חלק ניכר מהמידע על אודות קורות העת החדשה באתיופיה, כמו גם על תולדותיהם של יהודי אתיופיה, הגיע מעדויותיהם של אנשים שהגיעו בעיקר מאירופה ותיעדו את שראו ושמעו. בני אתיופיה מיעטו לתעד. כתיבה בכלל הייתה נדירה ועוד יותר מכך שימור בכתב של אירועים. הסיפורים הועברו אל הדורות הבאים בעל פה, וגם הם – בפרט אם היו בעלי אופי טראגי – נבררו היטב. דוגמה לסיפור טראגי שכזה הוא התיעוד של תקופה קשה ביותר בתולדות אתיופיה: ה"קפו קן" (= הזמן הרע) – שרשרת של אסונות טבע ומלחמות שהתרחשו בעיקר בשנים 1888־1892.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המאבק באנטישמיות חייב לעלות מדרגה
– בטווח 400 ק"מ: היכולת הבליסטית של ישראל עולה שלב
– קהילת "הנותרים" באתיופיה: הרצוג משנה מדיניות
באתיופיה מתרחשים מפעם לפעם בצורות ופגעי טבע שונים, אולם לשרשרת האסונות של ה"קפו קן" לא היה דומה. למן 1888 התחילה בצורת קשה ולצידה מגפה שפגעה בבקר ובצאן. המגפה הגיעה מהצפון, מאריתריאה, ומקורה היה כנראה מהודו. היא התפשטה במהירות בכל אתיופיה וכמעט כל הבקר והצאן הושמדו. הופיעו להקות של זחלים ושל ארבה שכילו את התבואות. התחיל רעב נורא והתפשטו מחלות קשות: טיפוס, כולרה, אבעבועות שחורות, שפעת ודיזנטריה.
לא נותר מה לאכול ולא היה במה לחרוש את השדות. אנשים התקיימו מעלים, משורשים ומעורות של נבלות. רבים נדדו ממקום למקום כדי לחפש מזון. החולי והחולשה הביאו להתפרצויות של חיות, כנמרים וצבועים שטרפו אנשים בתוך בתיהם לאור היום. היוקר האמיר עשרות מונים. שודדים וגנבים פעלו בלא מורא והתרבו מקרי ביזה, חטיפה ורציחה. אנשים מכרו את עצמם לעבדים כדי לשרוד. אימהות התחננו לזרים שיאמצו את ילדיהן. אוכלוסיית אתיופיה הוכתה קשות. אומדן המתים ברעב ובמגפות היה בין שליש לשני שליש מאוכלוסיית אתיופיה.
קיים שפע יחסי של תיעוד, בעיקר ממה שכתבו נוסעים, שליחים ומיסיונרים, שהיו באותן שנים באתיופיה. פרופ' ריצ'רד פנקהרסט פרסם בשנת 1966 מחקר מתועד היטב של תקופת הרעב הגדול והמגפות. ובשנות השמונים של המאה שעברה, לאחר תחילת עליית יהודי אתיופיה, חקר פרופ' סטיב קפלן את הנושא והתמקד בהשפעותיו של ה"קפו קן" על תולדות יהודי אתיופיה.
התמעטות היהודים
יוסף הלוי, השליח היהודי הראשון שהגיע אל יהודי אתיופיה בשנת 1867, העריך את מספרם של היהודים בין 150,000 ל־200,000 נפש. מזמן שובו של הלוי לפריז חלפו 36 שנים עד שתלמידו, ד"ר יעקב פייטלוביץ, יצא בשנת 1904 כשליח היהודי השני. בין לבין התרחשו אסונות ה"קפו קן" ושינו את פני יהדות אתיופיה. פייטלוביץ העריך את מספר היהודים בכ־50,000 נפש, והיה גם מי שהעריך שמספרם לא הגיע ל־10,000 נפש.
עדות להתמעטות היהודים עקב הרעב וכן לשבר דתי גדול ממדים נמצאת באיגרת שמסרו כוהני העדה לפייטלוביץ בשנת 1905. הם התחננו לעזרתו של העם היהודי, וכך כתבו:
בימי הקיסרים תיאודרוס ויוהנס הטבילו אותנו בכוח לנצרות. הושטנו את צווארינו, אלוקי אברהם ואלוקי יצחק ויעקב הצילנו. בזכות תפילתכם, מעטים נותרנו. לפני כן היינו רבים; לפני כן היו קיימים מאתיים בתי תפילה, כיום נותרו שלושים. בזמן הדרווישים רבים מאוד מתו ברעב… הוי אחינו, אל תשכחו אותנו, אנחנו אומללים, ספרינו אבדו, הדרווישים השמידו אותם באש, בתי הספר שלנו חרבו, התפללו עלינו לאלוקים.
