בית־לחם המככבת במגילת רות, הייתה בעברה מוקד יהודי שורשי. החל מימי האבות וקבר רחל, דרך שופטים כמו בעז ומשפחתו של דוד המלך שחיה בעיר, ועד ימי בית שני. אולם במשך השנים, ההתיישבות היהודית עזבה, והשאלה מדוע מסקרנת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיש שהציל את ספרי התורה של משואות יצחק מהלגיון הירדני
– פלנטה אחרת: הכלכלה מתרסקת והבורסות עולות
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
בימי שפוט השופטים, מתארת המגילה, היה רעב בארץ ומשפחתו של אלימלך נאלצה לעזוב את העיר למואב. כמו אלימלך, מצאו עצמם עוד תושבים מבית־לחם נודדים. נער לוי מבית־לחם יהודה מצא מקלט אצל מיכה, והפך בביתו לכוהן. האישה שמצאה את מותה הטרגי בסיפור "פילגש בגבעה", הייתה תושבת בית־לחם שנישאה לאיש מאפרים. מקרי נטישה נוספים מוכיחים כי משהו בבית־לחם גרם לאנשים לברוח.
"השופט התשיעי, אִבצן, שעל פי מסורת חז"ל הוא בעז, התגורר בבית־לחם ושפט את ישראל שבע שנים. אחרי מותו, משפחתו של דוד המלך הקימה לה בית במקום, חיה ונקברה שם", אומר זאב חנוך (ז'אבו) ארליך, חוקר ארץ ישראל.
"צרויה, אחותו הגדולה של דוד, התגוררה בעיר. בנה יואב שימש שר צבאו של דוד, וגם אֶחיו אבישי ועשהאל חיו שם. עשהאל נקבר באחוזה המשפחתית בבית־לחם וסביר להניח שגם ישי אביו של דוד קבור שם ולא ב'ציון' בחברון", הוא מוסיף.
בית־לחם של ימינו יושבת על גבעה גדולה על הדרך הראשית שבין ירושלים לחברון ובאר־שבע. על פי הערכות של היסטוריונים וארכיאולוגים, קרוב לוודאי שהעיר הנוכחית בנויה על גבי העיר המקראית. "על מורדות הגבעה שעליה נמצאת העיר בית־לחם נתגלו מערות קבורה", אומר ארליך. "העמים מסביב לא נהגו לקבור במערות כאלה; מערות קבורה עם כוכים כפי שמצאו שם, מאפיינות קבורה יהודית. עוד ממצא ארכיאולוגי שיכול לסמן את העובדה שהיה יישוב יהודי בבית־לחם בימי בית שני, הן שתי אמות מים שבנה הורדוס. האמות, שהיו בעצם מקורות המים לעבודת בית המקדש, העבירו מים מהמעיינות עין ערוב ועין ביאר, ועברו ממש צמוד לגבעה שעליה נמצאת בית־לחם".
עם זאת, ז'אבו מודה שהממצא המשמעותי המאפיין את הנוכחות היהודית, חסר. "בורות מים נמצאו לרוב, אבל מקווה מים שנועד לשימוש דתי, שהוא מטויח וכולל מדרגות, לא נמצא. אלא שמעולם לא עשו חפירות משמעותיות בתל בית־לחם, ולכן סביר להניח שזאת הסיבה שלא מצאו".
בכפר הערבי בית־סאחור, היושב על פי המסורת בלב שדות בעז המוזכרים בספר רות, נמצאת כנסיית המלאך ב'שדות הרועים'. על פי המסורת הנוצרית, שם הכריזו מלאכים על לידתו של ישו. הכפר שבתחומו הוקמה הכנסייה הוא למעשה כפר יהודי קדום. תקנות הקורונה של הרשות הפלסטינית מנעו ממני לסייר במקום.
צחי שקד, מורה דרך שמוביל סיורים לתיירים זרים בעיר בית־לחם ביקר שם, וסיפר כי "ממש במתחם הכנסייה ישנו כפר ארכיאולוגי מהמאה הראשונה שהוא בעצם כפר יהודי. לצד מערות קבורה באתר הזה נמצאים בורות מים מטויחים עם מדרגות, כלומר מקוואות. הכיבושים שהיו באזור – של הנוצרים ושל המוסלמים – הרחיקו את היהודים מהמקום והשאירו את המקוואות כעדות דוממת לאנשים שחיו שם בעבר".
