"החינוך שקיבלתי בלימודי ספרות באוניברסיטה בסוף שנות השישים היה חינוך אנטי־ביוגרפי", אומר פרופ' דן לאור. "הרוחות המובילות בחקר הספרות בשנים ההן הדגישו את הטקסט, את היצירה, ולא את הביוגרפיה של היוצר. התפיסה הייתה שמחקר הספרות התקין, הנכון, המדעי, לא אמור לעסוק בביוגרפיה, אלא להתבסס באופן בלעדי על היצירה הספרותית. אבל ככל שהתקדמתי בעבודה העצמאית שלי, ראיתי את עצמי נדרש יותר ויותר לשיח שלא בהכרח ידעתי אז להגדיר אותו אז ככזה – שיח ביוגרפי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסדקים בממשלה שעוד יובילו אותנו לבחירות
– "היהודים החילונים באמריקה מאפשרים למסורתיים להיות שומרי הסף של היהדות"
– למה לא ישראל: המדינה שניצחה את הקורונה
לתחושותיו של לאור, פרופסור לספרות עברית וכיום ראש המרכז למורשת היהדות על שם צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, שותפים חוקרים נוספים בני דורו שהתחנכו על מתודות של קריאה צמודה בטקסטים הספרותיים ללא התייחסות לחייו של היוצר, שנתפסו כלא רלוונטיים. אך בעשרות השנים האחרונות השתנתה המגמה: ביוגרפיות של גדולי הסופרים והמשוררים הפכו לכלים נחוצים להבנת היצירות שלהם, ונדמה שאיש כיום לא יפקפק בזיקות שבין יוצר לבין סיפור חייו.
עם הזמן הפכו ביוגרפיות של סופרים ומשוררים לספרים קאנוניים בפני עצמם. קשה לחשוב על וירג'יניה וולף בלי הביוגרפיה שכתב עליה קוונטין בל, כשם שקשה לחשוב על יונה וולך בלי הביוגרפיה המופלאה שכתב יגאל סרנה או על ש"י עגנון בלי "חיי עגנון", הביוגרפיה המקיפה שכתב לאור ב־1998 וזיכתה אותו בפרס יצחק בן־צבי לחקר תולדות ישראל. ב־2013 פרסם לאור ביוגרפיה נוספת, "אלתרמן".
עבודה סיזיפית וחוויה עצומה
לאור מספר שההשראה לעיסוק בביוגרפיות הגיעה דווקא מספרה של אניטה שפירא, "ברל". "קראתי את 'ברל' כשהוא התפרסם, וחשבתי שצריך לעשות דבר כזה גם בתחום הספרות העברית", הוא אומר. "מכיוון שעסקתי בעיקר בעגנון, התחלתי ללמד סדרה של קורסים ביוגרפיים – עגנון ביפו ובגרמניה, עגנון בין מלחמות העולם. לפתע התקופה וההיסטוריה היו במרכז הדיון. הרגשתי שזה תואם את המזג האינטלקטואלי שלי, שנוח לי לדבר על ספרות ואמנות בהקשר ביוגרפי – לשחזר את תולדות החיים ומעבדת הכתיבה, לאתר את הקשר בין ספרות וחיים, לבחון את ההקשרים החברתיים והמשפחתיים של הסופר ואת השיח והשיג שלו עם רוח התקופה והזמן. דיון כזה הופך את כל הדיאלוג שלנו עם הספרות והסופרים הגדולים להרבה יותר מעניין, וגם רלוונטי.
