אליה היא גיבורת הנובלה הראשונה מתוך שלוש בספר. זמן ההווה של הנובלה הוא יום הולדתה השלושים של בתה היחידה נגה. אליה היא אישה בודדה, שמזמינה את בתה לנסוע איתה לאחד מאיי יוון, כמתנת יום הולדת, לבילוי שנראה כרגע כאחת מפסגות האקזוטיקה, אבל בעת שנכתבו הדברים היה שגרתי למדי, שלא לומר צנוע. אם ניתן היה למסוך בו מעט חגיגיות, טורחות האם והבת לפוגג אותה כל אחת על פי דרכה: האם מציעה את הטיול לבתה כמי שכפאה שד, והבת מצדה נענית כמי שעושה טובה לאמה. בעת שהאם ממתינה בשעות הערב המאוחרות לבתה שצריכה להגיע אליה כדי שייסעו יחדיו לשדה התעופה, היא עורכת את חשבון חייה. זהו חשבון מר ונוקב על חיים מוחמצים, על נישואים שפירקה ממש במו ידיה, על בת שאותה גידלה בשותפות עם אב אוהב, בצל חרדות קשות, ועל חוסר יכולת ליצור שום קשר בעל משמעות. עם הציפייה לבת, אט אט מתגלה הסיבה למצב שבו נתונה הגיבורה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו"
– טוויטר בעברית ואוכל כשר: איחוד האמירויות מחממת את היחסים עם הקהילה היהודית
– הפרדת רשויות: מה בין סל פירות לשינוי עמדה
המחברת מטפלת בנושא הזמן ביצירה באופן מעניין: כל שנייה בהווה שקולה לפעמים לחודשים ואפילו לשנים בהיסטוריה האישית שלה. משא הזיכרונות, רגשות האשם, האין אונים והחרטה נראה לפעמים כבד מנשוא. כשנגה מגיעה והן נוסעות יחדיו לשדה התעופה, איכשהו, בצעד לא מאוד משכנע למען האמת, הסבך הנפשי מותר שם והגיבורה, כך במרומז לפחות, יוצאת לדרך חדשה.
"וחג לה שמח" הוא שמה של הנובלה השנייה בספר. חנה, הגיבורה, היא אישה בודדה מאוד. בעלה חולה האלצהיימר מאושפז בבית אבות לתשושי נפש, בנה היחיד עזב את הארץ והוא חי עם משפחתו בטורונטו והיא נותרה לבדה. יש לה אמנם חברה שמנסה לגרור אותה לכל מיני פעילויות לפנסיונרים, אבל חנה ממש לא חשה את עצמה פנסיונרית ביום הולדתה ה־69. אדרבה, היא אישה חיונית ותוססת שתשוקתה המתפרצת לחיים מבקשת לעצמה מוצא. כשהיא נקלעת לבר שכונתי היא לא רק משתכרת, אלא גם מזמינה למשקה את כל הנוכחים במקום, שגילם חצי משלה, עולה על השולחן ורוקדת. דווקא סאמר שמוריד אותה מהשולחן, נוזף בה ומלווה אותה הביתה מעורר בה עניין מורכב; הוא בחור ממוצא אתיופי, כך נראה לה בתחילה, שצעיר ממנה בשנים רבות, והיא מפתחת איתו יחסים מרובי חשדות, שהם ספק יחסי אם ובן ספק יחסי אהבה ותשוקה ארוטית, עד שהמציאות טופחת על פניה.
שתי הנובלות הללו מציגות עולמות מורכבים ומעניינים, אולי אפילו כאלה שמושפעים מהמציאות הישראלית העכשווית, ואסתי ג' חיים מיטיבה לעצב דמויות נוגעות ללב: אליה, גיבורת "זיכרון סמוי", היא אישה אומללה ושברירית, והשבריריות הזאת חודרת ללב הקורא ומציפה אותו ברחמים, בחרדה ובהמון צער על חיים מוחמצים. גם חנה גיבורת "וחג לה שמח" היא גיבורה מעניינת. בעיקר משך את לבי עיצוב דמותה: אין הרבה נשים קשישות בספרות הישראלית שמוצגות כתאבות חיים כל כך כמוה, ולעובדה הזאת יש פנים לכאן ולכאן.