ה"קפו קן" הביא לירידה רוחנית גדולה בקרב יהודי אתיופיה והאיץ את היעלמותו של מוסד הנזירות. הנזירים היו המנהיגים הרוחניים העיקריים של יהודי אתיופיה עד לראשית המאה העשרים. הם חיו חיי פרישות, קדושה וטהרה בבידוד מן החברה והיו נודעים כמי שתפילתם נענית וברכתם מתקיימת. לאחר ימי ה"קפו קן" כבר לא היו אלא מעט מאוד נזירים. היו מהם שחדלו מנזירותם ובחרו בחיי נישואין וכמעט לא קמו צעירים שבחרו בדרך הנזירות. את מוסד הנזירות החליפה ההנהגה הרוחנית של ה"קסים". יש יותר מרגליים לדבר שהשאיפה הטבעית להחזיר את זרם החיים, להתחתן ולהביא ילדים לעולם, תחת המוות הנורא שגדע כל כך הרבה נפשות, גברה על השאיפה לחיים של פרישות.
בשלהי המאה העשרים נגלה לעינינו השבר הדתי העצום שאירע בעקבות ה"קפו קן", והוא ההתנצרות ההמונית שפקדה את כל המחוזות שבהם ישבו היהודים סביב אגם טאנה: דמביה, צ'ילגה, טקוסה, אלפה, אצ'פר וגוג'אם, וכן במחוז קוארה. לצד אומדן זהיר ולפיו כמחצית מיהודי אתיופיה מתו ברעב, במגפות ובמלחמות, התברר מה שאירע למי ששרדו: למעלה מ־60% מהשורדים לא נשארו ביהדותם.
תופעת ההתנצרות הזו ותולדותיהם של המתנצרים הללו כמעט נעלמו מדברי ימי העדה. היה ידוע על הפעילות המיסיונרית מכיוון שהמיסיונרים כתבו יומנים וספרים ופרסמו בהרחבה את מעשיהם. הפעילות המיסיונרית הייתה נקודתית, ובמשך כמאה שנים הביאה להתנצרותם של כמה מאות. לעומת זאת גרמו ארבע שנות ה"קפו קן" להתנצרותם של עשרות אלפים ללא קשר למיסיון או לפעילות מיסיונרית. על תופעה רחבת ממדים זו כמעט לא נכתב עד שהתעוררה סוגיית שארית יהודי אתיופיה (ה"פלשמורה") בראשית שנות התשעים של המאה העשרים ו"נתגלתה" המציאות.
ימי ה"קפו קן" הנוראיים שינו את חייהם של רוב השורדים. קשיי ההישרדות העצומים, חולשתה של המנהיגות היהודית הדתית, הנחיתות הכלכלית, החברתית והדתית לעומת האוכלוסייה הנוצרית הדומיננטית העוינת ליהודים, הקסים הנוצרים בכפרים שראו בחולשת היהודים הזדמנות לנצרם באמצעי לחץ – כל אלה סימנו לאלפים רבים את המעבר לנצרות כתחליף מבטיח חיים.
בשנת 1992, בסיוריי בכפרים, התבררו לי אפיוני ההתנצרות. הגל הגדול של ההתנצרות היה בימי ה"קפו קן" ובעקבותיו נמשכו גלי משנה. זקני המתנצרים מנו לפניי שושלות יוחסין של שבעה, עשרה, ואף שלושה־עשר דורות מעליהם. כל הדורות חיו כיהודים עד לימי ה"קפו קן". מי שברח באותו זמן לאזורים במזרח שבהם הייתה מנהיגות רוחנית חזקה שרד כיהודי. מי שנותר במקומו התנצר. הגויים הציעו לשורדים אדמות בתנאי שיתנצרו, אחרת יגורשו. הם גם היו זקוקים ליהודים בסביבתם בשל היותם בעלי מלאכות חיוניות ובלעדיות: נפחות, אריגה, קדרות ובנייה.
ה"קפו קן" היה כגל של צונאמי ששטף את מרבית יהודי אתיופיה. בשנים שלאחריו נותרו כפרים יהודיים רבים במצב של חולשה דתית בהיעדר קסים ובתי כנסת. הלחץ החברתי והדתי של החברה הנוצרית הדומיננטית היה בעל השפעה רבה. התרופפות דתית שמוכרת בחברה היהודית בעולם כמובילה בהדרגה ל"מסורתיות" ולאחריה ל"חילוניות" הובילה את יהודי אתיופיה אל הנצרות האתיופית. אורח חיים חילוני איננו קיים בחברה הכפרית באתיופיה והמעבר היה מדת לדת. אלו היו גלי המשנה של ההתנצרות שנמשכו גם במאה העשרים. בכל המחוזות סביב אגם טאנה ובקוארה, בכמאתיים כפרי יהודים, לא נותרו במחצית השנייה של המאה העשרים יהודים באמונתם אלא מעטים בלבד.
ימי ה"קפו קן" הביאו את אלפי שנות הישרדותה המופלאה של יהדות אתיופיה אל קצה היכולת. ניתן רק לשער מה היה קורה ליהודי אתיופיה כיום, בשנת 2020, אלמלא פעילותם של ד"ר פייטלוביץ והארגונים היהודיים שפעלו בעקבותיו במהלך המאה העשרים, ואם חלילה לא הייתה מתקיימת עלייתם של יהודי אתיופיה.
