שירי הספר "לדובים שהיו כאן פעם" (הקיבוץ המאוחד), ספרו הראשון של צוריאל אסף שראה אור לאחרונה, החלו להיכתב כשישב לבדו מול נחל חילזון שבגליל. הדבר קרה אחרי שהבין שעליו להקדיש זמן לפרידה מאחיו הצעיר, אביעזר, ששם קץ לחייו במהלך שירותו הצבאי. "בהתחלה חשבתי שאני יכול להמשיך בחיים כמו שהם היו, בארגון 'השומר החדש' שבו עבדתי ובהילוך גבוה. בשלב מסוים לא הייתי מסוגל, הייתי מוכרח להוריד הילוך ולהתפנות לפרידה הזאת", הוא מספר. "עזבתי את 'השומר החדש' ולקחתי משרות חלקיות, ואז היה לי זמן לזה. הקמתי מבדד בנחל חילזון, מין כיפה שעשויה ממוטות ויריעת ניילון. זה היה מין רחם בשטח, מקום שלא נמצא בשום טריטוריה. הלכתי לשם בבקרים, ושם ישבתי לכתוב. השירים בספר נכתבו מהסתיו שהיה לפני יותר משנה ועד לקיץ האחרון".
ספרך זכה בפרס כליל לאקופואטיקה לשנת תשע"ט. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אקופואטיקה?
"הייתי מגדיר את זה 'שירת טבע חדשה'. הטבע תמיד היה דבר שמעורר יצירה, ושירת הטבע החדשה מתייחסת לעמדה החדשה של האדם מול הטבע. זו עמדה שקשורה למודרנה, למה שהמודרנה עשתה לאדם ולמה שהאדם עשה לטבע. לא"ד גורדון יש ציטוטים פשוטים שבהם הוא כתב שתכלית הבעיה של האדם היא הניתוק מהטבע, ותכלית התיקון של האדם היא דרך היחס אל הטבע".
על בסיס התנועות הירוקות שקמו מאמצע המאה העשרים, צמחה גם האקופואטיקה. "אם אנחנו רוצים לתקן את הפגיעה בטבע אנחנו צריכים קודם כול לתקן את השפה שבה אנחנו מתייחסים אליו. האקופואטיקה מודעת לשבר ומנסה לתקן אותו באמצעות פעילות תרבותית ותודעתית, מתוך הנחה ששינוי תודעתי הוא תנאי לפעילות מעשית משמעותית".
את הספר ערכה המשוררת הוותיקה סבינה מסג. בכריכה רואים איך קירות מערת חילזון יוצרים צורה שמזכירה פני אדם. "זו כוונת המשורר", מודה צוריאל, "זו תמונה שאני צילמתי, מזווית מסוימת מאוד במערה שרואים ממנה פנים. צילמתי את זה במצלמה שירשתי מאחי אביעזר".
המערה מכונה גם "מערת המכשפה". "לפני קצת יותר מעשור התגלה בחפירה ארכיאולוגית במערה הזו שלד של אישה מלפני 12,000 שנה, מהתרבות הנאטופית", מספר אסף. "קברו אותה עם עשרות צבים, ועוד כל מיני חיות היו טמונות סביבה. בגלל זה קראו לה 'מכשפה'. המכשפה עצמה כבר לא שם, היא במוזיאון ישראל, בוויטרינה באגף הארכיאולוגיה. גם שריוני הצבים שם. יש כאלה שחושבים שהיא כבר לא במערה, אבל התמונה הזו מוכיחה שהיא עדיין שם", הוא מחייך.
אז קצת כמו המשפט של טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא תבנית נוף־מולדתו" – אתה אומר: כמו הדובים שהיו כאן פעם, האנשים שהיו בטבע הטביעו בו את חותמם.
"זו הטענה, שהכריכה טוענת אותה בצורה ויזואלית והשירה טוענת אותה בצורה מילולית".
בין הדמויות הבולטות באקופואטיקה אפשר למנות את הנרי דיוויד ת'ורו בן המאה ה־19, והוא מצוטט בספרו של אסף בכמה הזדמנויות. היצירה הכי מוכרת שלו נקראת 'וולדן', כשמו של אגם בארצות־הברית שהוא חי לידו במשך תקופה. ת'ורו ישב לבד בבקתה כדי לכתוב את הספר הזה, אחרי שאיבד את אחיו ג'ון. "כדי לעכל את זה ולהיפרד מאחיו המת, הוא ישב לבד בבקתה וכתב את הספר. הוא החביא את אחיו מהספר, והוא לא מופיע בו במפורש, אבל זה היה מנוע שהוביל אותו לכתיבה", מסביר צוריאל, ומותח קו בלתי נראה בינו ובין ת'ורו.