שקד, שמתמחה בהיסטוריה של הנצרות, מציין כי בתקופה האחרונה החלו חפירות באזור כנסיית המולד בעיר אך עדיין לא נמצאו עדויות לנוכחות יהודית שם. "בחמש השנים האחרונות האתר הוכר כאתר מורשת עולמית, ועד לתקופה האחרונה עשו שם חפירות ארכיאולוגיות. זה התמקד בחלק הקדום של הכנסייה אבל לא יותר מזה. מצאו בחפירות קברים, וטוענים שהם מהמאה הראשונה ומתחברים לסיפור של הברית החדשה. מסופר שם על הורדוס האכזר שהרג את כל הילדים היהודים בבית־לחם, כשידע שעתיד להיוולד משיח בן דוד שימלוך במקומו".
מים לדוד המלך
אתר נוסף שנמצא בבית־לחם, גם הוא בתוך כנסייה, הוא "באר דוד". בספר שמואל ב' מוזכר שדוד המלך ביקש לשתות מים מבור המים שבעיר הולדתו בית־לחם. שלושה לוחמים שמעו את בקשת המלך ובפעולה מבצעית מסוכנת חצו את מחנה פלישתים, שאבו מים מהבאר בבית־לחם והביאו לדוד. "באר דוד, מערות הקבורה, שדה הרועים שנמצא שני קילומטרים מבית־לחם הנוכחית, כולם עדות לנוכחות יהודית. בית־לחם המקראית לא ממש נחפרה. בטח שלא על ידי הפלסטינים. כי אם יש משהו שהם לא רוצים להוכיח, זה שהיו שם יהודים", אומר שקד.
קיומה ההיסטורי והתנ"כי של בית־לחם מעולם לא היה מוטל בספק. אבל אזכור העיר בכתובים ובמסורת קיבל סיוע משמעותי בשנת 2012. ביום סיזיפי של סינון עפר בחפירות עיר דוד, נפלה לידו של הארכיאולוג אלי שוקרון חתיכת טיט קטנה. ניקוי הטיט ופענוח הכתב, גרמו לשוקרון לקפוץ ממקומו. "זה היה ממש מרגש. נפל בידנו אזכור יחיד במינו של העיר בית־לחם והקשר שלה לבית המקדש הראשון ולירושלים", הוא מספר.
מה בדיוק היה כתוב שם?
"פיסת הטיט הזאת הייתה בעצם בולה, מעין חותמת ששימשה לסימון מיסים שהובאו מערי המחוז למחסן בירושלים הבירה. הכיתוב עליה כלל תאריך – השנה השביעית של מלך ששמו מתחיל באות כ, וצמד המילים 'בת לחם'. בערים הסובבות את עיר הבירה של יהודה, כל משלוח היה חתום בבולה כדי שאף אחד לא יפתח אותו מלבד הנמען. מיסים, תוצרת חקלאית ודברים נוספים שהיו נאספים בשקים, היו חתומים בבולה. המשלוח הזה יצא מבית־לחם והגיע בשלמותו לירושלים. הכתב היה בעברית קדומה של ימי בית ראשון, ומסביב לבולה נמצאו גם חרסים המתוארכים לבית ראשון. כך קיבלנו הוכחה ברורה שהייתה עיר בשם בית־לחם בממלכת יהודה במאה ה־7 לפני הספירה. עד היום לא נמצא בממצא ארכיאולוגי שום דבר כתוב על בית־לחם מתקופת בית ראשון".
גם שוקרון מצר על כך שמעולם לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית בתל בית־לחם, "אני לא יודע מה היו השיקולים. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה אפשרות לחפור שם, אבל חששו כנראה מהתגובה של הנוצרים ששלטו בעיר. הפלסטינים לא חופרים בבית־לחם, ושום ארכיאולוג ישראלי לא לקח את זה כפרויקט. עובדתית, לא נעשה עד היום דבר, וזה בהחלט עצוב שעיר כל כך חשובה לא קיבלה את המקום שהיא ראויה לו".
שוקרון, שתחת ידו נמצאו ממצאים כמו פעמון זהב של הכוהן הגדול בירושלים, מעיד כי בולת בית־לחם הייתה אחד הממצאים החשובים בחייו. "מצאנו הרבה ממצאים מימי בית שני ומתקופות אחרות, אבל הממצא הזה הוא בהחלט הישג. מי שקורא בתנ"ך ומאמין בתנ"ך ושומע את השם 'אפרת היא בית־לחם', אולי לא צריך הוכחה לאמונתו. ובכל זאת, כשמגיע ממצא שמוכיח שהייתה קיימת עיר כזאת בימי בית ראשון – זה מרגש ומרתק".
