כל אלה, "אמת או חובה" היא סדרה שתשמחו לצפות בה עם המתבגרים שלכם. אני נחשפתי אליה בזכות בת ה־14 הפרטית שלי. וזו גם ההזדמנות להתנצל בפניה, כי אחרי שלושה פרקים של צפייה משותפת, את השבעה האחרים בלעתי בבינג' מענג לבדי. היא הייתה עסוקה, ופשוט לא הצלחתי לחכות.
האקסית המטורפת (YES)
הסדרה המוזיקלית המפתיעה
מאיה פולק
מהר מאוד תפסתי שמגפה היא אירוע מתגלגל, ושאחד האמצעים להתמודד עם האינטנסיביות של אירוע כזה היא לברוח ממנו. אז גללתי וגללתי בנטפליקס ובסלקום טי־וי כדי לחפש את הסדרה הכי צבעונית, כזו שעושה רושם של צמר גפן מתוק ואוורירי והכי רחוקה ממה שעובר עלינו כרגע. וכך, במקרה, הגעתי לסדרה "האקסית המטורפת", שעלתה לשידור לראשונה ברשת הטלוויזיה האמריקנית The CW בשנת 2015 וסגרה ארבע עונות.
מדובר בסדרה שכנראה לא הייתי יכולה לשאת אילולא חיפשתי לברוח, כי היא קומדיה רומנטית מוזיקלית מדי ואני באופן אישי לא תמיד מבינה למה צריך לשיר סצנה עם כל כך הרבה תלבושות מפונפנות במקום לומר אותה בלי מנגינה ולהמשיך הלאה.
גיבורת הסדרה, רבּקה באנץ' (רייצ'ל בלום, שהיא גם מיוצרות הסדרה, וזכתה על התפקיד בפרס גלובוס הזהב) היא עורכת דין מבריקה ממוצא יהודי במשרד ניו־יורקי, שרגע אחרי שמציעים לה קידום ושותפות במשרד, היא נכנסת להתקף היסטריה. היא יורדת לרחובות מנהטן להסדיר נשימה, ושם היא פוגשת במקרה את ג'וש צ'אן, אהוב נעורים שפגשה בקייטנת קיץ כשהייתה בת 16. רגע לפני שהסתיימה הקייטנה ג'וש נפרד ממנה ושבר לה את הלב. מאז ולתמיד.
אבל כשג'וש מספר לרבקה שהוא לא מסתדר בניו־יורק וחוזר לעיירה שבה הוא חי, וסט־קובינה שבקליפורניה, היא מחליטה בספונטניות לארוז את חייה ולעקור לשם בעקבותיו, בתקווה שהפעם תזכה בליבו. בדרך אנחנו מגלים שרבקה היא לא מה שהיא נראית – מצד אחד היא שובת לב, ומצד שני לוקה בהפרעה נפשית שדורשת טיפול פסיכיאטרי, שממנו היא מקפידה להתחמק. היא סטוקרית חיננית, אבל גם אפלה. אני אוהבת אותה, אבל היא גם מעצבנת אותי.
בקיצור, באתי כדי לברוח, והסתבכתי בסדרה שבה אין גבולות גזרה מוסריים מוגדרים. לפחות אנשים מסתובבים ברחובות העיירה הציורית ועושים דברים משוגעים בעיירה בעוד אני כלואה בבית. את השירים שמופיעים בכל פרק, אגב, אני מקפידה להריץ קדימה. אני לא יכולה לסבול אותם. אבל הלב הצליח קצת לברוח מקורונה לווסט־קובינה, וזה עשה לי טוב.
ארץ פראית מאוד (נטפליקס)
הדוקו המסתורי
רחלי מלק–בודה
הנה משהו שהבנתי אחרי הצפייה ב"ארץ פראית מאוד": בתוך רבים מאיתנו מסתתרת משאלה מודחקת להתנסות בחיי קומונה. אחרת אין דרך להסביר את הפריחה של סדרות על כתות בשנים האחרונות. "הרמון", "הדרך", "וייקו" ואפילו "סיפורה של שפחה" הן רק חלק מהטרנד הזה. כולן יושבות על איזו פנטזיה מזוכיסטית לחוות מקרוב איך זה להתאחד סביב רעיון משוגע.
זה, פחות או יותר, מה שתרגישו כאשר תצפו בארץ פראית מאוד. בשישה פרקים מתואר אחד מסיפוריה הכמעט נשכחים של ארה"ב שהתרחש בתחילת שנות השמונים, כאשר הקומונה של אושו, המכונה "בהגואן", נוחתת היישר מהודו לתוך מחוז קטן באורגון ומתחילה להשתלט על האזור. בתוך ימים ספורים מוקמת שם עיר קטנה שכולה קודש לחיי הכת. אלא שעד מהרה מתגלה שלא הכול אוטופי ופיס אנד לאב כמו שנדמה: האזנות סתר, חיי ראווה של הגורו עם כמות בלתי נתפסת של מכוניות רולס־רויס, ושיאה של הדרמה שמסתיים בניסיון להרעיל את השכנים כדי להשיג יתרון בבחירות המקומיות – כל אלו יגרמו ללסת שלכם להישמט.
