עייפות מסוכנת: כשמרגל מתאהב באישה שאמורה ללכוד אותו

"האיש שהתאהב במוות" הוא פנינה ספרותית. סיפור מלוטש, קודר ומעורר מחשבה על עולם הריגול, או ליתר דיוק – על עולמו של המרגל.

גיבורו של הסיפור הוא אריק נורת', לוחם חשאי בריטי הפועל מעבר לקווי האויב, בלב לבה של גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. נורת', המשתמש כמובן במגוון שמות בדויים, ניחן במתת א־ל, שכדרכן של מתנות מסוג זה היא גם קללה. הוא יכול לחזות בדמיונו, בדיוק רב ומפורט, את שעתיד להתרחש. בגלל תכונה או יכולת זו הוא גויס למודיעין הבריטי, ובגלל שדיבר גרמנית כשפת אם הוא נשלח לרגל בתוך תוכה של ארץ האויב.

בז'רגון המקצועי נורת' אינו מרגל. הוא לוחם חשאי (מרגלים הם אלה הבוגדים בעמם ומופעלים בחשאי נגד ארצם). כפי שמציין המתרגם ראובן מירן בהקדמה לספר, "הליבה החיה והמרתקת ביותר היא דמותו ומבנהו הנפשי של המרגל הבודד, החי ופועל במדינת אויב במשך תקופה ארוכה. האיש הזה, הפועל בשליחות מדינתו בתוך ארץ האויב כשהוא מתחזה לאחד מאנשיה, הוא 'הלוחם' – הגיבור שקורץ מן החומר הצרוף ביותר בעולם הריגול והמודיעין".

בסוף הספר מופיעה אחרית דבר שכותרתה "לנעול את הדלת או רק לסגור אותה", שאותה כתב א', לוחם מוסד ששהה שנתיים במדינת אויב. אחרית הדבר הזו היא מתנה ייחודית שמקבלים קוראי הספר, ועוד נשוב אליה בהמשך הדברים.

האהבה מקלקלת

ב"האיש שהתאהב במוות" אנו פוגשים את אריק נורת' בסוף דרכו כלוחם חשאי. הוא סחוט ומרוקן ועייף עד מוות. עד כה, יכולתו המיוחדת לחזות את העתיד הצילה אותו מהסכנות הנוראיות של עיסוקו. אבל עכשיו הוא עשה את הטעות החמורה ביותר שיכול לעשות מי שעוסק בריגול: הוא התאהב.

האהבה היא הרדיקל החופשי והפרוע הפורם את התכנונים הטובים והמורכבים ביותר של גאוני המודיעין. המבצע המודיעיני המתוחכם ביותר עלול להתפרק לגורמים כשהאהבה מתחילה לעשות בו שמות. וכך קורה גם ב"האיש שהתאהב במוות", שכן נורת' מתאהב בזושה, בחורה גרמנייה צעירה המשרתת בריגול הנגדי הגרמני. מכל הנשים בעולם התאהב נורת' דווקא באישה שתפקידה וייעודה הוא ללכוד אותו ולהביא למותו.

יכולתו המיוחדת לחזות את העתיד הייתה אמורה להציל אותו מהקטסטרופה החריפה של הלב, אך דווקא כאן פעמוני האזהרה לא פעלו. אנו פוגשים את נורת' כשהוא ממתין לזושה בלובי של בית מלון שבו מנגנת שלישיית מוזיקאים עגמומיים מוזיקה עולצת, ובקרבתו יושבים שני קצינים גרמנים הכותבים מכתבים. במצב זה יכולתו לחזות את העתיד שבה אליו, והוא רואה בדיוק איך תבוא זושה ותבקש ממנו להתלוות אליה. הם יצאו לרחוב, וקציני הריגול הנגדי יעצרו אותו תוך זמן קצר.

תשישות מסוכנת

אך אין ביכולתו לעשות דבר. למרות הסכנה הוודאית שמולה הוא ניצב, הוא עייף עד מוות. זו העייפות המאיימת על כל אנשי השטח, בוודאי על אלה הפועלים בטריטוריה עוינת ומסוכנת. "העייפות המשתקת הנוראה הזו משתלטת עליהם. זו מחלה שהורסת את ערנותם, מקהה ומטשטשת את מוחם והופכת אותם לחסרי תועלת… ההוראה הייתה לחזור הביתה לחופשה ולמנוחה מיד עם הופעת הסימן הראשון, כיוון שמרגע שתקפה אותך אותה לאות, אין בך עוד תועלת. במוקדם או במאוחר תיתפס ויירו בך, או גרוע יותר, יענו אותך עינויים קשים ובמצב של תשישות שכזו יבגוד בך מוחך ותספר להם דברים שיעלו בחייהם של אנשים אחרים. זה הדבר היחיד שהטריד אותו עכשיו עת המתין להופעתה בדלת הכניסה. הוא יהיה כה סחוט ולאה שכאשר הם יענו ויחקרו אותו הוא כבר לא ידע מה הוא משיב להם".

