הביולוג פרופ' דניאל בן־גדליה, חוקר במכון וולקני ומרצה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, השתעשע בכתיבת רומן. אני אומר השתעשע כי הרומן משעשע, אבל גם מפני שניכר כי המחבר לא לקח את העניין ואת עצמו ברצינות מופרזת. הכתיבה הספרותית, כך נראה, שימשה לו הזדמנות לפריקת עול ולפריצת מוסכמות, דברים שאקדמאי בעל נפש חופשייה המורגל בנוקשותה של הכתיבה המחקרית ודאי שש להם.
"סאגה ישראלית" ישראלי יותר ממה שהוא סאגה. לכאורה הרומן מתפרש על פני חמישה דורות במשפחה אחת, ועוד כמה דורות בכמה משפחות המשתרגות בחייה – אך למעשה כמעט כולו מתרחש בתוך שנות דור. ההיקף הסאגאי מתבטא יותר במגוון הישראלי המתקיים בו. אפשר למצוא כאן, בקרב אנשים הקרובים זה אצל זה, ואף בתוך משפחה אחת, ואף בתקופות שונות בחייו של אותו אדם עצמו, חסידים וכופרים, נערי גבעות ופעילי שלום, עסקנים בש"ס ונהני קרנות אירופיות, חכם ספרדי מקושר היטב אך צנוע להפליא וחסידו האלוף במיל' בן הקיבוץ, ושפע דמויות מוקצנות שמאפשרת עלילה תזזיתית. אומנם, בסופו של דבר, כל הדרכים, לפחות רובן, מובילות לעברה של התגלמות ההגשמה היהודית והציונית בזמננו על פי המחבר – "גבעה" לא מאושרת בגוש שילה.
השעשוע, מה שהגדרתי כפריקת עול ופריצת מוסכמות, מצוי בתזזיתיות המוגזמת של העלילה ובצבעוניות הטיפוסים, אבל עוד יותר מכך בצורת הכתיבה, ובגישה הפוליטית, ובאינטראקציה בין השתיים. בן־גדליה, אפשר לומר, עושה־מה־בא־לו. הוא נכנס לסיפור ומעיר הערות על אופן סיפורו; הוא מציג את המציאות הישראלית ואירועים היסטוריים בה מזווית ראייה ימנית מוחצנת עד פרובוקטיבית; והוא משתלח ומתבדח ומתבדח עוד, באמצעות סגנון עוקצני המשלב דיבוריות עם למדנות – סגנון מותאם לסאטירה, אשר גולש לפעמים גם לקטעים רציניים עד עצובים ועל כן מבלבל לרגע. זה מה שהוא מגדיר בכותרת המשנה של הספר כ"עין בוחקת", בוכה וצוחקת.
יהיו שיאהבו את הבדחנות שאין לה הֶרף, יהיו שיחשבו שהיא מופרזת. לפעמים היא גלויה, ולפעמים העוקץ מוכמן ושמור למביני עניין. אדגים זאת בשני מקרים פוליטיים אופייניים, אך הדבר נכון להומור שלו בכלל. דוגמה לסוג הראשון מופיעה בסוף הפרק "אלה תולדות נמרוד" בתחילת הספר: "אם עלה בדעתכם שנמרוד נולד פציפיסט, הרי טעות בידכם. שכן אין אדם נולד פציפיסט, אלא נולד תינוק. שאם מגדלים אותו ומטפחים כיאות, נעשה אדם; וָלא, נעשה פציפיסט". זו בדיחה בשתי מנות, שהראשונה בה, הקצת ילדותית אולי, מרככת את הבוטות של השנייה. דוגמה לסוג השני מופיעה כאשר קוראים לשכונה במאחז על שם התורם אלוף במיל' גיורא רבין, אביו של אותו נמרוד: "היו לבטים איזה שם לתת לשכונה: רבין? או גיורא? מאחר ורחובות רבים, תחנות כוח, כבישים, בתי חולים ובתי עלמין רבים בארץ נושאים את השם 'רבין', הוחלט שנכון יותר יהיה לקרוא לשכונה החדשה 'שכונת גיורא'". העוקץ טמון בהוספת בתי העלמין לרשימת הדברים שבאמת קרויים על שם ראש ממשלת תהליך אוסלו.
בן־גדליה נאמן לעצמו ולאמונותיו וגם, כך אפשר לשער, לשתי תביעות שהציב לעצמו: לא לשעמם לרגע, ולא להתייפייף לשנייה. הוצאת ספרים גדולה כנראה לא הייתה מקבלת את הספר, אבל בדיוק בשביל ספרים כאלה טוב שישנה הוצאה עצמית בעולם.
שיפוט מהיר – סאגה ישראלית סיפור אופטימי, כתוב בעין בוחקת / דניאל בן־גדליה / הוצאת המחבר, 24danielbg@gmail.com , 2020, עמ' 344