כוחה של הסדרה טמון בכמות הבלתי נתפסת של חומרים וסרטונים מהתקופה שמספרים את סיפורה, ללא צורך כמעט באמצעי המחזה אחרים. ויש גם עוד כוכבת בהתהוות – מא אננד שילה, מי שהחלה כמזכירתו הכול־יכולה של בהגואן, וככל שהקומונה גדלה צוברת אוהדים משלה ומגיעה למעמד כמעט חסר תקדים בכת, שמצליח להציב תחרות אפילו לגורו עצמו. המונולוגים שלה ימגנטו אתכם למסך, ואתם תרגישו אשמים שהיא הצליחה להתחבב עליכם. אתם תתפעלו מיכולות הניסוח ומהצורה הקרה והמחושבת שבה היא מתווכת ומסבירה את מעשיה במבט לאחור, ומצד שני כל הזמן תיאלצו להזכיר לעצמכם שמדובר באישה מגלומנית.
אחרי שרואים לאיזה שיגעון כתות יכולות להגיע, יתפתח בכם צורך להודות על הרגע שבו בחרתם לגור בחדר האינטימי שלכם בלי יותר מדי שותפים. אבל איכשהו, במקום קצת יותר אפל ומודחק, אם אתם שייכים לז'אנר קצת יותר הרפתקני וחובב צרות – משהו בכם ירצה להיות שם, ולו לרגע, ואז לקחת את הרגליים ולנוס על נפשכם.
FYRE (נטפליקס)
הדוקו האסקפיסטי
אביטל אינדיג
כל מי שקנה פעם המבורגר במקדונלד'ס או רכש דירת ארבעה חדרים בנווה־ערוגות גילה את הפער בין המוצר הנוצץ שמכרו לו מנהלי קריאייטיב וסוכנים חלקלקים ובין המציאות. קחו את התחושה הזו, תכפילו פי אלף והגעתם לרגע שבו נחתו אלפי צעירים עשירים ומפונקים בחור מוזנח נטול תשתיות שהיה אמור להיות "המסיבה הטובה בעולם".
פסטיבל פייר התחיל את דרכו כפסטיבל מוזיקה אקסקלוסיבי באי פרטי בבהאמס ששווק בצורה גאונית באמצעות דוגמניות ומשפיעניות ברשתות החברתיות והפך לסולד אאוט תוך 48 שעות בלבד. רק שבמקום מטוסים פרטיים, ארוחות שף, וילות חלומיות והלהקות הכי שוות, החבר'ה שקנו כרטיס לפוסט האולטימטיבי מצאו מתחם אוהלים מתפרק, מזרנים רטובים וכריך דלוח.
על בסיס הכישלון הקולוסאלי והפוטוגני הזה נוצר הסרט "FYRE", ששבר שיאי צפיות בנטפליקס עם עלייתו. מהדוקו המעולה והמצחיק הזה (חפשו את הסצנה הבלתי נשכחת עם המפיק אנדי קינג) ניתן ללמוד עד כמה הסטורי הפך למנוע העיקרי שגורם לנו לפעול – לטוב ולרע (תמונה בונה, תמונה הורסת); על כך שכמה שלא תדביק שקר לשקר, בסוף־בסוף תמיד האמת תגיש את החשבון; ועל כמה כיף לשמוח לאיד. ודאי כשהקורבן הוא מילניאל פריבילגי (ואין ספק שיוצרי הסרט השכילו למצוא את המרואיינים המושלמים לתפקיד המתבכיין). כי מה בן אדם רוצה בשעת מגפה? קצת אסקפיזם, קצת צרות של אחרים. ואם אפשר – של עשירים.
בפנים (נטפליקס)
דרמת הכלא עוכרת השלווה
תמר פרלשטיין
ההחלטה הכי טובה שעשיתי בתקופת הקורונה הייתה לראות את סדרת הכלא הנשית "בפנים".
איך אפשר להרגיש חנוקה בבית, כשמולי פרק אחרי פרק נשים סגורות בתוך תא מבטון ומברזל? בכל רגע הייתי מלאה הודיה על העובדה שאני מפחדת מנגיף מסתורי ולא מהשותפה שלי לתא שעלולה לתקוע בי סכין מאולתרת בכל רגע שאני מסובבת את הגב.
הסדרה הזו הפחידה אותי ברמה שבחרתי לראות אותה לא על מסך מלא, אבל לצד זה היא מעלה סוגיות קיומיות קשות כמו קורבן שמשלם מחיר על לא עוול בכפו, רוע שיוצא מנשים שחוו דברים קשים מאוד בחייהן, והכי נורא – המקומות המפחידים שיחסי מרות יכולים להגיע אליהם. כל פרק בסדרה אורך שעה וזו סדרה שקשה מאוד להכיל בבינג'. אבל המתח הזה שמחזיק שעה שלמה בלי להרפות הוא גם זה שמחזיק שעה שלמה בלי לחשוב על שום דבר אחר.
גיבורת הסדרה מקרנה פריירו מגיעה לכלא כאישה תמימה ומבוהלת ויוצאת משם נחושה, קשוחה וממוקדת. את הדרך היא עושה עם כל כך הרבה עליות ומורדות, עד שקשה לעקוב ולזכור איפה היא נמצאת. לצידה הדמות הרעה ביותר בכלא היא ערבייה בשם סולמה. סולמה היא האישה הכי רעה שראיתי אי פעם בסדרה, היא חסרת רחמים לאורך כל הדרך, וגם כשהיא נראית כאילו היא מתרככת היא רק מתכננת את הצעד הבא. אבל הרוע הקשה ביותר להכלה הוא הרוע של רופא הכלא, מפני שיש לו הרבה יותר כוח מהאסירות המסכנות.
בערך כשנגמר הסגר המוחלט סיימתי את העונה הראשונה. הבטחתי לעצמי לא לראות את עונה 2, אלא אם כן יבוא הגל השני. אני כל כך מקווה שזה לא יקרה, כי לא נראה לי שאעמוד בשניהם בפעם השנייה.
