הוא היה המדען הידוע ביותר בזמנו. אמרו עליו שיש רק ידוען אחד שמוּכר יותר ממנו – נפוליאון. אוניברסיטאות, נהרות ורכסי הרים, צמחים ויותר ממאה סוגי בעלי חיים נקראים על שמו. אפילו "ימת הירח" קיבלה את השם "ימת הומבולדט". צ'רלס דרווין כינה אותו "המדען־חוקר הארצות הגדול ביותר שהיה מעולם". רעיונותיו על המדע ועל הקשר בין אדם וטבע היו מהפכניים בזמנו, אבל היום הם הבסיס לחשיבה על אקולוגיה, סביבה וההתחממות הגלובלית.
בסעודות חגיגיות הוא היה תמיד במוקד. דילג מעניין לעניין, "רגע דיבר על ראשים מצומקים", ומיד אחר כך, בלי הפסקה לנשימה, "כבר הרצה על כתב היתדות האשורי". כשהגיע למסיבה, היה זה "כאילו נבקע סכר של מילים". "בהתרוצצותו מאיש לאיש דיבר מהר מכל אדם אחר…" הוא היה כמו "כלי נגינה מתוח מדי שאינו יכול להפסיק לנגן". יש שחששו לצאת ממסיבה בטרם עזב אותה – משום ש"התייראו משבט לשונו" וחששו שמא "ייפלו קורבן להערותיו החריפות". אחיו וילהלם, שחזר הביתה אחרי ערב ארוך במיוחד, התאונן לפני אשתו ש"האוזניים התייגעו משטף המילים הקולח מפיו בלי הפוגה".
הוא היה גבוה ויפה תואר, ובשנות הארבעים לחייו היה "צנום, מהודד וקליל, שערו מרדני ועיניו מלאות חיים". כרווק משך את תשומת ליבן של נשים, אבל אחת מהן שהתאהבה בו נואשות דיברה על מעטה של קרח מאחורי חיוכו התמידי. כששאלה אותו אם היה מאוהב אי פעם אמר ש"כן, ובלהט", אבל "זה היה להט למדעים, אהבתי הראשונה והיחידה…".
תזזיתי ויחד עם זאת מרשים בידענותו ובהתמדתו כמדען, יפה תואר ומהודר אך אדיש לקשיים ולאתגרים הפיזיים שאליהם נקלע, חוקר נועז ועשוי ללא חת – כזה היה אלכסנדר פון הומבולדט, גיבורה של אנדריאה וולף.
וולף הופכת את סיפור חייו ומסעותיו של הומבולדט למסע מרתק בעולמו של איש יוצא דופן, שמחשבותיו נעו במהירות גדולה מכפי שהצליח להביען, וששום נסיבות לא יכלו לעצור את המרוץ שלו בנתיב הגילויים. כתיבתה משלבת מתח עם תיאורי טבע וסיפורים אנושיים ושפתה הפיוטית והעשירה, הזדהותה עם הגיבור והתחקיר המעמיק שהקנה לה היכרות אינטימית עם דמותו ותקופתו של הומבולדט הופכים את הביוגרפיה ליצירה ספרותית מרהיבה ולמסמך היסטורי רב־ערך.
תחושת כישלון
בימים שבהם המפות של מחצית יבשות התבל כוסו ב"כתמים לבנים" של "ארץ לא נודעת" ואיש לא ידע מה גובהם של ההרים – הומבולדט יצא לחקור את דרום־אמריקה הספרדית ואת מרכז אסיה הרוסית וטיפס על הרי געש פעילים למחצה, מלווה בידידים מדענים־הרפתקנים כמוהו ומצויד במכשירי מדידה שכובדם כמעט הפיל אותו לתהום.
פרידריך אלכסנדר פון הומבולדט נולד ב־1769 ומת ב־1859. אביו היה איש צבא ומקורב למלך פרוסיה. אמו הייתה בתו של תעשיין עשיר, שהביאה אל נישואיה נכסים ועושר רב, מלבד דבר אחד – חום ואהבה. כשנפטר האב הפקידה האם את שני בניה, וילהלם הבכור ואלכסנדר בן התשע, בידי מורים פרטיים והסתגרה בחדריה. כסף לא היה בעיה, אבל הילדים חיפשו אהבה ודמות אב. זו נמצאה להם זמן מה בדמותו של המורה כריסטיאן קונט, איש מסור וקפדן. קונט מעולם לא היה מרוצה מהישגיו הלימודיים של תלמידו הצעיר, ואלכסנדר נחשב משום כך לתלמיד איטי וחסר יכולת וגדל בתחושת נחיתות וחוסר ביטחון, במיוחד בהשוואה לאחיו הגדול, שהיה חברותי ממנו, מהיר תפיסה והצטיין בלימודי הלטינית והיוונית, שנחשבו לציוד־חובה של כל משכיל ובן תרבות.