פרופ' חגית הלפרין: אני חושבת שאפשר להבין כל יצירה בפני עצמה, גם בלי הביוגרפיה, אבל אם רוצים נקודת ראות רחבה, שמסוגלת לתפוס את כל היצירה של היוצר, אי אפשר בלי סיפור החיים. אלכסנדר פן, למשל, הוא אדם שהמיתוס והחיים מעורבבים אצלו – לא רק שהחיים השפיעו על היצירה, אלא היצירה שלו חזרה והשפיעה על חייו
"מחקרים שנעשו ברחבי העולם מראים שהביוגרפיה היא בין הז'אנרים היחידים שמצליחים לגשר בין המחקר האקדמי לבין הציבור הרחב. לא בכדי הפכו הביוגרפיות של וירג'יניה וולף וג'ויס לנכסי צאן ברזל של קוראים משכילים באירופה ובארה"ב. מדובר בסוגה שנמצאת על קו התפר הדק שבין מחקר לבין רומן. ביוגרפיה נותנת גם חיים וגם יצירה, מכתבים, כתבי יד, קשרים משפחתיים, והכול נארג לכדי סיפור".
את מלאכת העבודה על הביוגרפיות מגדיר לאור "סיזיפית", אך גם כחוויה עצומה. "אתה חי במין אינטימיות עם הסופר שאתה כותב עליו, במשך שנים", הוא אומר. "כשכתבתי על אלתרמן ועל עגנון קראתי את כל הכתבים שלהם דרך העיתונות, לראות איך הדברים צמחו, באיזו אווירה הם הופיעו. אי אפשר לקרוא את 'הטור השביעי' רק כספר על המדף. צריך לעבור על הכרכים של 'דבר' ולראות איך הטור נראה בעיתון ביום שהודפס. זה נותן פרספקטיבה אחרת.
"נסעתי לארכיונים נידחים כדי למצוא תעודות והתכתבויות, וראיינתי המון אנשים – הגעתי עד לשוודיה, לראיין עיתונאים שכתבו על עגנון כשזכה בפרס נובל. סיגלתי לעצמי כלל: אני נוסע לכל מקום שבו דרכה כף רגלו של האיש שאני כותב עליו. כך נסעתי לעיירה בבלרוס שבה נולד אביו של אלתרמן, וכמובן לבוצ'אץ' של עגנון. זה לא שהכול מתפענח מיד כשמגיעים למקום. זו עבודת פסיפס. אתה אוסף עוד אבן ועוד אבן, ובסוף יוצאת תמונה".
איך אתה מתייחס ליצירות של הסופר או המשורר שאתה כותב עליהם? אתה מחפש בהן רמזים ביוגרפיים, או שכאן דווקא צריך להיזהר?
"אני מאוד חמור עם עצמי בכל מה שקשור לזיקה בין החיים לבין היצירה. הגישה שלי הייתה שצריך לבדוק את היצירה בקואורדינטות של הסביבה ושל הביוגרפיה, ולא להפך. כלומר, לא ניסיתי לשחזר מ'תמול שלשום' את מה שקרה לעגנון בעלייה השנייה, אלא ראיתי את העלייה השנייה כמצע שהוליד את 'תמול שלשום'. הביוגרפיה מובילה לבדיקה קפדנית של הכתיבה של היוצר, אבל צריך להיזהר מלמתוח קו ישר בין הספרות לבין החיים. אגב, מעניין שבמקרים מסוימים הכרונולוגיה של החיים לא תמיד מסתדרת עם הכרונולוגיה של היצירה. עגנון, למשל, חי ביפו בתקופת העלייה השנייה, והיית מצפה שהוא יכתוב על החלוצים, אבל הוא לא כותב עליהם מילה. את 'תמול שלשום' הוא כותב רק ב־1945. לא תמיד הדברים מקבילים".
לא מתעמר בדמויות
הביוגרפיה השנייה שכתב לאור, על נתן אלתרמן, אמנם נמכרה היטב, אך המבקרים קיבלו אותה בפנים צוננות. חריף מכולם היה דן מירון, שקטל את הספר ברשימה ארוכה ב'הארץ'. "דן מירון מנסה כבר 25 שנה לכתוב ביוגרפיה של אלתרמן", אומר לאור כעת. "הספר שלו 'פרפר מן התולעת' (ביוגרפיה של אלתרמן בצעירותו, העושה שימוש במתודה פסיכואנליטית, א"ה) היה ללעג ולקלס. כל פעם הוא הכריז שהוא תיכף מסיים לכתוב, ובגללו חיכיתי כמה שנים טובות. אלמלא דן מירון, הייתי מפרסם את הספר שלי שבע שנים קודם לכן. האמת היא שדן מירון לא מסוגל לכתוב ביוגרפיה של אלתרמן".
