"עדיף שאתה תבכה מאשר הוא (=אלוהים) יבכה"; זהו אחד ממשפטי המפתח המצוטטים בידי אחד מגיבורי "עוד ניפגש". בסדרה, קרובי משפחה של חוזרים בתשובה שניתקו איתם מגע בשל חזרתם בתשובה מתבקשים לשהות באזור חרדי פרק זמן עם חונך שיוצמד להם, ולחיות את ההווי הדתי האינטנסיבי בשתיקה גמורה משך 36 שעות. לאחר הזמן הקצוב רשאי קרוב המשפחה להביע את דעתו על אורח החיים החרדי ומנקודה זו הוא יוצא בסיוע החונך למסע של איחוד עם בן המשפחה ששב בתשובה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "היהודים באים" – סיוט שמרני נפלא
– ישראל היא המקור לאלימות המשטרתית בארה"ב
– "מכנה משותף חזק מחפה על כל מחלוקת"
כבן להורים חוזרים בתשובה שעשו את הצעד בראשית ה־80 בתנועה נלהבת ורדיקלית, זאת ששברה הכול לרסיסים, העיפה את העבר בבוז ובדחייה וביקשה לה את האור הדתי, אני צופה בסדרה הזאת והיא מחזירה אותי רחוק לילדותי ולילדותם של הרבה מחבריי בני הדור השני; ילדות שבה סבא וסבתא באים לבקר במינונים קטנים ובעיקר מפולטרים.
את הורי אבי מתל אביב ראינו יותר תכופות, אלא שמבחינתי הם היו פלקט דהוי של סבא וסבתא. לא משהו שאתה יכול להתפאר בו בחיידר מול החברים שלך שסביהם עטורי זקן שיבה וסבותיהם חבושות שביסים מהודרים. סבא וסבתא שלא דיברו הרבה ונזהרו שלא לעלות על מוקשים, והמוקשים לא היו תכנים בוטים במיוחד או רעיונות דרוויניסטיים על היווצרות העולם. מספיק שסבא פלט משהו על הטיול בסינגפור והאווירה הפכה מתוחה.
לגדול להורים חוזרים בתשובהובלי סבא וסבתא זה לגדול בלי שורשים ובלי נקודת ייחוס. בערתי מקנאה ועלבון כשהייתי רואה את חבריי עם סביהם המזוקנים יושבים ולומדים את פרשת השבוע בבית הכנסת. ליבי היה נחמץ בראותי איש זקן פוסע ברחובות מאה שערים כשהוא מוקף בעשרות צאצאיו. כל זה הדיף ניחוח של שורשיות עמוקה, מסורת עתיקת יומין שיכולנו רק לצפות עליה מהצד. באותם רגעים לא יכולתי להיפטר מהמחשבות הטורדניות על אודות מעשיו של סבי באותם רגעים. בטח הוא באמצע ריצה בטיילת צ'יץ בתל אביב, וסבתא משחקת קלפים בשדרות רוטשילד עם חברות שלה. לא מעשי אבות להתפאר בהם.
הסב ממצרים
אם יש בי כאב עמוק על אובדן קשר, הרי שהוא עם סבי וסבתי מצד אמי שהיו ילידי צפת. אינני יכול למנות במדויק את מספר הפעמים שראיתים, אני משער שלא יותר מעשר פעמים בחיי. הבית הצפתי העתיק הצבוע בכחול, הנוף של הרי הג'רמק, סבא שמאזין לרדיו המצרי וסבתא שטוחנת פולי קפה היוו בעיני גן עדן של חופש מול השכונה החרדית המחניקה שבה גדלתי.
הניגודיות זעקה לשמים. הסבא הישיש היה מביט בי בעיניים טובות בלי שום שיפוטיות שהייתי כל כך רגיל אליה במחוזות ילדותי, הדודות עם המחשוף התחננו לנשיקה ואני לעיתים הייתי צדיק גאה שאינו נעתר לפיתויים ולעיתים עבריין שנהנה משבירת כללי המשחק. והשיבה הביתה הייתה קשה, מעיקה ומליאת סתירות: מחד הייתה קורת־רוח מרוחות החירות והשחרור של בית סבא, מאידך המפגש עם המציאות החרדית העמיק את הדיסוננס ואת התהיות ביחס להשתייכותי.