"כִּי הָאָדָם, כְּבָר אֵינֶנּוּ / עֵץ הַשָּׂדֶה" – כותב אסף באחד משירי המפתח בספר, "אדם־השדה", ובהמשך השיר: "כִּי רַק אָדָם־הַשָּׂדֶה / עוֹדֶנּוּ עֵץ".
אתה מרגיש שאתה אדם־שדה?
"אני חושב שאביעזר היה אדם שדה. לגבי עצמי אני בטוח שיש לי געגועים לשם, אבל אני עוד מנסה ללמוד לעשות את זה. אביעזר היה בן אדם שהולך עד הסוף, אבל אני מנסה לעשות את זה בלי ללכת עד הסוף. אני חושב שזה יותר מתקן את המציאות".
הקרקע בוערת מתחת לרגליים
השאיפה להתמזג עם הטבע בולטת בספר מהדף הראשון. הצמחייה, הנחל, חיות הבר, נופי הארץ – כולם שוקקים בעיני המשורר. שריון צב מנותץ בצד הדרך גורם לו לתהות על מפגש האימה בינו ובין העוף הדורס שאחז בו למשך טיסה אחת. לפרקים הטבע מואנש, והאיש מוטבע בסביבה הפראית. אבל הספר לא מתרחש רק בטבע.
בשער השני של הספר אתה חוזר לציוויליזציה ומגיע הביתה, אל המשפחה.
"יש נוכחות גם לחיים של הבית, המשפחה והילדים. זה לא יכול להיות מנותק לגמרי. באקופואטיקה תמיד יש גם את החיבורים האלה. אני חושב שהרבה מהיוצרים בסוגה הזו בעולם היו מצד אחד מתבודדים ומצד שני אנשים שעסקו בחינוך והיו להם יחסים אורגניים עם בני אדם. הרבה יוצרים בתחום היו עם רגל אחת בעולם הטבע ובהתבודדות, אבל עם רגל שנייה ביחסים חברתיים מתוקנים, וזה דבר חשוב. יש בספר שיבה אל הטבע, אבל זו לא שיבה שמנותקת או מתעלמת מכך שיש משפחה ועולם אחר".
כואב לך על הנזק שהאדם מסב לטבע?
"כן, כי אי אפשר לחיות היום ולא להרגיש מוטרד. כמה פיסות אדמה עוד יש בגליל? הרס הנוף הוא דבר מטורף. בתקופתי בארגון 'השומר החדש' ראיתי את הקרקע בוערת מתחת לרגליים בצורה הכי פשוטה, מהצתות ועד השחתות אחרות של השטח. אחי אביעזר ואני צדנו ציידים, זה גם מוזכר בספר. יש אנשים שמכלים את הטבע בהפקעת אדמות לצרכים פרטיים, בבנייה לא חוקית, בחקלאות לא חוקית, בהשלכת פסולת בניין ופסולת תעשייתית – זה סרט רע. צו השעה הוא לא להדחיק וגם לא להטיל טרור. בסצנה הירוקה יש הרבה הגזמות ואני לא חלק מזה, אבל אני גם לא מדחיק. צריך להבין שהמצב קשה, אבל גם לראות את המקומות שאפשר להשפיע בהם ולשנות. לא להטיף לאנשים, ולחשוב איך דברים יכולים להשתלם לכל הצדדים".
מה זאת אומרת, "לצוד ציידים"?
"ציידים מייצרים לעצמם עמדות מסתור, ואפשר גם למצוא קליעים ולהבין מהם אילו חיות הם צדו. כשמוצאים עמדות של ציידים מדווחים לגורמי הפיקוח, וברגע שנותנים את המיקום, הפקח באזור יודע איפה להסתובב ואיך לתפוס אותם".
בשיר "זאב אפור" הוא תיאר איך אחיו הצעיר ראה פעם זאב שנלכד במלכודת, אבל לא היה מסוגל לשחרר אותו וגם לא להרוג אותו ולגאול אותו מייסוריו: " נַאֲקוֹת הַכְּאֵב וְהַבְּדִידוּת / לֹא נִמְחוּ מֵאָזְנָיו יָמִים רַבִּים". "אביעזר לקח את זה עמוק לתוך הלב, וזה היה לו קשה מהבחינה הזאת. הוא היה דמות לא מתפשרת".