מבוא לגיהינום
הנובלה השלישית "סיד" היא בעלת אופי אחר לגמרי. אף לא אחת משתי הנובלות הראשונות אינה מתקרבת לעוצמות הטרגיות שאליהן היא מגיעה, ואולי משום כך היא שהעניקה לספר את שמו. הטיפול שמטפלת חיים בזמן ב"סיד" דומה לאופן שבו היא עושה זאת ב"זיכרון סמוי". ובמילים אחרות, זמן ההווה של הנובלה הוא קצר למדי: הוא משתרע על פרק זמן של יממה שבו שומר הגיבור, לצי, על גופתה של אסתר, דודתה של אנה אשתו. במהלך הזמן הזה מגולל לצי את כל פרשת חייו, ובעיקר את פרשת אהבתו היוקדת, הנואשת והנכזבת לאסתר. החמצה, כאב, קנאה ואופל משמשים בערבוביה בסיפורו של לצי, שנישא לאהובתו מריקה במחנה הריכוז, זמן קצר לפני שנרצחה.
חייו מתנהלים בצל העובדה הזאת ואולי משום שהוא בכל מקרה שבור לב הוא נישא לאנה, אישה שאינו אוהב אותה והחיים איתה אינם חיי אהבה, אלא חיים שזעם וחמלה משמשים בהם זה לצד זה. אנה היא חולת נפש, ואמה אילדיקו מגוננת עליה ככל יכולתה, מנסה להאכיל אותה מרק כדי לרפא את מחלת הנפש שלה, ומתגוררת ביחד עם בעלה בדירת הזוג כדי להגן על בתם מפני עצמה ומפני בעלה. דבורי, הבת שנולדה לו ולאנה, מזכירה לו את דמותה של מריקה, והוא פוגע בה מינית, ובנוסף לזאת הוא נתון להתקפי אלימות וזעם, נעלם לעיתים קרובות לשירות מילואים שהוא עושה בשם שאול, ומשקר בכל הזדמנות לבני משפחתו כדי להימלט מהם ומחברתם ככל האפשר.
חיים מיטיבה לתאר חיים שהם גיהינום. חייו של לצי הם חוויה שנגזרת מטירופה של אנה, מחייו שאין בהם דבר זולת עבודת פרך, ממשפחתיות בלתי אפשרית שאין בה אפילו רגע אחד של נחת ומזיכרונות שמציפים אותו, כשמעל לכל אלה מרחפת דמותם של הוריה של אנה המתגוררים עמם בדירה קטנה בהדר הכרמל.
אבל הגיהינום הזה הוא רק מבוא לגיהינום האמיתי והגדול ממנו שמקורו בציפיות שנכזבו, שהוא מערכת יחסיו של לצי עם אסתר, דודתה של אנה, שמגיעה מהונגריה בשנות השישים של המאה הקודמת. מי היא אסתר, מדוע לא עלתה עם כל יתר המשפחה מהונגריה עם סיום המלחמה ומה בדיוק פשר יחסיו של לצי עמה? רק בסיום הנובלה מתבררת האמת וגם זה רק באופן חלקי מאוד, לאחר שאסתר, המבוגרת מלצי בשנים רבות, מגרשת אותו ללא רחמים פעם נוספת מדירתה באמצע הלילה, לאחר שתיקן עבורה דבר מה: "הוא עלה בצעדים לאים, ובכל מדרגה התאפק שלא לרדת חזרה שוב ולהתדפק על דלתה – נגמרו האוטובוסים ולא היה לו מקום להיות, ואסתר היתה האדם היחיד שרצה לישון לצדו, מפני שאיתה נרגע הזעם התמידי שמילא אותו, ומשהו ממי שהיה פעם, כשהיה חלק ונקי ונטול סבל, התעורר בו" (עמ' 273). ובמילים אחרות, רק על יד האישה הזאת, שבעצם לא ידע עליה כלום, זולת כישרונה לשרוד ולעשות זאת באלגנטיות, חש את עצמו חי. בקרב כל יתר בני האדם חש עצמו מת מהלך.
כעת, כשהוא מוטל בדירתה לצד גופתה, הוא מנסה לברר את הדברים זיכרון אחרי זיכרון, ששורפים בלבו כמו הסיד שהוא מוטל בו, בחייו העומדים לקראת סיומם בתוך שלולית סיד שאליה נפל בביתה של אסתר המתה. גסיסתו של לצי בתוך הסיד אינה רק תיאור ריאליסטי כמובן, אלא היא סמל לחייו הצורבים של הגיבור ולאופן שבו שום צבע לבן לא יכול, למרות כל הכאב שהוא גורם, להאיר את האפלה שהיא מנת חלקו, וכמו אצל גיבור ספרותי אמיתי וראוי לשמו, היא אינה רק פרי הנסיבות ההיסטוריות שהתעללו בו, אלא גם פרי מעשה ידיו.