פרופ' דן מירון מסר בתגובה: "ככל הידוע לי, לאור עצמו לא התייחס בלעג ל'פרפר מן התולעת' לפני שכתבתי את מאמרי על הביוגרפיה שכתב. ראו בעניין זה את מחוות הכבוד שלו לספר בפתח אותה ביוגרפיה. בכל מקרה, מה עניין 'פרפר מן התולעת' והשאלה אם אני יכול או לא יכול לכתוב בעצמי ביוגרפיה של אלתרמן לטענות שהעליתי נגד ספרו, שאליהן הוא אינו מתייחס כלל. ההיטפלות לספרי באה רק לכסות על העובדה – המקובלת על כל חוקרי אלתרמן הרציניים – שהביוגרפיה שלאור כתב היא תכלית השטחיות בכל הנוגע להבנת יצירת המשורר והתהליכים שעברה לאורך שלביה השונים.
"לאור מדייק בציון תאריכים ומקומות – וזה לזכותו בכל מקרה – אבל כמעט אף פעם אינו מבין מה באמת משמעות הדברים שאירעו בתאריכים ובמקומות שהזכיר. בכלל, לאור כביוגרף ספרותי הוא דבר שאבד עליו הכלח. למזלנו באו אחרים, כמו עידו בסוק, ופיתחו את הז'אנר המחקרי הזה שהיה כה מוזנח אצלנו. ההארה שהאיר בסוק את עמיחי, למשל, ממוקדת ומשמעותית מאה מונים יותר מזו של לאור בביוגרפיות הספרותיות שכתב. אי אפשר לחזור אחורה אל ימי לאור. זו אופציה שנחסמה לתמיד".
ביקורות נוספות כנגד ספרו של לאור טענו שמן הביוגרפיה נשמטו פרטים פחות נעימים מחייו של אלתרמן. "אני קיבלתי הכרעה עקרונית, שאת הביוגרפיה הזו אני מוציא בכרך אחד", הוא משיב. "יכולתי לכתוב חמישה כרכים על אלתרמן, אבל רציתי שיהיה כרך אחד, גם אם הוא יגיע לאלף עמודים, וזאת משום שאני כותב לציבור רחב, לא רק לקהל אקדמי. היה לי חשוב שזו תהיה ביוגרפיה פופולרית ונגישה, ובאלף עמודים אתה לא יכול להכניס הכול. אלתרמן חי 59 שנים, ואלה לא חיים של אדם רגיל, אלא חיים של חמישים אנשים. הביוגרפיה צריכה להיות טוטאלית ולהכיל את חיי היוצר כולם, וצריך גם להתייחס ליצירות הגדולות. ברור שאם הייתי מנתח את 'שמחת עניים' בצורה פרטנית יותר רוב הקוראים היו מדלגים על העמודים האלה. אחד המבחנים הגדולים ביותר של ביוגרף ספרותי הוא שתיאור היצירות או השיח עליהן לא יקטע את הדינמיקה של סיפור החיים".
אבל היו דברים שוויתרת עליהם כדי לא להציג את הדמויות שלך באור לא מחמיא?
