אבא של נזק // ליאור מושקוביץ | 36 | +3
מטבעי אני לא הולך יותר מידי לרופאים. ברוך ה' מסתדר לבד. אם כואב הראש – לוקח כדור, אם יש אינפקציה – מאלתר עם שאריות אנטיביוטיקה מארון תרופות. לאחרונה קרעתי רצועות בברך אז נעזרתי במומחה אבל בתכלס הייתי מסתדר לבד, יש לי ידיים טובות.
לצערי, המנהלת הבכירה של הבית לא ככה והיא כן מאמינה ברפואה קונבנציונלית. לאחר לידת הבכור היא הלכה איתו לרופא ילדים וכשהרופא שאל לפשר הביקור היא אמרה שהוא "לא כמו תמיד". הרופא הביט בה ואמר לה: "גברת, הוא בן חמישה ימים, על איזה תמיד את מדברת?!"
הילד האמצעי הוא בן 6, ואני קורא לו נזק כי לא היה חודש שלא היינו איתו במיון. למשל, בתפילות הבוקר בגן כל הילדים חזנים בתורם, וכשהגיע תורו של נזק עמוד התפילה נסגר לו על האצבע. התוצאה: שישה תפרים בהרדמה, וחצי שעה נדירה של שקט. ביום אחר בגן, נזק קיבל מכה חזקה בעין. כהורים האחראיים שאנחנו, מיד אצנו רצנו והתקשרנו לסבתא שתיקח אותו. כשהיא הגיעה העין הייתה עצומה לגמרי, שוב מיון, שוב בדיקות, שוב התערבות רפואית, ואחרי שמונה שעות חזרנו הביתה.
השיא היה כשהוא נעקץ מיתוש באוזן. בד"כ זה אירוע שנגמר בקצת פניסטיל, אבל לנזק התנפחה האוזן למימדים עצומים, כאילו הצמיחה ראש קטן בצד הראש. הגענו למיון והרופא שפגשנו כאילו התעורר לחיים, סוף סוף משהו אטרקטיבי אחרי שעות של ילדים משעממים. הוא היה כל כך מבודר ומרוצה מעניין שהוא ביקש שנמתין כדי שעוד רופאה תראה. הרופאה אמרה שלדעתה זה רק תגובה לעקיצה (די!!!! מה את אומרת?!) אבל הציעה להביא עוד חוו"ד. אז חיכינו לעוד 2 רופאים, 3 אחיות, סניטר, דוד מהמזנון וסלים שלא ברור אם הוא עובד בבית חולים או לא אבל החוו"ד שלו הייתה חשובה לכולנו. לאחר שש שעות הוחלט שזה באמת מהעקיצה ושוחררנו לביתנו שלושתינו, אני הנזק והאוזן.
אז ביקור במיון הוא לא נעים, אבל ברוך ה' מדובר באחלה זמן איכות עם הנזק. יש הורים שאוהבים ללכת עם הילדים ללכת לים או לקניון, אנחנו הולכים למיון.
הפתעות קטנות // יאיר גד | 37 | +5
חלק מההפתעות בחיים רעות וחלקן אפילו טובות. באופן מוזר ההפתעות הטובות יגיעו תמיד בשלבים. למשל, לידה תבוא אחרי תשעה חודשים, חתונה אחרי חיפושים והיכרות ואפילו זכייה בלוטו מצריכה קניית טופס ואיסוף הפרס.
לעומתן ההפתעות הרעות הופכות לנו את החיים ברגע, אין שום שלב ושום הכנה כשבמוצאי שבת רגועים ביותר, בעודי שותה כוס קפה, הילדה נופלת במדרגות ופותחת את הסנטר לרוחב. הפתעה!
בתוך שנייה מתחילה חלוקת תפקידים מוזרה, אני הופך לחובש עם פלסטרים מאולתרים כי לכך הוכשרתי, ואשתי לפסיכולוגית ילדים שמרגיעה את הילדה במסרים מוזרים "זה שום דבר, אבא יקנה לך אחרי זה גלידה טעימה עם קצפת!".
חמש דקות אחר כך אני נהג שודים, דוהר למיון משחק אותה רגוע בשביל הילדה, כשיד אחת על ההגה והשנייה עוזרת לה להחזיק את התחבושת החובבנית. בדיבורית אשתי מוודאת שלא שכחנו כלום – ת"ז עם ספח שיזהו שאני אבא שלה, כרטיס קופת חולים וכרטיס אשראי בשביל הגלידה שאחרי.
מתקרבים במהירות לחניה, מפעיל פנגו, שולף את הקטנה ובחצי ריצה מגיעים מתנשפים למיון. פה מחכה לנו הפתעה אחרת, כלומר זו לא הפתעה למי שמכיר חדרי מיון בישראל אבל למי שלא מכיר (איזה כיף לו!) אספר שבניגוד למה שהתחנכנו עליו בסרטים וסדרות, אף רופא לא מזנק ואומר "הכל בסדר? תארו לי מה קרה ובואו איתי שאחבוש מיד את הסנטר!".
במקום זאת קיבלה את פנינו מעין שלווה מוזרה של פצועות ופצועי השבת האחרונה, כאילו עננה של רוגע מוזר עוטפת את מיון הילדים. אחות מבוגרת סימנה להתקרב והתחילה לתשאל אותנו על הפציעה. מתי היא התרחשה, באיזה אופן, באיזה מיקום ואז המון טפסים, מדבקות ו"חכו פה שיקראו לכם".
חיכינו, בטח שחיכינו, שעה וחצי. בסוף הדביקו לה את הסנטר ואיחלו לנו בהצלחה.
בפעם הבאה נעצור לקנות את הגלידה קודם.