קרעי חשכה
פרשת יחסיו של לצי עם אסתר מתחילה כשהיא מגיעה לישראל זמן רב אחרי שכל אחיותיה, ואילדיקו חמותו ביניהן, כבר הגיעו אליה. היא אינה נשואה, אין לה ילדים והיא עובדת לפרנסתה בניקיון. גורם המשיכה שבה נובע בעיקר מדבקותה בחיים, למרות מי־יודע־מה שקרה לה "שם", כמו שקראו לאירופה ובעיקר לאירועים שהתחוללו בה במהלך מלחמת העולם השנייה מי שהגיעו ממנה. איך נותרה אסתר בחיים, מה עשתה כדי להינצל ומדוע נותרה שנים רבות כל כך אחרי סיום המלחמה בהונגריה? היא לא מספרת, אבל חלק מהדברים יתגלו כשלצי יוצא אתה למסע להונגריה, שם היא מנסה להוציא לאור את ספרה, שבו היא מגוללת את קורות חייה. האם תצליח להוציא את הספר לאור, ומה ייכתב בו?
אסתר היא שורדת חסרת רחמים, ובתור שכזאת אינה מהססת להשתמש בלצי כשנוח לה, ולהפנות לו עורף מיד אחר כך. מכיוון שהוא מאוהב בה, ואולי בייצוג שהיא מייצגת חיים אחרים, רצון לחיים, יכולת הישרדות שנעדרת מיתר הסובבים אותו, וזאת הטרגדיה הגדולה שלו, הוא טועה לפרש את הניצול שהיא מנצלת אותו כתשומת לב ואולי אפילו כאהבה מצדה. ייתכן שמצבו הנואש הוא שגורם לו לצאת איתה למסע לבודפשט, שם הוא מקווה לגלות עליה פרטים שלא ידע קודם. אבל למרות מאמציו ולמרות הכספים הרבים שהוא משקיע בנסיעה, במקום לקרב ביניהם המסע הזה מניב ריחוק וקור, ומעמיק את המסתורין בנוגע לדמותה של אסתר.
יש בסיפור הזה כל כך הרבה רבדים וקרעי חשכה, עד שהוא וגיבוריו מלווים אותי מאז שסיימתי אותו ואני מעלה בדמיוני שוב ושוב את הרחובות שבהם התרחש בחיפה, עיר שאני מכירה היטב. וגם, חושבת ביני לבין עצמי, שאפשר היה להפוך אותו לרומן ששמו "אסתר" ואולי לספר אותו מזווית אחרת לגמרי. אבל כל אלה מחשבות שווא כמובן, שכן הדברים נכתבו כפי שנכתבו, ולא בדרך אחרת, וחיים מצליחה לשלוף מתוך שלולית הסיד שבה גוסס לצי לצד אהובתו המתה זוועות שתוקות שאפילו מציאת הספר, שאסתר הצליחה בסופו של דבר, כך נראה, להוציא לאור, אינה פותרת אותן, שכן הסיד מכסה גם את הכתוב בפעולה שחורגת גם היא מהריאליזם אל עבר הדימוי המפורש.
לפעמים נדמה שהכול כבר נאמר על הדור הראשון של ניצולי השואה, ובעיקר על מי ששב מהתופת בנפש פצועה שפגיעותיה ניכרות לעין כול. אבל חיים מספרת סיפור שלא סופר, של אלה ששבו ממחנות הריכוז כאנשים בריאים כביכול. ולכן, השאלה שתמיד צצה כשקוראים סיפור כזה, אם הוא מבוסס על סיפור אמיתי, היא שאלה לא רלוונטית במקרה הזה. נדמה לי שנכון יותר לומר שדווקא החללים שהיא מותירה ללא מילים והמראה המתעתע של הדמויות שלה הם שיוצרים אימה וחרדה שרק לעיתים רחוקות חשים כמותן, והחרדות הללו הן ללא ספק אמיתות מוצקות.
סיד, אסתי ג' חיים, אחוזת בית, 2020, 279 עמ'