"אני יודע שמאשימים אותי שאני מאוהב בגיבורים שלי. על אלתרמן אמרו לי שלא מספיק נכנסתי לביבים שלו, למרות שאני כן מזכיר את הפעם ההיא שהוא הקיא במסיבה, וכותב על כך שהוא נטש את הבת שלו ובגד באשתו. וגם בספר על עגנון דיברתי על הקמצנות שלו ועל איך שהוא דיכא את אשתו. אולי אפשר היה ללכת רחוק יותר, אבל כתבתי על שתי דמויות שבעיניי הן מונומנטליות, ואין לי עניין לעשות להן רצח אופי. לא הייתי אפולוגטי ולא התחנפתי, אבל גם לא התעמרתי בהן".
לצייר את ההקשר המלא
"ביוגרפיה היא רומן עם עובדות מוכנות מראש", אומר החוקר והמתרגם ד"ר עידו בסוק, שמפרסם בימים אלו את "ספקות ואהבות", ביוגרפיה של יהודה עמיחי (שוקן). זו הביוגרפיה השנייה שהוא כותב – הראשונה, "ליופי ולנשגב לבו ער", מגוללת את סיפור חייו של שאול טשרניחובסקי – ובימים אלו עובד בסוק במרץ על פרויקט ביוגרפי נוסף. "מדובר בסיפור", הוא אומר. "ביוגרפיה איננה מחסן של פרטים, אלא מין יצירה ספרותית בפני עצמה. כמובן שאסור לעוות דברים או לכתוב עובדות שאין להן שחר, אבל בהחלט צריך לארוג נרטיב שבתוכו נמצאים הפרטים המשמעותיים, בסדר סיבתי והגיוני".
בסוק מספר שתמיד התעניין בביוגרפיות של סופרים ובכתיבת סיפורי חיים: את הדוקטורט שלו הקדיש לאוטוביוגרפיות של נוער יהודי בפולין. "העיסוק הזה עזר לי מאוד כשהתחלתי לכתוב על טשרניחובסקי", הוא אומר. "הבנתי מה נדרש בסוג כזה של עבודה, והייתי בקיא בשפות הרלוונטיות ובחיים במזרח אירופה. כששאלתי את עצמי מי האיש הראשון שאני רוצה לכתוב עליו, חשבתי מיד על טשרניחובסקי, שהוא מן הדמויות המייסדות והנערצות של התרבות העברית החדשה, ויצאתי לדרך. קראתי כל דבר שקשור בו, כולל המקורות שהשפיעו עליו, ונסעתי לרוסיה ולאוקראינה – הכול בניסיון להכיר אותו כמה שיותר".
איך נראה התהליך?
"איסוף החומרים והקריאה לוקחים בדרך כלל שנתיים, וכך גם הכתיבה עצמה. כשאני כותב אני מנסה לתת את ההקשר המלא. לא מספיק לכתוב על האדם עצמו, כי האדם היה קשור בהרבה דברים – הושפע מזה, דיבר עם זה, ביקר בכל מיני מקומות. כשמדברים על טשרניחובסקי צריך לדעת מה זה הכפר שהוא גדל בו, מהי אודסה, איזו אווירה תרבותית הייתה שם, איזו מין עיר היא היידלברג. לא כל הקוראים יודעים את הדברים האלה, ותפקידו של הביוגרף הוא לתת הקשר מלא, גם של החיים התרבותיים והספרותיים של התקופה, כולל הביקורות על המשורר והיחס הציבורי אליו".
אמרת קודם שאתה מעריץ את טשרניחובסקי. האם ההערצה הזו לא פוגמת בכתיבה? אולי נכון יותר לנטרל את השיפוט המוקדם שלך כלפי היוצר?
"אף אחד לא יכול לגשת לכתיבת ביוגרפיה כלוח חלק. כולנו מגיעים עם עולם מסוים, עם החינוך שלנו וההשכלה שלנו והנטיות הנפשיות, וגם עם טעם מסוים. אני כן חושב שבביוגרפיה חשוב מאוד לעבוד באופן אינדוקטיבי, לוודא שהמסקנות באמת נובעות מהחומר, ולא מהחלטה שקיבלת מראש. יש ביוגרפים שחוטאים בזה. כמובן שיש לך רושם מסוים על האיש שאתה כותב עליו – ידעתי משהו על הדימוי של טשרניחובסקי, אבל זה לא שהחלטתי מראש על קונספט. נתתי לחומר לדבר.