שיבה אל היהדות
ימי ה"קפו קן" הביאו לאנדרלמוסיה. רבים נדדו ממקום למקום כדי לשרוד. הקיסר מניליק השני (1889־1913) פעל לייצוב הממלכה והכריז שכל מי שעזב את נחלתו יוכל לחזור למקומו בתוך שנה. היו שלא שבו למקומם הראשון וגם היו רבים שלא נודע מה קרה להם.
במקומות מסוימים, בסקלת ובסמיין, שבהם היו מנהיגים רוחניים חזקים, היו שחזרו בתשובה ליהדות בסמוך להתנצרותם בימי ה"קפו קן". במסורתם של יהודי אתיופיה זהה דרך השיבה ליהדות לדרך של גיור. התהליך כולל שבעה ימים של אכילת חומוס יבש ומים בלבד, גילוח כל שער הגוף וטבילה. כפי ששמעתי, היו באותו זמן מנהיגים רוחניים שהסכימו להקל עם מצוקת השבים והתירו להסתפק בשלושה ימים בלבד.
גם כעבור שנים היו ניסיונות לחפש קרובי משפחה שנעלמו. היו מספר קסים שפעלו לקרב את המתנצרים אל היהדות. בשנת 1966 הקים הכוהן אורי בן ברוך (קס ברהן ברוך), מגדולי הקסים של יהדות אתיופיה, אגודה שמטרתה לחפש את היהודים שהתפזרו ונעלמו ברחבי אתיופיה ולהחזירם ליהדות.
סיפור על איחוד מרגש שחל לאחר שנים רבות מובא בספרו של החוקר דניאל בלטה. הספר מתאר את תולדותיה של משפחה אחת, למן שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה ועד ימינו. הוא מתחיל באישה בשם קדוסן עם סיפור חיים יוצא דופן. כיום נמצאים בישראל אלפי צאצאים שלה. בימי ה"קפו קן" נספו קדוסן, בעלה ושבעת ילדיהם עם נשותיהם ובעליהן וכן רבים מנכדיה ונכדותיה. מי ששרדו נפוצו ברחבי צפון אתיופיה והקשר בין רבים מתוכם נותק. במשפחה היו מספרים על ילד קטן, נכד של קדוסן, ששרד עם שניים מאחיו ובדרכם לחפש אפשרות לחיות במזרח הארץ נטרף על ידי צבועים. אחד האחים היה אביו של יונה בוגלה, ממנהיגיה הגדולים של העדה.
ביוזמה של כמה מצאצאי קדוסן, ובעקבות מחקר שורשים רחב היקף, התקיים ברחובות, בשנת 2018, כינוס משפחתי גדול של הצאצאים. אנשים גילו לפתע שהם קרובי משפחה ולהם היסטוריה משותפת שהתחילה בקדוסן ונקטעה באכזריות בימי ה"קפו קן". רבים מהצאצאים, בנים למשפחות ידועות של "ביתא ישראל", הכירו לראשונה את קרוביהם שעלו ארצה בשנים האחרונות בעליית שארית יהודי אתיופיה (דניאל בלטה, קדסן: תולדותיה של משפחת קדסן, 2019).
בכל מקרה, היהודים שהתנצרו לא התבוללו בקרב הנוצרים האמהרים. מספרם הגדול יחסית וכמה מאפיינים "יהודיים" שלא עזבו אותם – מלאכות יד ייחודיות ליהודים, כינויי גנאי ועוינות מושרשת בשל ייחוסם היהודי – גרמו לכך שהם המשיכו להיות שונים מן הגויים וזוהו באופן ברור כצאצאי היהודים בעיני עצמם ובעיני סביבתם.
בשנת 1864 יצא הרב עזריאל הילדסהיימר (1899־1820) ב"קול קורא" למען יהודי אתיופיה. המניע המרכזי לקריאתו היה הפעילות המיסיונרית שהתחילה בקרב בני העדה. הוא קרא לשלוח שליחים, ספרי יהדות ותשמישי קדושה כדי לחזק את מצבם הדתי של יהודי אתיופיה.
סגירת המעגל מתרחשת למן שנת 1990. התחולל תיקון דתי לתופעת ההתנצרות: צאצאיהם של המתנצרים, משפחות שלמות למן הסבא והסבא־רבא שעוד זכרו את היהדות ועד לנכדים ולנינים, חשו שהגיעה עת גאולתם. הם מכרו את רכושם ויצאו לאדיס־אבבה ולגונדר במטרה לשוב ליהדות ולהתחבר מחדש לעם ישראל.
בני שארית יהודי אתיופיה עברו מסלול שהחל ביציאה מן הכפרים סביב אגם טאנה, המשיך בקהילות הממתינים לעלייה באדיס־אבבה ובגונדר, שבהן שבו אל האמונה היהודית ואל אורח חיים יהודי. סופו של המסלול היה העלייה לישראל. בדרך זו עלו לישראל למעלה מ־50,000 נפשות.
הרב מנחם ולדמן הוא חוקר יהדות אתיופיה ומשמש רב קהילות הממתינים לעלייה באתיופיהכותב המאמר, הרב מנחם ולדמן, במפגש עם זקני הכפר תמרגוט באתיופיה, 1992