העיתונאי והסופר נדב שרגאי מספק בספרו 'על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל', עדויות לנוכחות היהודית בעיר. הוא מתאר כי ווליאנוס מטולדו שביקר בארץ בשנת 686 העיד כי ירושלים ובית־לחם היו 'טהורות מיהודים'. מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה סיפר על שני יהודים בודדים, צַבּעי בדים, שהתגוררו בבית־לחם במאה ה־12. בשנת 1875 סיפר הנוסע הצרפתי לורטה על יהודים בודדים בעיר. הנוסע אברהם שמואל הירשברג סיפר בשנת 1900 על האיבה של הנוצרים כלפי יהודים שהעזו לבקר במקום. "בכל עת שהנני נמצא במקום קדושת הנוצרים בארץ ישראל, מוטלת עליי אימה יתרה לבל יתנפלו עליי קנאי דתם לנקום בי נקמת משיחם, כאשר המה עושים עם כל יהודי הבא ברחוב קבר המשיח בירושלים. ועל כן מיהרתי לצאת את העיר הקדושה הזאת ונשוב לשים את דרכנו הלאה בדרך חברון".
החוקר אלי שילר ז"ל איגד בחוברת מאמרים בהוצאת אריאל עדויות על יהודים בודדים שהתיישבו בבית־לחם לאחר בית שני, ועסקו במסחר. חפירות למציאת סממנים יהודיים קדמונים כאמור לא בוצעו בבית־לחם, אבל שילר מספר במאמר על חפירות אחרות שבוצעו בשנים 1935־1937 שבהן נמצאו באזור בית־לחם שרידים פרהיסטוריים מעניינים, כמו למשל עצמות פילים, קרנפים וג'ירפות שנכחדו מאדמת ארץ ישראל לפני עשרות אלפי שנים.
שילר הסביר שבית־לחם הייתה מרכז יהודי משמעותי ואף מרכז פולחני שאליו בא שמואל הנביא לזבוח לה' ולמשוח את דוד למלך. היא איבדה את חשיבותה לאחר העברת הבירה לירושלים, ונותרה בעלת חשיבות צבאית בלבד בשמירה על ירושלים מדרום. במגילת רות מסופר על בעז שישב בשער העיר, כלומר בית־לחם הייתה ככל הנראה מוקפת חומה ושערים. במאמר מציין שילר כי המלך רחבעם שיקם את חומות בית־לחם, שהפכה לאחת מערי המבצר של ירושלים. שרידותה של בית־לחם במשך אלפי שנים קשורה על פי שילר לכנסיית המולד, המקודשת למוסלמים ולנוצרים. אותו מבנה היה אחת הסיבות להתנתקות היהודית מהעיר.
בדרך לירושלים
"מלכות בית דוד הסתיימה בגלות בבל. לאחר מכן יהודים חזרו לירושלים ולבית־לחם, אבל אחרי מרד בר כוכבא, הקיסר אדריאנוס הוציא צו שאסר על יהודים להתיישב בירושלים ובמיוחד בבית־לחם", אומר ד"ר יורם אלמכיאס ממכללת אורות באלקנה. "הנוכחות הנוצרית הכוחנית שהייתה במשך הרבה שנים בעיר היא אחת הסיבות להסתלקותם של היהודים מבית־לחם. אנחנו יודעים שבעין־כרם מתחת לכנסיית יוחנן המטביל המרכזית, מצאו מקווה טהרה תקני. אני לא אהיה מופתע אם מתחת לכנסיות בבית־לחם יימצאו שרידים יהודיים".
אנטואן, נוצרי המתגורר כיום בבית־לחם, צוחק למשמע השאלה על הימצאות עתיקות יהודיות בעיר. "ממש כמו בירושלים, גם פה. בכל מקום שבו תיקח את חפירה ותתחיל לחפור, תמצא ממצאים ועדויות על האנשים שגרו פה. בטח שתמצא גם עדויות ליהדות. גם בכתובים שלנו בברית החדשה העיר בית־לחם מוזכרת כמה פעמים, גם סיפור רות ובעז והולדת דוד וישו".
אז לאן הלכו היהודים?
"בבית־לחם יש היום יותר מ־36 אלף תושבים. היא עברה הרבה תהפוכות היסטוריות וגם הרבה שליטים שראו בה עיר מפתח בדרך לירושלים. תושבי העיר שינו את פניהם בעקבות ההתפתחויות. הם ניסו לשרוד את המשטרים השונים. מצבם של הנוצרים בבית־לחם היה טוב במשך רוב השנים. זה גרם למיעוטים אחרים שהתגוררו פה, כמו היהודים, לעשות מהלכי הישרדות כמו המרת דת. אנחנו מכירים משפחות נוצריות שיש להן שורשים יהודיים, הן לא מסתירות אותם. אנחנו מכירים גם מחקרים שמדברים על קרבת DNA של פלסטינים ליהודים, וזה די הגיוני בהתחשב בעובדה שבמשך אלפי שנים הרבה אנשים המירו את דתם על פי מי ששלט בעיר".
