עליזה (זיזו) שובל, חסידה צעירה של הרב המקובל והמחזיר בתשובה נתנאל פרנקו, נמלטת ממנו יחד עם התינוקת שילדה לו, לאחר שנכלאה שלא מרצונה בבניין קהילת "כנפי היונה" בירושלים. היא חוזרת לנחלת אבותיה – הקרויה בשם המחייב "נחלת עולם", סמוך להרצליה – בטרמפ במכוניתו של מיכאל סעדון, דוקטורנט נצחי להיסטוריה ובעל טור בעיתון בשם "הנוסע בזמן". בדרך היא מספרת לו על חייה כחוזרת בתשובה בקהילה שאוספת תחת כנפיה את מוזרי ירושלים, ועל תוכניתו של הרב להשתלט בכוח הזרוע, או שמא בכוח הנבואה, על אדמותיו של סבה לייב סולומון, אדמות "נחלת עולם", שבעיני הרב הן ה'ארץ המובטחת' האמיתית, שאליה הוא עומד להיכנס בעוד ימים אחדים בראשות ל"ו חסידים, ובתום מסע רגלי מירושלים, מסע שהוא מעין שיחזור של חציית מדבר סיני, ושיסתיים במעמד מתן תורה מבוים.
זיזו מסבירה ל"נוסע בזמן", המסיע אותה במכוניתו, שהרב פרנקו רוצה להשתלט על נחלתם כיוון שזו מציעה ליושביה חיי נצח, והרב שואף לגנוב את "הנצח שלנו" (עמ' 316). היא אף מבהירה מראש לסעדון שאם נדמה לו שמדובר באגדה (פסבדו־תנ"כית?), היא מזמינה אותו לבקר בעצמו בנחלה ולגלות "כי הזמן של נחלת עולם באמת משוגע" (316). הזמן שם עוצר את השעונים, ובזכות כך דיירי הנחלה "לא מתים שם לעולם". משום כך, גם סבה וסבתה, מייסדי הנחלה, לייב סולומון ואשתו סופי, הגיעו כבר לגיל מאה ועשרים, וגם דודתה הגדולה בטינה קפאה בזמן, וכל זאת בגלל השד ש"מסובב את האדמה בלילות ירח בעזרת גלגל גדול ומבלבל את הזמן".
כמדומה ששלומית אברמסון רקחה את עלילת ספרה בעל האלמנטים המאגיים והסימבוליים כמו שגיבוריה אופים לחם מיוחד ועשיר בוויטמינים מהשאור שמוצאו מגלות ספרד ושעובר במשפחה מדור לדור, וניסתה לטעמי להתפיח יתר על המידה את חומרי הבצק של כתיבתה. חלקם מעניינים מאוד וחלקם ארכניים מדי, עד שלרגע שאלתי את עצמי מה בעצם היא מנסה לומר לקוראיה? שלומית אברמסון יודעת ללא ספק לכתוב ולטוות עלילה, אך כמו ברומן אחר שלה, "השועל של יום שני", לא תמיד הפאזל של כל סיפורי המשנה מצליח להתלכד.
סינדרום מעלף
הפעם, הרומן של אברמסון מתעתע בקוראים ובקוראות. בתחילה נדמה שהיא מנסה לגולל סאגה על משפחת חלוצים, שראשיתה בחלוץ חרוץ בשם לייב סולומון, שדמותו כמו לקוחה מהמיתוסים על החלוצים, אדם שעולה לארץ ישראל אי־שם בתחילת המאה העשרים, ולמרות כל המעקשים שהוא נתקל בהם בדרך, הוא מצליח להקים נחלה לתפארת בשם נחלת עולם, ולהפריח את השממה בזיעת אפיו.
שמה של הנחלה הזו ואופייה מרמזים שיש בה הרבה יותר מסתם נחלה, כיוון שהמבנה רב־המשמעויות שלה מחולק לאגפים הכוללים את "העולם העתיק" ו"העולם החדש". העולם העתיק מחולק לחדרים על שם ממלכות, בין השאר הבבלית, החיתית, ארם־נהריים, אשור וכדומה, ואילו העולם החדש מחולק לחדרים הנושאים את השמות בריטניה, גרמניה, צרפת, שלוש הסקנדינביות, שתי האמריקות, ובעיקר את אולם ישראל רחב הידיים. ובל נשכח, את האכסדרה המחברת בין העולמות שנקראת "מיצרי גיברלטר".
הסאגה נמשכת בנישואי הנרייטה, בתם היחידה של לייב וסופי, לפרדי שובל. כדי להפוך למיליונר, מוכן פרדי להשליך מעליו את כל הערכים החלוציים של חמיו לפח האשפה של ההיסטוריה, וכל זאת בעבור סדרת מיזמים סהרוריים שהיו אמורים להפוך אותו לעשיר כקורח, אבל סופו כמו של קורח ובני עדתו, שהאדמה, במקרה שלו אדמת המלח הסמוכה לים המלח, בולעת אותו, כשהוא פושט רגל בפעם השנייה.