פרופ' דן לאור: מחקרים שנעשו ברחבי העולם מראים שהביוגרפיה היא בין הז'אנרים היחידים שמצליחים לגשר בין המחקר האקדמי לבין הציבור הרחב. מדובר בסוגה שנמצאת על קו התפר הדק שבין מחקר לבין רומן. ביוגרפיה נותנת גם חיים וגם יצירה, מכתבים, כתבי יד, קשרים משפחתיים, והכול נארג לכדי סיפור
"זה חשוב כדי ליצור דיוקן מקיף ואמיתי. גם עם טשרניחובסקי וגם עם עמיחי לא הרגשתי שאני עורך הדין שלהם, זה שאמור להוציא אותם זכאים. אני כותב על המכלול, על הטוב והרע והחלש והחזק, ואם יש כישלונות או חולשות אני כותב גם עליהם, כי אין אדם מושלם ואין יצירה מושלמת – גם לעמיחי ולטשרניחובסקי יש שירים חלשים. לכן אני צולל פנימה ומביא את מה שאני נתקל בו, ולא יוצר קונספט ולפיו בונה את הספר".
גם בסוק נדרש לשאלה כיצד לשלב את הדיון ביצירות הספרותיות במהלך הביוגרפיה. "מצד אחד לא מדובר במחקר ספרותי, ואי אפשר לשקוע בניתוחים מאוד מפורטים של היצירות", הוא אומר. "זה לא תפקידו של הביוגרף. אני כותב על היצירות החשובות ביותר, על השירים החשובים והבולטים בכל ספר של המחבר, ומציע מעין תובנות בסיסיות על השיר. צריך כמובן להיזהר לא להשליך יותר מדי מהיצירות על החיים של היוצר. מעניין שדווקא כשמשוררים כותבים פרוזה משהו בדמיון שלהם קצת נסתם, והרבה פעמים הם כותבים למעשה את קורות חייהם – כך זה ברומן ובסיפורים של יהודה עמיחי. צריך להפעיל את החושים הנכונים ולבחון כל מקרה לגופו, ובכל מקרה הקפיצה מהשיר או מהסיפור למציאות היא לא פשוטה, וצריך לבחון אם יש במציאות מקבילה למה שנאמר בספרות".
העבודה על הביוגרפיה כרוכה גם בלא מעט שיחות עם אנשים שהכירו את היוצרים, כולל בני משפחתם. המפגשים האלה, אומר בסוק, לא תמיד קלים. "במקרה של טשרניחובסקי יש נכד שכעס עליי, וגם במקרה של עמיחי זה לא היה פשוט. אמנם ישבתי עם אלמנתו חנה וגם עם בתו, אבל המשפחה חששה. ביוגרפיה היא מין אנדרטה ליוצר חשוב, שההכרה בו וההתעניינות בו נשחקות עם השנים. אתה משקיע המון עבודה, לא בשכר, בחיים של מישהו אחר, ומצפה שהמשפחה תעריך את זה, אבל זה לא תמיד קורה. לפעמים המשפחה של היוצר אפילו כועסת עליך, כי היא חוששת מתדמית שלילית. בסופו של דבר, התחושה שלי הייתה שהעדר שיתוף פעולה מצד המשפחה לא פוגע בצורה מהותית בביוגרפיה. יש אולי פרטים מסוימים שהייתי יכול לדייק בהם יותר, אבל זה לא גורלי בעיניי".