אנטואן, שחי כל חייו באווירה מעורבת, נוצרית־מוסלמית, מודה כי בשנים האחרונות מצבם של הנוצרים בעיר הידרדר. את המצב הנוכחי צפו פרנסי העיר וסביבתה כבר בשנת 1967. בניסיון למנוע את הגורל של חיים תחת שליטה מוסלמית וחוסר יציבות ביטחונית, ראשי העיר של בית־לחם, בית־סאחור ובית־ג'אלה ביקשו להסתפח לישראל. עד הסכמי אוסלו וכניסת הרשות הפלסטינית לעיר, ראשי הערים הללו ניהלו קשרים מעולים עם הממשל הצבאי הישראלי. העיר הייתה פתוחה לאזור ירושלים ותושביה היוו חלק בלתי נפרד מחיי החברה והכלכלה.
"בבית־לחם ובסביבתה היה רוב נוצרי. עם היחלשות המשטר העות'מאני והרצון לגייס אותם לצבא העות'מאני, הרבה נוצרים עזבו. בשנות ה־90, הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה דחקו נוספים בעלי יכולת לברוח לאירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית. על פי ההערכות, הנוצרים מהווים היום רק 20 אחוז מהאוכלוסייה בבית־לחם".
כמה נוצרים מבית־לחם יש בדרום אמריקה?
"הרבה מאוד. בבחירות האחרונות לנשיאות אל־סלוודור, היו שני מתמודדים שהמשפחות שלהם במקור מבית־לחם. אביו של הנשיא המכהן נאיב בוקלה ("אבו קילה") הוא נוצרי שהתאסלם. בצ'ילה חיים היום כמעט רבע מיליון מתושבי בית־סאחור ובית־ג'אלה".
היהודים נטשו את העיר בית־לחם, אבל מקום קבורתה של רחל אימנו הפך מאתר דתי בלבד לאתר לאומי. "התנועה הציונית כמעט לא ניסתה לרכוש אדמות בבית־לחם", אומר ד"ר יורם אלמכיאס. "אנשים בודדים כמו הרב צבי קלישר ומנחם אוסישקין רכשו אדמות, אבל הן היו צמודות לקבר רחל. בקבר קיימו אזכרה שנתית להרצל, ובתי ספר ותנועות נוער עלו לרגל לקבר רחל כחלק ממסע ציוני לאומי, שכלל גם את מצדה ותל־חי. קבר רחל הופיע בגלויות, בתמונות ובכרטיסי ברכה ציוניים. נבואת ירמיהו המספרת על רחל שיושבת על אם הדרך ומצפה לשובם של בניה, הפכה למשפט מנחה לעלייה והתיישבות. השיר 'בשדמות בית־לחם בדרך אפרתה' שחיבר אב"א שפירא, שיר געגועים לארץ ישראל, הפך להמנון של התנועה הציונית בראשית דרכה".
על השאלה מדוע לא השתדלו היהודים במשך השנים להקים יישוב יהודי בבית־לחם, מנסה ז'אבו ארליך להשיב: "ייתכן שבעת החדשה לא התיישבו שם יהודים בגלל הקרבה לירושלים וגם מכיוון שהתפיסה המרכזית הייתה שזו עיר של נוצרים שבה מתנכלים ליהודים. אלו שניסו לרכוש חלקות בבית־לחם נתקלו בקשיים רבים וכנראה ויתרו".
מדריך התיירות צחי שקד חושב שגדולתה של ירושלים האפילה על בית־לחם, מאז ועד היום. "אם תסתובב בחג המולד בירושלים, תראה שכמעט כל הכנסיות סגורות. הסיבה היא שהנוצרים חוגגים בבית־לחם. מבחינתם זו העיר המרכזית. בית־לחם לא דומה מבחינה יהודית לעיר האבות בחברון, או לירושלים הבירה. ולכן אם נותנים לי כיהודי בחירה היכן לגור, ברור שאבחר בירושלים".
עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי. בשנת 2004 נרכשו אדמות סמוך לקבר רחל, וכעשר משפחות חיות שם, לצד ישיבה שבה מתקיימים לימודים באופן רציף. בכך הם מחדשים את ההתיישבות היהודית בבית־לחם, שגלתה מהעיר במשך שנים רבות כל כך.