כשעלתה הסדרה לאקרנים שיתפתי בתחושותיי כמה מחבריי בני הדור השני והם התחרו בתיאור סצנות הניתוק והניכור. אחד מהם תיאר בעיניי את אחד המפגשים המשפחתיים:
יום אחד אני שומע זעקות שבר מהמטבח: "את הרי תחריבי ותהרגי את הילדים שלי". כשנפניתי למטבח פגשתי במישהי בגיל העמידה במחלפות בלונדוניות. לקח לי זמן לזהות את סבתא שלי הפולנייה שתמיד שמה את המטפחת כבר בשער הגיא, כי כך ציווה לה בנה. אבל הפעם היא שכחה לחבוש אותה משום מה. ובעיני אבי כבר נראו שערי שאול של ילדיו שילכו בעקבות הסבתא גלוית הראש.
"אני כל כך מתגעגעת לסבא שלי", שחה לי מישהי אחרת. "סבא שהיה בפלמ"ח עם פורצי ירושלים, אבל הוא היה משותק, היה אסור לו לדבר על כלום, פשוט כלום, והוא לא הבין למה הוא לא יכול לספר לנכדתו על המבצעים הגדולים עם מח"ט חטיבת הראל? על מבצע קילשון, מבצע יבוסי, למה משתיקים אותו, מה הוא עשה רע?
"כשסבא נפטר נשמתי לרווחה. מחריד לומר את זה, אבל ירדה מועקה מהלב, שוב לא יעלו הקונפליקטים, שוב לא תעלה הזרות וגם בשכונה לא יצביעו על הגוי הזה שבא לבקר אותי. גם היום כשאני נזכרת בפניו העגומות ובשפמו המטופח עולה בי תוגה עמוקה מאוד וגם סוג של בושה, אני מתביישת בשביל הוריי שבשל צרות אופקים הם סירסו את האיש הטוב הזה".
חווית חיים אדירה
סיפורים אלה לא מאפיינים את כל תנועת התשובה, ובדרך כלל הם שייכים לחזרה בתשובה של שנות ה־80, שבה רבים ביקשו את מקומם בחברה החרדית ולעיתים בקהילות הקיצוניות ביותר. לא פעם רבניהם עודדו אותם לנתק את הקשר עם הוריהם, או לצמצם ולפלטר אותו. כמובן, לא כל סיפור של ניתוק וניכור עלינו לתלות בהתחזקות הדתית. ישנן מספיק סיבות נפשיות וחברתיות לריחוק בין קרובי משפחה.
כאחד שחי את ההוויה הזאת כבר שנים רבות והיום יכול להסתכל עליה מפרספקטיבה של שני עשורים אני משתדל לראות את התופעה הכאובה הזאת גם מנקודת המבט של החוזרים בתשובה. לדעתי שורש הניכור והזרות בין השב לקרוב משפחתו נעוץ בחוויית ההמרה, חוויה שהחווה אותה רואה מבחינתו מראות אלוהים. כאחד שלא חווה חוויה כזאת אינני יודע מה היא, אבל מתוך שיחה עם אנשים שחוו אותה הבנתי שמדובר בחוויה עוצמתית שכל מה שקיים לפניה הוא שולי ואף מגוחך לעומתה. האדם מרגיש שכוח גדול מרים אותו בציצית ראשו ומטיל אותו למציאות אחרת. אחרי החוויה הזאת הוא מתחייב לכל מה שקשור בה, שזה אומר קיום תורה ומצוות, ולעיתים זה עניין של שבועות עד שהשב בתשובה כבר מגדל פאות, זקן וכל התוספות.
ופה בעצם מתרחשת החוויה המבדלת ואולי גם המנכרת. חבריו וקרובי משפחתו של החווה לא מבינים מה היה לו. השב בתשובה כבר מדבר שפה אחרת, שפה של אחד שראה את האור, ומי שלא חווה את השפה הזאת לא יבין אותה לעולם. וחוויה זאת היא תמצית קיומו של החווה אותה, היא כמין שבועה עמוקה שהוא נשבע לה, התחייבות שמוות עדיף ממנה. וכשקרובי משפחתו מנסים להשיבו למוטב הוא רואה בהם את המסוכנים שבאויביו, כי מה הם חיי נצח מול חיי שעה של הבל?! מה הם יחסי משפחה מול החיבור למקור הכול?! אחר כך כבר יבואו הילדים שבאו כבר בטהרה והחרדה מתעצמת; רק שלא ישובו לחיים האומללים שחייתי, רק שלא יקלקלו אותם הסבא והסבתא והם יקפחו את עולמם. וכרגיל באמיתות גדולות ונוקבות משלמים גם מחיר יקר מאוד, ואת המחיר שילמו הוריהם של החוזרים בתשובה הללו ונכדיהם בני הדור השני.