היצירה השפיעה על החיים
פרופ' חגית הלפרין הגיעה לכתיבת ביוגרפיות מתוך העבודה שלה במרכז קיפ לחקר הספרות העברית, שם הייתה מנהלת ארכיוני הסופרים. עבודת הסידור והמיון של הארכיונים יצרה קרבה אינטימית עם כתבי היד של משוררים וסופרים, ועל שניים מהם כתבה ביוגרפיות: "צבע החיים" על אלכסנדר פן ו"המאסטרו" על אברהם שלונסקי, שתיהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
"בחרתי את אלכסנדר פן כנושא לעבודת הדוקטור שלי, וזו הייתה תקופה שבה לא היה נהוג להתייחס לביוגרפיה", אומרת הלפרין, פרופסור לספרות עברית במכללת סמינר הקיבוצים. "בסופו של דבר כתבתי את הדוקטורט בשני כרכים – אחד התייחס ליצירה של פן, והשני היה ביוגרפי. אחרי הדוקטורט יכולתי לעשות את מה שחשבתי לנכון כל הזמן, והוא לשלב בין שני הדברים. כשהתחלתי לחקור את השירה של פן רציתי לברר כמה פרטים עליו, וגיליתי שהכול נמצא בסימן שאלה: איפה הוא נולד, מי הייתה אמו, האם היה ציוני או לא ואפילו איך קראו לו. הייתה סדרה של שאלות שהפריעה לי במחקר, כי לא יכולתי להבין את מי אני חוקרת. כך הגעתי למחקר מעמיק וראשוני על פן, שבשנות השמונים לא היה כל כך ידוע.
"אני בהחלט חושבת שאפשר להבין כל יצירה בפני עצמה, גם בלי הביוגרפיה, אבל אם רוצים נקודת ראות רחבה, שמסוגלת לתפוס את כל היצירה של היוצר, אי אפשר בלי סיפור החיים. אלכסנדר פן, למשל, הוא אדם שהמיתוס והחיים מעורבבים אצלו – לא רק שהחיים השפיעו על היצירה, אלא היצירה שלו חזרה והשפיעה על חייו. דווקא בשירים שלו הוא מגלה את השם האמיתי שלו, ומשחק עם הקורא משחקים של אמת ובדיון. כמובן שהביוגרף צריך להצליב את כל הפרטים האלה, ממש כמו מחקר בלשי. למשל, אחת התעלומות אצל פן הייתה השאלה מי היא אמו, ובסופו של דבר הבאתי ארבע גרסאות, שכמעט כולן משכנעות. תוסיף לזה את העובדה שלפן יש כמה וכמה שירים שעוסקים בדמות האם וביתמות, והמסקנה המתבקשת, שעולה מהיצירות לא פחות מאשר מן התיעוד הביוגרפי, היא שהוא לא גדל עם אמא שלו. כשאתה מבין את זה, אתה מבין לעומק את היצירה ואת הדברים שהעיקו עליו".
הלפרין התחילה מהארכיונים – המסמכים, כתבי היד, היומנים, ומשם נסעה לראיין בני משפחה ומכרים. "הסתובבתי בכל הארץ עם טייפ", היא מספרת. "מתוך כל המחקר והשיחות סידרתי את הדברים ברצף כרונולוגי, כי הכרונולוגיה כאן מאוד חשובה. בכתיבה עצמה אפשר לבלבל את סדר הדברים, אבל הביוגרף צריך לסדר לעצמו את הכרונולוגיה בצורה מסודרת. ניסיתי לתת לחומר להוביל אותי, לבוא בראש פתוח ולקרוא כל מה שאפשר, כולל דרכונים, פיסות נייר, הקדשות, צילומים – כל מה שאני יכולה לדעת על היוצר, ובסוף לראות איך מכל הדברים האלה עולה הדמות. הדבר הקשה בביוגרפיה הוא שזה לוקח שנים – גם איסוף החומר, וגם הכניסה לעומק לתוך הדמות, ורק אם נוצרת מין הארה או הבנה שיש כאן סיפור נוצרת ביוגרפיה. אחרת זה סתם אוסף של עובדות".
איך הייתה העבודה מול בני המשפחה של שלונסקי ופן?