אם חשבתי לרגע שבמיתוסים האלה, השאובים מן העולם התנ"כי, תסתפק אברמסון כמשל בסיפור שהיא כותבת – טעיתי. אברמסון רומזת לתהליך שעברה הציונות, מערכים חלוציים לחלומות על התעשרות מהירה, שכמובן אינו מהווה תחליף לשום דבר, בטח לא לערכים שיש ללייב סולומון, האב המייסד שכמו מתושלח אינו מזדקן לעולם וממשיך לעבוד בחריצות שאין דומה לה, בעוד שחתנו שובל מנסה למעשה רק לעבוד בעיניים על כולם. אבל אברמסון רצתה להגיע רחוק יותר בסיפור כמשל. היא משגרת את נכדיו התאומים של לייב, נרי וזיזו, שניהם קטני קומה, מהירי חֵמה ומתוסבכים להפליא, לזרועותיו של מחזיר בתשובה ירושלמי, החולה כנראה בסינדרום המזכיר במידת־מה את מחלת הנפילה, סינדרום שגורם לו להתעלף באורח קבע בתום הדרשות שלו. ההתעלפויות מזכות אותו בקהל הולך וגדל של חסידים, וכשרוח הנבואה מפעמת בו הוא מדמה את עצמו למעין משה רבנו מודרני, המוביל את בני ישראל במדבר אל הארץ המובטחת החדשה שלהם, שהיא לא אחרת מ"נחלת עולם" אשר בהרצליה.
הרומן מוביל אותנו מעבודת האדמה לעבודת השם. התאומים נופלים כאמור ברשתו של הרב פרנקו. התוצאה: תאום אחד בשם נרי נהרג בתאונה, שנשמעת כמו יזומה, והוא מאיר את הדרך לאחותו זיזו ללכת בעקבותיו. זיזו נופלת כתינוקת שנשבית בכת המוזרה של הרב, והשבי שלה הוא לא רק נפשי אלא גם פיזי.
סצנות בסגנון מארקס
לאן בעצם חותרת אברמסון עם התפנית המפתיעה כביכול ברומן, שלוקח לה מעט יותר מדי זמן להגיע? את מקומו של החלוץ ההירואי תופס רב תימהוני המנסה להשתלט על אדמות החלוצים, ובעימות שיתפתח ביניהם יוכיח החלוץ לכבוד הרב שהוא אינו בור ועם הארץ כפי שהוא חשב, אלא שגם הוא שולט בכתבי הקודש. אולי בכך הוא רוצה להעלות את השאלה – אצל מי משנינו מפעמת באמת רוח הקודש.
השאלות נשאלות, אבל האמירה לתחושתי איננה מחודדת מספיק. היא בוודאי אינה מכוונת נגד הדת כשלעצמה, מכיוון שאברמסון עצמה דווקא מגלה בקיאות בענייני הלכה, בתנ"ך וגם בקבלה, ודמותו של המקובל הישיש, מורו של הרב פרנקו, היא בהחלט משכנעת וכתובה באמפתיה. אברמסון מנסה כנראה לתאר קבוצת שוליים דתית שאיבדה את הדרך, שבראשה מנהיג שרלטן, שספק אם הוסמך בכלל כרב.
מכל מקום, רצתה מה שרצתה אברמסון לומר, לטעמי היא האריכה מדי עד שהגיעה לעיקר. הנרייטה, אחת מגיבורות הרומן, לא מתעניינת בעסקי בעלה, שנראים לה משעממים "כמו לקרוא ספר ארוך מדי" (167). במידה מסוימת, הדברים נכונים גם לרומן עצמו, שהוא ללא ספק ארוך מדי.
מחלקו של הרומן אפשר בהחלט ליהנות, וגם מסגנון הכתיבה עם נגיעות מאגיות, הכולל סצנות כמעט מארקסיאניות, כמו סיפור נדודיו ומעלליו של השאור אלפונסו, השד הצחקן בבאר המים של נחלת עולם, הדודה החיה־המתה, השעונים שקופאים מלכת, הסבתא סופי שסובלת מעצבת לידה כרונית וכעבור שנים רבות מחלימה במפתיע בכוחות עצמה, חתן שקופץ אל מותו ומאמין שהוא עף לשמים, תאומים שלא צומחים לגובה בגלל תעתועי הזמן, עבודת שורשים שמקבלת משמעות כפולה ומכופלת ועוד. אבל את חלקו האחר של הרומן, המוצלח בעיניי קצת פחות, מוטב היה לכווץ, והסיום, לטעמי, הוא נפילה קטנה, תרתי משמע.
נחלת עולם, שלומית אברמסון, כנרת זמורה, 339 עמ'