אותם ילדים שגדלו בהוויה חרדית דחוסה במשפחתיות עד לעייפה, כשלכל חבר או חברה בכיתה יש עשרות בני דודים וסבים וסבות מכל הצדדים, ולו אין. והבדידות איומה וקשה.
יתרון הישיבה מהצד
אכן, נראה שהיום אנחנו נמצאים בעידן אחר של התשובה, עידן התשובה המתחשבת יותר בצרכיו, בסביבתו וברצון להגשמה של היחיד. כיום נראה פחות את התופעות קורעות הלב הללו של שסע וקרע בין קרובי משפחה בשל חזרה בתשובה.
באשר לי, דרך ארוכה עשיתי מאז שיצאתי מהעולם הזה. גם יחסיי לעולם החרדי ולתנועת התשובה עברו שינוי, מבוז גדול להבנה עמוקה של מורכבות הקיום האנושי, ואולי גם הערצה לחיפוש הגדול של הוריי. נכון, החיים בלי משפחה, בלי סבא וסבתא, מקנים לך תחושת זרות שתלווה אותך בהרבה מן המקרים כל ימיך. בהתחלה זה היה מאוד מעיק והחלל היה קשה מנשוא. הצימאון לקשר, לתחושת שייכות וחיבור, לעיתים הטריף את דעתי. אבל עם השנים משהו בי התמתן ובאופן די מוזר אפילו התאהבתי בתחושת הגרות והזרות. במינונים נכונים יש בה משהו מאוד משחרר, אתה לא כבול למוסכמות חברתיות ומשפחתיות, ולדרכי חשיבה מוכתבות. יש גם יתרון בלשבת מהצד ולראות את שני צידי המטבע מבלי להכריע איזה צודק ואיזה נכון.
מבחינתי הסדרה היא מין תיקון וניסיון לגישור על פני הפערים. יש בה מן המרענן כי לראשונה אנו רואים על המסך ניסיון לפגוש את האחר בחברה הישראלית – פגישה כמעט בלתי אמצעית עד כמה שהמדיה מאפשרת. לנסות להיכנס לראש שלו, לא להסכים איתו אבל אולי לקבל אותו. יתרה מכך, עצם הפקת הסדרה ויצירתה על ידי היוצרים אורי גרודר ואוהד גלעוז, שהם עצמם חוזרים בתשובה, מראה את כברת הדרך שעשתה תנועת התשובה בדיאלוג שלה עם החברה הישראלית.
אם בעבר השב ניתק כל קשר עם עברו ומבחינתו המסך והמצלמה הם תועבה, הרי שעכשיו אנחנו רואים חוזרים בתשובה המפעילים את המדיה הזאת כדי להביא אחדות, כפי שהם מכנים זאת. הסדרה משקפת את הקשיים הגדולים ואת האכזבות שבמסע האיחוד ללא ניסיון ליפות אותם. אין לנו בה הטפות מיסיונריות על היופי שבעולם התשובה והדת והיוצרים לא נרתעו מלהכניס סצנות שעלולות להכעיס חילוני מן השורה. מי שירצה להיתלות באמירות מקוממות יוכל לעשות זאת, אבל לכל הפחות הוא ישמע את האחר עם מינימום סינון ואולי גם יקבל את המורכבות של התמונה.
בשנות ה־80 הייתה תקווה שהחוזרים בתשובה יהוו גשר בין הישראליות לחברה החרדית. תקווה זאת התבדתה די מהר עם כניסתם של החוזרים בתשובה לעולם החרדי וטריקת הדלת מאחוריהם. אולי הסדרה הזאת מהווה סוג של סמן לבנייה של גשר מעין זה.