כדי להימלט מהבית ומתחושת הכישלון הרבה אלכסנדר לשוטט. הוא טייל לבדו ביערות שהקיפו את אחוזת המשפחה וחווה את השהות בטבע כמרגיעה ואופפת שלווה. שם החלה לנבוט אהבתו הממכרת למדעי הטבע ולחקר הסביבה הפיזית על כל היבטיה: מאבנים ואדמה עד לצמחים, בעלי חיים ובני אדם.
כבר בגיל צעיר נהנו שני האחים מחברת גדולי הרוח והתרבות של זמנם. וילהלם, האח הבכור, נשא אישה ועבר להתגורר בעיר יינה, עיר אוניברסיטאית קטנה, שהמשורר שילר, מחבר "האודה לשמחה" בסימפוניה התשיעית של בטהובן, חי בה. לא רחוק מיינה, בוויימר, חי גתה, גדול משוררי גרמניה. וילהלם ואלכסנדר התיידדו עם המשוררים, ובילו שעות רבות בחברתם. גתה לא היה רק משורר גדול, אלא גם איש מדע נלהב וההיכרות עם אלכסנדר עודדה אותו להעמיק בנושאים מדעיים, מגיאולוגיה עד אופטיקה, תורת הצבעים ועוד. הוא התלהב מרעיונותיו המדעיים של אלכסנדר והעריץ אותו עד סוף ימיו.
השיחות הארוכות בין הידידים והעיסוק בפילוסופיה של קאנט תרמו לחשיבה של אלכסנדר, שהייתה מוחשית ופרטנית, אחוזה בהתבוננות ישירה ובממצאים ממשיים. הדבר עתיד להתבטא בראייה רחבה ובתפיסה כוללנית של הידע המדעי ותופעות הטבע.
קופים וצלופחים חשמליים
בינתיים דרשה אמו של אלכסנדר שירכוש מעמד בחיים ויעלה בסולם הבירוקרטיה הפרוסית. הוא החל לעבוד כמפקח על מכרות – דבר שחייב אותו לנסוע ברחבי המדינה, אבל לא השביע את רעבונו המדעי ולא הרגיע את תאוותו למסעות ולהרפתקאות בארצות רחוקות.
היעד הראשון היה אמריקה הדרומית. המסע ארך חמש שנים. בדרכם ל"עולם החדש" הצטיידו פון־הומבולדט ושותפו בונפלאן, זואולוג צעיר, במאות ארגזים ותיבות שכללו מכשירי מדידה, טלסקופים, ברומטרים, ציוד לייבוש צמחים, כלובי חיות וציפורים וכל מה שנחוץ למחקר ושימור של צמחים ואבנים, חד־תאיים, ציפורים, זוחלים ושאר בעלי חיים.
תיאורי המסעות בספר עוצרים נשימה. הנה אחד מהרגעים הדרמטיים שמתארת אנדריאה וולף, כאשר שני החוקרים מטפסים על הר הגעש צ'ימבורסו, שנחשב באותם ימים לגבוה בעולם:
"הם זחלו על ידיהם וברכיהם לאורך הרכס הגבוה והצר, שכל רוחבו הגיע בכמה מקומות לחמישה סנטימטרים בלבד… משמאלם צלל מצוק תלול מצופה בקרום קרח… החומות הכהות, המאונכות כמעט, היו מכוסות בסלעים שהזדקרו כמו להבי סכינים…". הסַבָּל האחראי לנשיאת המכשיר החשוב ביותר, הברומטר, כמעט טבע בשלג העמוק שבמורד ההר. הברומטר והסבל נחלצו מהשלג, והומבולדט ביצע את המדידות בידיים קפואות, כשהוא כמעט נהדף על ידי הרוח העזה מרום ההר אל התחתית.
כששב לאירופה סירב הומבולדט לשוב לגרמניה הקרתנית והעדיף את פריז. נפוליאון התייחס אליו בלגלוג ("אתה מתעניין בבוטניקה?", גיחך השליט, "גם אשתי מתעסקת בזה…"), אבל פריז הייתה המקום המתאים בשבילו. זו הייתה "תקופת הנאורות", ו"המדע מעולם לא נמצא בקרבה שכזאת אל מרכז הממשל". הומבולדט ישב בפריז וסיכם את ממצאיו מן המסע במפעל ענקים מדעי בן 33 כרכים, שכלל רישומים וחיתוכי עץ של נופים וטבלאות סטטיסטיות. בעקבותיו בא ספרו החשוב ביותר "מראות הטבע".