הוא גם היה תורם דם לעיתים קרובות כל כך, עד שהיה לו מחסור בברזל.
"דוגמה מצוינת. זה מזכיר לי את היצירה המפורסמת של ס' יזהר, 'ימי צקלג', הרומן העבה העוסק במלחמת העצמאות. הספר פותח בתיאור קרב בכ"ז אלול, שזה יום מותו של אביעזר. ברומן יש דמות של חבלן בשם קובי. קובי הזה הוא ממש בן דמות של אביעזר. הוא גם משורר, הוא אחראי על כל המוקשים, אבל ליד חומרי הנפץ יש לו גם מחברת שבה הוא כותב. בסוף קובי נופל בתאונה שיכולה להתפרש כהתאבדות. יש לו לפני כן שאלות חמורות על תכלית החיים ותחושה שכל שיח החברים סביבו ממולכד באי־הבנות קיומיות, ומחשבות שאולי עדיף למות".
לנצח את הצ'ייסר
הוא בן 35, גר באשחר שבגליל. גדל ביישוב דולב למשפחה גדולה. "כאחים שכולים אפשר לומר עכשיו שאנחנו יותר מ־6 ופחות מ־7", הוא אומר כששואלים אותו לגבי מספר האחים. צוריאל הוא הבכור, אביעזר היה השישי. "היינו מטיילים ביחד, אבל הוא שוטט גם עם האחים האחרים. היה לנו חיבור מיוחד דרך הכתיבה, הקריאה והשטח".
אביו מורה דרך, אימו מורה למתמטיקה. הוא שומר מצוות ונשוי לשירי, בת למשפחה חילונית, והם הורים לשלושה ילדים. הוא עובד במרכז הקהילתי של המועצה האזורית משגב, במחלקת התרבות ובמחלקת הנוער, ואחראי על אירועים בתחום של תרבות יהודית. לאחרונה הוא השתתף בשעשועון הטריוויה "המרדף" בערוץ כאן 11, והצליח יחד עם שותפיו למשחק לנצח את הצ'ייסר איתי הרמן ולזכות בכשישים אלף שקלים.
מהיכן בא הידע הכללי?
"אני קורא המון, בכל רגע נתון אני קורא חמישה ספרים במקביל. זה מייצר לי פרופיל מסוים לטריוויה, שבו שאלות קשות על הנייר הן קלות לי ושאלות קלות על הנייר הן קשות לי. יכולתי ליפול בקלות על שאלות על 'בית הנייר' או מכבי תל־אביב, ולא הייתי יודע להשלים אף שיר של עומר אדם, אבל הייתי בטוח שמילים בלטינית אני אדע. היה לי גם מזל".
בארץ צייה בלי מים
גילוי נאות: לי ולצוריאל אסף יש משהו במשותף – שנינו הקדשנו ספר שירה לאחיו הצעיר, אביעזר. יש דמיון בין האחים – כובע הקסקט, העיניים החולמניות. בהקדשה בפתיחת ספרו של צוריאל נכתב: "מוקדש למנוחת נפשו של אחי אביעזר־מאיר – חבר לכתיבה, לשוטטות, ולחלום".
פגשתי את אביעזר לראשונה כשלמדנו יחד בישיבה התיכונית "מקור חיים". הייתי אומר שהוא עזב את הישיבה על דעת עצמו ביום בהיר אחד, אבל זה לא היה יום בהיר. זה קרה כשהוא החליט לצאת למסע בשביל ישראל, דווקא ביום הכי חורפי בשנה. הוא לא לקח איתו טלפון נייד ולא הודיע על כך לאיש. בסוף מצאו אותו בחיספין.
"הרבה אנשים מבינים שיש סכנה בשמיעת הסירנות, והפתרון שלהם הוא לסתום את האוזניים כל החיים. יש אנשים אחרים שכדי לשמוע את הסירנות מוכנים לקפוץ למים ולהתרסק על הסלעים, ואביעזר היה נפש כזאת. לוקח זמן ובשלות למצוא את הדבר שאתה יכול להיקשר אליו, כדי גם לשמוע את הסירנות וגם להיות קשור למשהו שמפליג במציאות, כמו אודיסאוס"
לאורך השנים היו מקרים שבהם הוא יצא למדבר יהודה בלי כמות מספקת של אוכל ומים. כשהשכבה שלנו התארחה בשבת בתקוע הוא הצליח לגרור אותי לטיול ספונטני במערת חריטון. בפעם אחרת אביעזר התארח אצלי לשבת חברים ובשלב מסוים גילו לי שהוא יצא והלך לישון במעיין מחוץ ליישוב, בלי שטרח לספר לי על כך.