"זה תהליך רגיש, שנתקלתי בו כבר כשטיפלתי בארכיונים. כשמעבירים לך ארכיון אתה לא יודע אם העבירו אותו בשלמותו או צנזרו כמה דברים, ואם מביאים לך חומר רגיש המשפחה צריכה לתת אמון. עבדתי עם בני המשפחה כדי לרכוש את אמונם, שיאמינו שאני לא הולכת לכתוב ביוגרפיה צהובה, וגם אם אחשוף פרטים לא נעימים זה יהיה בהקשר המתאים. לא תמיד זה עוזר, כי בני המשפחה, כמו הביוגרף, רוצים שהדמות תתפרסם, שיכירו אותה, אבל האינטרס שלהם הוא לשמור מכל משמר על דמות מאוד חיובית, ואם תהיה ביקורת – שרק הם ישמיעו אותה.
"כביוגרפית, האמת כמו שאני רואה אותה חשובה לי: לתת את הדברים כהווייתם ולא לזייף או לעגל פינות. נוצרים מתחים סביב נושאים כמו תכונות אופי שליליות או אהבות מחוץ לנישואין. ברור שזה כואב למשפחה, אני מבינה את זה וניסיתי לכתוב בזהירות וברגישות, אך בלי לחטוא לאמת כלל, ולפעמים גם יש דברים שנשארים במחלוקת.
"אני חושבת שביוגרף חייב את האינטראקציה עם בני המשפחה, אחרת הוא לא יקבל את החומר החשוב והרגיש, שלמשפחה אין בעיה להסתיר אותו. אני למשל קיבלתי רשות להסתכל במכתבים של אלכסנדר פן לאשתו, ואם רציתי לצטט מהם הייתי צריכה אישור מיוחד. בסופו של דבר הביוגרף צריך גם להניח שהוא לא רואה את כל החומרים".
להיות נוכח כל הזמן
כותבי ביוגרפיות אמנם מקדישים את זמנם ומרצם לחיים של אחרים, אך עידו בסוק סבור שהביוגרף לא מבליע את עצמו בתהליך, אלא להפך: הוא חייב להיות נוכח כל הזמן. "כדי שהספר יהיה מעניין, הכותב צריך להיות נוכח", הוא אומר. "הוא צריך להיות במין דיאלוג עם החומר. הקורא צריך לשמוע את השיפוט של הביוגרף, ולכן יש מקום לפרספקטיבה שלו. לא כדי להבליט את עצמו, אלא כדי שהספר יהיה מעניין. הספר יכול להיות מעניין רק אם הוא חי, והפרספקטיבה של הביוגרף היא זו שמחיה את הספר, משום שהוא משוחח עם החומר. בכתיבה שלי, אני שופט: אני יכול לציין ששיר מסוים הוא מופלא או דווקא חלש, או שבמקרה מסוים המשורר התגלה כאנוכי, או כנדיב, וכן הלאה. כך התחושה היא שלאיש שכתב את הספר יש עניין חי בחומר. המטרה היא דווקא לא להיות מדען מרוחק, אלא להפך".
ואילו חגית הלפרין אומרת שניסתה דווקא לא לשפוט את הדמויות שכתבה עליהן. "הביוגרף לא יכול שלא להביא את עצמו. אני רואה את הדברים כמו שאני רואה אותם, עם האישיות שלי והערכים שלי, ומישהו אחר ייקח את אותם עובדות ומסמכים ויראה בהם משהו אחר. ניסיתי לא לשפוט יותר מדי, אלא להקשיב. זה לא תמיד קל, כי יש תקופות שבהן שפטתי את מי שכתבתי עליו – איך הוא התנהג כלפי נשים, איך הוא לא הבין דבר מסוים – אבל אחר כך אמרתי לעצמי שצריך להקשיב, להרפות, לא לשפוט אלא להקשיב, ואז לכתוב, להעמיד את סיפור החיים".