ואכן, כפי שצפה, אהובתו מגיעה ומבקשת ממנו להצטרף אליה מחוץ למלון. ברחוב הוא משלב את זרועו בזרועה, חש בחומה חודר עד לבו דרך מעילו, והוא חושב במרירות: "גופה של אישה יפה שופע חום בין אם היא יהודה איש קריות ובין אם לאו". ובהמשך, מתוך עייפותו הנוראית, כשהוא ממתין בחדר מרתף לאהובתו הבוגדת שתבוא ותסגיר אותו סוף סוף, הוא חולם על זושה, שמעודדת כמה גברים שבועטים ברחוב באיש קשיש. "זושה הייתה שם, צעירה ויפה. היא עמדה מן הצד ואמרה: 'תבעטו בו חזק יותר, חזק יותר! עד שיצרח!'. רק שזו לא הייתה זושה אלא נערה צעירה אחרת – בעצם, מקבץ שלם של נערות צעירות – פניהן אחוזות הטירוף התחלפו ללא הרף – כמו אלה שראה צווחות וצורחות כמוכות שיגעון באספות המפלגה".

האהבה, כפי שאמרנו, עושה שמות בכל התכנונים המבצעיים המדוקדקים. תארו לעצמכם מה עושה אהבה כפולה, כשלא רק המרגל מתאהב אלא גם זו שאמורה ללכוד אותו.

שגרה בארץ אויב

מחבר הסיפור, לואיס ברומפלד, הוא סופר אמריקאי שחי בשנים 1896 עד 1956. ב־1927 זכה בפרס פוליצר על הרומן Early Autumn. הוא כתב כשלושים ספרים, רובם היו רבי מכר, וכמה עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. במקביל לכתיבה עסק בחקלאות אורגנית. הייתה לו חווה עצומה באוהיו, שבה התחתנו ב־1945 המפרי בוגרט ולורן באקול. ברומפלד היה השושבין המאושר. במלחמת העולם הראשונה לחם בשירות האמבולנסים של ארצות הברית כמסופח לצבא הצרפתי, וזכה בעיטור גבורה על שירותו. ב־1925 יצא עם משפחתו לחופשה בפריז, ונשאר בעיר למשך 13 שנים. בפריז התחבר לדמויות כאדית וורטון, סינקלייר לואיס וגרטרוד שטיין, והיה חלק מהסצנה המפורסמת של הסופרים האמריקאים שהפכו את עיר האורות לביתם.

את הספר במהדורתו העברית חותם כאמור מאמר קצר של לוחם מוסד שחי, כמו אריק נורת', בלב ליבה של מדינת אויב. לוחם המוסד מספר על התלבטותו: האם לנעול את חדרו בזמן שהוא מאזין להוראות המועברות אליו בחשאי ממטה המוסד? מה יחשוב המשרת החי בביתו על סיבוב המנעול הלא שגרתי? אבל מה יקרה אם במקרה ייכנס ללא הזמנה לחדר? "הלבטים האין־סופיים על כל פעולה קטנה, שיקולי הכדאיות והסיכונים, המקרים והתגובות, כל אלה הם חלק יומיומי מחייו של לוחם החי דרך קבע בארץ אויב… שגרה… האם היא דבר טוב או רע? [הלוחם] חייב להתנהל באורח שיפגין שגרה שתרגיע את הסובבים אותו. אבל – איך כוללים בתוך השגרה הזאת את אותם שעות וימים ולילות בלתי צפויים שבהם עליו להיות מוכן לבצע משימה דחופה… החיפוש הבלתי פוסק אחר סיבות סבירות, הגיוניות, להימצא במקום מסוים ובזמן מוגדר; החריגה המתוכננת היטב משגרת היום־יום, כל אלה מעסיקים את מוחו – יחד עם תחושת היותו שחקן על במה, כזה שמשדר קלילות וחף מדאגות". א' כותב על הפרדוקס הנורא שבמסגרתו פועל כל לוחם, המתח הקיים תמיד בין דבקות במטרה לבין האסון היכול להיגרם מנחישות יתר. והגרוע מכול: הלוחם יודע אם החליט נכון רק בדיעבד.

"האיש שהתאהב במוות" זכה כבר לתרגומים קודמים לעברית (של חנה סמואל ושל חמדה אלון). תרגומו של מירן עדכני ומדויק, וניכרת בו, מעבר למישור הספרותי, הבנה והזדהות עמוקה עם העולם שבו עוסק ספרו של ברומפלד.