"זה רב המכר הגדול שלו", כותבת וולף, "ספר שהגיע לקהל קוראים עצום ב־11 שפות… שמיזג סגנון כתיבה מלא חיים ותיאורי נוף עשירים עם תצפיות מדעיות…". הוא תיאר "את כישופו של ממטר מטאורים ואת חזיון הביעותים של לכידת הצלופחים החשמליים…", את "הרחם הזוהר של הארץ" ואת הקופים שמילאו את הג'ונגל ב"שאגות עגמומיות". הוא גם הראה כיצד הטבע משפיע על נפש האדם: "'הטבע', כתב, קשור בקשר מסתורי ל'תחושותינו הפנימיות'…". רעיונות מתחום עיסוקם של משוררים הפכו לקביעה מדעית אצל הומבולדט.
בני האדם שווים
אבל החשוב ביותר היה הרעיון על אודות "הקשרים הפנימיים של כוחות הטבע". רעיון שרק עכשיו אנחנו לומדים, במחיר כבד, להכיר בו ולכבדו. "הכול זורם ממקור אחד", כתב, ו"הכול מותך יחדיו בכוח נצחי, חובק־כול…". ועוד: בניגוד להוגי הדעות של זמנו, שסברו ש"הטבע ניתן לשכלול" וש"עם כל עץ שנכרת ביערות העד האוויר נעשה בריא יותר…", טען הומבולדט שהעולם והטבע הוא קוסמוס מאוחד, שהכול תלוי בכל ומשפיע על הכול. כבר בשנת 1800 הזהיר שניצול יתר של מעיינות מדלדל את הנחלים שזורמים לאגם וגורם לירידת מפלס המים; ושבירוא יערות כדי לטפח במקומם חקלאות מסחרית גורם לגשמים לסחוף את שכבת האדמה הפורייה, הופך את השכבה העליונה לאבק שמתעופף ברוח – וגורם למדבּוּר זוחל.
וכמו האחדות בטבע, כך האנושות: "לכל בני האדם שורש אחד ויחיד. (כמו) משפחות הצמחים שמסתגלות בדרכים שונות לתנאים… ובכל זאת מציגות 'טיפוס משותף', כך בני המין האנושי… 'כל בני האדם שווים', אמר הומבולדט, 'ושום גזע אינו נעלה ממשנהו. כולם כאחד נוצרו לחירות'…". דברים אלה נאמרו כשבעולם התרבותי עוד התקיימה עבדות, ואפילו ג'פרסון, שניסח את הצהרת העצמאות של ארצות הברית והיה נשיאה השלישי, החזיק עבדים בחוותיו. אבל הומבולדט האמין כי "הטבע הוא ממלכת הדרור… לכל דבר ודבר, מהטחב… ועד הפיל… תפקיד משלו ויחדיו הם יוצרים את השלם. האנושות היא רק חלק קטן ממנו…".
אנדריאה וולף עשתה עבודת ענקים מכל בחינה, הן בכמות ובעומק התחקירים והן באיכות ובפירוט של הכתיבה. עמנואל לוטם הוותיק התעלה על עצמו בתרגום יפהפה ומדויק – כולל לשמות ומושגים בלתי מוכרים מעולם החי והצומח. קל היה להפוך את חייו של הומבולדט לדו"ח משמים על עוד אגם, עוד הר ועוד ציפור. ואפשר – כפי שעושה וולף – לצאת בעקבותיו ממש, להחיות את האיש ואת שותפיו לחיים ולמסעות ולהעביר לקורא את תחושת האדם והמקום. את הקור, החום, הזיעה והפחד.
"מצאתי את עצמי שוכבת ערה בשעת לילה ביער גשם בוונצואלה, ומקשיבה לצריחותיהם המוזרות של קופים…", כותבת וולף, "…הרגע המסעיר ביותר בא כשטיפסתי סוף־סוף על הר צ'ימבורסו, שמילא תפקיד כה מכריע בחזונו…". וגם: "קראתי אלפי מכתבים… (ו)הבינותי כיצד פעל ראשו כשפתחתי את התיבות המכילות את רשימותיו – אסופה מופלאה של פיסות נייר, רישומים ומספרים… הוצאתי שבועות רבים על קריאת ספריו… חלקם גדולים וכבדים עד שהתקשיתי להרימם אל השולחן…". מי שמציץ ברשימת המקורות, הארכיונים והספרים – עשרים ושניים עמודים מודפסים בצפיפות – רואה באופן מוחשי את המאמץ והאהבה שהשקיעה האישה המופלאה הזאת להחייאת דמותו של פון הומבולדט, ומעריך עוד יותר את התוצאה.
