"בית ספר לתמימות" הוא מושג שעולה מתוך הספר "הפואטיקה של החלל", ומשמש גם את המתרגמת מור קדישזון באחרית הדבר שלה כדי לנסות להסביר את הטקסט הבלתי רגיל הזה, שנכתב במקור ב־1957. על פניו, "הפואטיקה של החלל" מאת גסטון בשלאר (1884־1962), פילוסוף של המדע, הוא ספר עיון קשיח, שנראה ברושם ראשוני מוטעה כמו עוד הגות צרפתית בלתי נגישה, מייגעת, מלאה כבישים ללא מוצא – אחד המאפיינים הבולטים של ספרי פילוסופיה למי שעדיין פוסט טראומטי מביקוריו המצומצמים בחוג. אבל רושם ראשוני הוא דבר מטעה. אמנם בשלאר בא מתוך נקודת מוצא פילוסופית ומגדיר עצמו ככזה, אבל הוא גם פילוסוף של הדמיון הפואטי, וכאן קורה משהו אחר לגמרי.
"החלל" שבכותרת הספר משמעו "מרחב". בשלאר חוקר בעיקר מרחבים פיזיים שהם חלק אינטגרלי מהעולם של כולנו ומהווים אופציה – ממשית או דמיונית – לשכון בהם ועל ידי כך מציע זוויות מבט חדשות להתבוננות בעולם. הוא כותב על ישויות מוכרות וכמעט אלמנטריות בעולם התופעות, כמו למשל קונכיות, מגרות ואי אילו רהיטים, פנים וחוץ, קן הציפור וכיוצא בזה. הפרק הראשון, למשל – שלטעמי הוא הפרק העשיר ביותר בספר – "הבית, מהמרתף לעליית הגג, משמעות הבקתה", מנסה לאחוז בתחושה הסובייקטיבית, אם כי המשותפת כמעט לכולם, הנגזרת מהמושג בית, לא משנה אם הוא בקתה או חדר מטונף, או אף מקום שכלל אינו ממשי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"כשמישהו מצליח פה, רק מחכים לראות איך ומתי הוא ייפול"
"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו"
עסקת המאה: תוכנית חלקית עם סכנה אידיאולוגית גדולה
לדידו של בשלאר, הבית במשמעותו האינטימית הוא בעצם רחם (וכך גם הקן והקונכייה). הוא לא קשור לישות חומרית אובייקטיבית ביוגרפית כלשהי. זה נשמע הפוך מהגדרתו הצולפנית והמכנסת של מרטין היידגר את מושג החרדה, "אי ביתיות מפלצתית", אבל למעשה שניהם טוענים אותו הדבר, פשוט היידגר הוא הנגטיב.
בשלאר מנסה להגדיר את התופעות, אך לא לכדי התכנסות המשמעויות שלהן אל הגדרות ומשפטים מילוניים כאלו או אחרים, אלא דווקא על ידי פתיחה והרחבה מתמדת, מתוך הנחה כי כל מושג טומן בחובו תת יקום אינסופי משל עצמו. והוא עושה זאת בעיקר בעזרת שירה, כי "המשורר חי בחלום בהקיץ שמשגיח על העולם, ומעל להכל, חלימתו נותרת בתוך העולם, לנוכח מושאי העולם. היא מכנסת את היקום סביב דבר אחד, בתוך דבר אחד. היא זו שמצליחה לפתוח תיבות, שמצליחה לדחוס את כל האוצרות הקסומים אל תוך תיבה זעירה אחת" (137).
השירה לדידו של בשלאר היא הכוח המניע את ההוויה, את המטפיזיקה של הפואטי, או כפי שפייר ז'אן ז'וב המצוטט בספר מגדיר זאת, "השירה היא נשמה שמכוננת צורה". לעיתים זו לא השירה בלבד, על מרחביה, רגשותיה וכוונותיה, אלא אף הדימוי הפואטי לבדו, זה "שאינו משועבד לדחף, אינו הד העבר. ההיפך הוא נכון; בהבזקו של דימוי מהדהדים צלילי העבר הרחוק, וקשה לדעת עד לאיזה עומק יהדהדו עד שיידמו. הדימוי הפואטי, בחדשנותו הוא הוויה ייחודית" (8). במילים פשוטות יותר, השירה היא הדרך לחוות ולהסתכל על העולם. השירה היא שמעניקה יופי ומשמעות לאובייקטים אלמנטריים. השירה חולמת את העולם, ובאותה מידה גם מכוננת אותו. וכדי לחוות זאת אנו צריכים לישון בתוכה, בתוך הקונכייה שלה, שינה שכולה ערות.
בהשוואה לאלדוס האקסלי
במידה רבה, בשלאר מציע צורת התבוננות על העולם שהיא כמעט ילדית, ואולי אף בלתי אפשרית הלכה למעשה. הוא מעין רומנטיקן חסר תקנה, שמתעקש על אהבת אדם ולאו דווקא על תמימות, אלא יותר על "תום", אותו דבר שאיבדנו ככל שהתבגרנו, שלעיתים אנו יכולים לחוש הבלחות לא מסוננות שלו, אבל להסתובב איתו בעולם זה כבר מעט מסוכן.