"הייתה לו איזו תשוקה שהחיים לא הצליחו להשביע, והייתה תהום שלא נתנה לו מנוח", מנתח צוריאל. "בסיור סליחות שקיימנו באזכרה האחרונה נזכרתי בפסיפס שהתגלה בבית כנסת עתיק בבית שאן, שבו נראה אודיסאוס קשור לתורן מול הסירנות. הרבה אנשים מבינים שיש סכנה בשמיעת הסירנות, והפתרון שלהם הוא לסתום את האוזניים כל החיים. יש אנשים אחרים שכדי לשמוע את הסירנות מוכנים לקפוץ למים ולהתרסק על הסלעים, ואביעזר היה נפש כזאת. לוקח זמן ובשלות, שהלוואי שהוא היה מגיע אליה, למצוא את הדבר שאתה יכול להיקשר אליו, כדי גם לשמוע את הסירנות וגם להיות קשור למשהו שמפליג במציאות".
אביעזר היה חולם גדול. עוד בתור נער היה לו חלום להקים חווה חקלאית. זו הייתה הנקודה שהכי הטרידה אותי: איך יכול להיות שאחד כמוהו ויתר על העולם הזה?
"אני שותף לטלטלה שאתה מתאר. מי שראה אותו בשבוע האחרון מספר שהוא לא נראה כמו בן אדם שזה השבוע האחרון שלו. הוא פגש איזו שעה של תהום, ואת התהום הזו הוא הכיר בחיים, אבל היא לא בהכרח ליוותה אותו כל הזמן. ביום־יום הוא חלם חלומות ופרץ קדימה באלף דברים. זה לא דבר שהוא עד הסוף מובן ומוסבר".
אביעזר התגייס בשעתו לשירות כלוחם בסיירת שריון, אבל הוא לא סיים את המסלול. "הוא בדיוק סיים קורס בנאים באותו שבוע", מספר אחיו על ימיו האחרונים, "הוא סיים אותו בהצטיינות, וזה באמת צפוי, כי כישורי השטח שלו היו בולטים. אחד התרגילים המסכמים של הקורס היה לבנות מחסה, הסוואה, ואז המפקדים היו צריכים למצוא את כולם בשטח. בשלב מסוים נגמר הזמן, ורק את אביעזר לא מצאו. הם קראו לו לצאת, כי נגמר התרגיל, ואז הוא יצא פתאום ביניהם. הוא שכב באיזה שיח והצליח להטמין את עצמו בלב אזור הכינוס, בצורה שהם לא קלטו שהוא שם".
אתה מרגיש שנושא המתאבדים בצבא מושתק?
"התשובה מורכבת. זה דבר שהצבא דווקא כן עוסק בו, ויש בו גם הצלחות. אם לפני עשורים הממוצע היה בסביבות שלושים מתאבדים בשנה בצה"ל, היום אנחנו על פחות מחצי מזה, בצבא שרק הלך וגדל מבחינת מספר החיילים המשרתים. זה קרה כי עבדו קשה על זה. יש גם עוד לאן להשתפר. היום באופן פרדוקסלי הצבא הוא סביבה בטוחה יותר מהבחינה הזאת מאשר האזרחות, בקבוצת הגיל הזו. מדברים על הנושא בהכשרות של מפקדים, לשים לב למצב הנפשי של הפקודים ולהיות ערניים. זה הולך ומעמיק, וקשור גם להתנהלות של החברים החיילים, ולהתייחסויות נכונות בעיתונות. פעם חשבו בטעות שכל דיבור על אובדנות מעודד אובדנות, והיום מבינים שזה לא נכון. כדי לצמצם אובדנות צריך לדבר על זה נכון: לא לצייר כגבורה את המעשה הזה, אבל כן לתאר את הדרכים שמאפשרות לאנשים לדבר על מצוקה שהם מצויים בה, וגם לקרוא לסביבה להקדיש תשומת לב לאנשים שנמצאים במצוקה".