בשלאר כמובן אינו הראשון שמציע להסתכל כך על העולם האלמנטרי מדי המונח לנגד עינינו, והוא עושה זאת בדרכו הייחודית, אך מעניין דווקא לבחון אותו בהקשר של הפילוסוף והסופר הבריטי אלדוס האקסלי, מי שכתב בין היתר את "דלתות התודעה". גם האקסלי הציע לנו בספרו לראות את העולם דרך פריזמה אחרת, את העולם היום יומי דרך הפנימי (מה שבשלאר מכנה "העצום הפנימי"), וגם הוא עשה זאת באמצעות "טקסט חקר" בלתי אקדמי המשלב תובנות, רעיונות ורגעים פיוטיים. רגעים של שירה מבלי להיות משורר, אך בעצם להיות משורר כל רגע. אך עדיין יש הבדל אחד מרתק; האקסלי ניסה מצד אחד לכתוב זאת, ומצד שני כל העת טען כי הדבר בעצם בלתי אפשרי אקסיומטית – הרי אנו שבויים בידי השפה. המילים כולאות אותנו בתוכן ומנסות כל העת לצמצם את ההווייה.
למשל, המילה "עץ" לעולם לא תכיל את כל מה שנובע מהעץ, את ההיסטוריה שלו, את הדפוסים שלו, את המערכות הפנימיות, אפילו את הציפור שלרגע נוחתת על אחד מענפיו. להתבונן באמת ביפי הקיום זה להתבונן בו ללא שפה, להתבונן בו מתוך תום, כמו למצוא בתוכך את הילד אם הוא עדיין קיים שם.
בשלאר, בניגוד לו, דווקא כן מאמין בשפה וחוגג אותה בכל רגע. לדידו, זו הדרך היחידה בעצם לחוות את העולם, כלומר את העצום הפנימי, את אותה פריזמה המשלבת יופי מפעים ותום. רק כך אפשר להסתכל על עליות גג ולראות בהן מרחבי פרא, רק כך אפשר להסתכל על קונכיות ולראות בהן מערכות כוכבים בזעיר אנפין, רק כך אפשר בעצם לראות כל דבר בכל דבר, כל דבר בשום דבר.
לפיכך, נשאלת השאלה, איך בכלל אפשר ממרום גילנו להחזיר משהו כל כך אבוד כמו תום, משהו שבאמת מאפיין גיל צעיר ומלא דמיון, והוא כמעט בלתי אפשרי בתור מבוגרים תפקודיים? האקסלי הציע לעשות זאת דרך מסקלין, חומר מעורר הזיות. אצל בשלאר התשובה היא פשוטה – דרך הטקסט, דרך השירה.
דמיון חסר עכבות
למעשה, תוך כדי קריאה מבינים שלא כל כך משנה מה בשלאר ניסה לעשות בספר הזה מלכתחילה, אלא משנה התוצאה – טקסט שעומד בפני עצמו מבחינת כוחו הפואטי, מרחבי הדמיון והתחושה הדומיננטית, כאילו דרך הדימויים ודרך המשפטים ודרך התלהבותו של הכותב אתה שוב מהלך ביער הפרא הילדי של הדמיון חסר העכבות.
כלומר, הטקסט ההיפר טקסטואלי הזה הופך בעצמו להיות שירה, לא במובן הז'אנרי, כי עדיין צורת ההגשה היא עיונית קשיחה, אבל למעשה נוצר כאן מעין תמהיל של כתיבה פילוסופית, השזורה לכל אורכה ברגעים מפעימים ובפנינים פיוטיות של מיטב המשוררים הצרפתיים בעיקר ושל בשלאר עצמו בנוסח, "החלל, על אלפי תאי הדב שלו, מכיל זמן דחוס" (45), "דומה כי כשנוזל כלשהו מאחד את כל הזיכרונות שלנו, אנו מתמוססים במימי העבר הזה" (102), או "למי שיודע להקשיב לבית העבר, הבית הוא גיאומטריה של הדים" (106).
בכל זאת, חשוב לציין, יש בספר לא מעט רגעים שבהם קל לאבד קשב או ריכוז ומרגישים כי נותקנו מאיזה עוגן, מאיזה שורש שחיבר אותנו לקרקע כלשהי. לרגעים אנו אפילו עלולים לחוש תחושה של רמייה או איטיות קוגניטיבית, כאילו אנו נמצאים בקצב איטי יותר משל הכותב. אבל חובה לנסות לאיין את התחושה הזו כמה שניתן, כי אין מה לעשות, יש רגעים שצריך לנשום עמוק, להתרכז, לחזור ולקרוא שוב את המשפט האחרון, ורק אז להיווכח שאין שום רמייה אלא רק קסם שיש שהוא מגיע בצורה מקודדת ביותר.
הפואטיקה של החלל, גסטון בשלאר, מצרפתית: מור קדישזון, בבל, 2020, 392 עמ'