"ישנתי בלילה שבו אביעזר נעלם, והלכתי עם השינה הזו קשה במשך תקופה ארוכה. הרגשתי שזו הייתה שינה מהסוג של יונה הנביא בלב הסערה. בבוקר גם התברר ששני שעונים אצלי בבית נעצרו. השעון בסלון עד היום מראה את אותה שעה"
המפגש האחרון של צוריאל עם אביעזר היה כשבועיים לפני מותו. "הוא יצא לשבת בבית הוריי, ואני גם הגעתי. ישבנו בסעודה שלישית והוא הראה לי תרגום ל'ציד הסנרק' של לואיס קרול שהוא בדיוק עבד עליו. זו יצירת נונסנס של קרול שעוסקת בכך שכמו שהכול נראה ברור, כך בכל דבר יש צד לא ברור. אי אפשר להבין מה קורה שם בדיוק, רק ברור שיש מצוד ומחפשים יצור כלשהו. מנהיג המסע מנווט עם מפה ריקה. זה מקום שאביעזר היה מוכן להיות בו. הוא היה מוכן לגשת לחידה של הקיום, ובגלל זה המשיכה לנונסנס".
בכ"ז באלול תשע"ה אביעזר שם קץ לחייו. "למעשה חיפשו אותו כבר בלילה, ואני קמתי בבוקר לטלפון מאבא שלי ולדפיקה בדלת שקרו במקביל. מתברר בדיעבד שניתקתי את הטלפון דקה לפני שהתחילו השיחות של החיפושים", מספר צוריאל. "ישנתי כמו תינוק בלילה הזה, והלכתי עם השינה הזו קשה במשך תקופה ארוכה. הרגשתי שזו הייתה שינה מהסוג של יונה הנביא בלב הסערה, של 'בן אדם, מה לך נרדם'. עבדתי אז ב'שומר החדש' והייתי כל הזמן זמין, הייתי מתעורר בלילה מהרטט של הטלפון, ודווקא בלילה הזה לא התעוררתי מכלום. כשקמתי בבוקר גם התברר ששני שעונים אצלי בבית נעצרו. השעון בסלון עד היום על אותה שעה. הוא נעצר ברבע לאחת־עשרה בלילה, והוא עדיין מראה את השעה הזאת".
יש מחשבה שאולי אפשר היה להציל אותו?
"זו שאלה שקשורה לחידה של הסיטואציה הזו. אביעזר הלך עם הרבה סודות. אין לי האשמות לקב"ן, וגם לא לחברים או למפקד או לעצמי כאח".
משל הבניין הבוער
קריאה בספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספרן פויר, שבו מסופר על ילד שאביו נהרג במתקפת הטרור במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר – תאריך מותו של אביעזר – הביאה את צוריאל לתובנה בנוגע לאובדנות. "בזמנו היו תמונות בעיתונים של אנשים שקפצו משני הבניינים. לכאורה זו התאבדות, כי הם קפצו למוות בטוח, אבל בקפיצה הזאת נחשף לדעתי משהו על אובדנות. בצילומים ההם, כשהמצלמה מתרחקת, רואים שמטוס התנגש בבניין כמה קומות מתחת לאנשים האלה. הבניין ממול כבר קרס, המעלית בוערת והמדרגות מתחתיו בוערות, ואותו אדם עושה את הדבר היחיד שהוא יכול לעשות – קופץ מהחלון, אולי יקרה לו נס.
"בעצם אני חושב שכל התאבדות, מבחינה מסוימת, קורית ב־11 בספטמבר. אנחנו תופסים את זה כאילו זה קרה פתאום ביום בהיר, אבל אנחנו לא רואים בפריים את המטוס שנכנס כמה קומות מתחת לטווח הראייה, במבנה של האישיות. יש משהו שבער מתחת לאיש המתאבד, בעיניו אי אפשר היה לרדת במעלית או במדרגות, והבניין ממול כבר קרס – ולכאורה לא היה לו מוצא. אנחנו רואים אובדנות כאקט של סיום, אבל כנראה בעולמו של המתאבד היא נתפסת אחרת. במצבים שבהם מרגישים ככה, חשוב לדעת לפנות לעזרה".
"בקיץ של ההתנתקות ההורים שלי עזבו, לקיץ אחד, ועברו לנצרים. אביעזר היה בן תשע פחות או יותר", הוא מספר, "אם מחפשים את המטוס שהתרסק לאביעזר, אני חושב שהוא היה באותו קיץ. רואים את זה גם בכתיבה שלו, גם עשר שנים אחרי ההתנתקות, ב־2015. זה היה המקום הכי בוער אצלו, ומשהו בו נשאר שם. גיל עשר זה גיל לאסוף בו משברים מכוננים".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו: עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות הפנייה הזו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן – במספר הטלפון 1201, או אתר האינטרנט של סה"ר: www.sahar.org.il
