"יום דרוך רגל האורחה על אדמת ארץ ישראל, מולד תקופה חדשה הוא". כך תיאר ההיסטוריון זאב יעבץ את חשיבותו ההיסטורית של ביקור משלחת חובבי ציון בארץ ישראל בקיץ תר"ן, 1890. חרף חשיבותו, לא זכה מסע זה עד היום לתיעוד הראוי לו בין דפי ההיסטוריה. מסתבר כי שני עשורים לפני "מסע הרבנים למושבות" המפורסם של הרב קוק בימי העלייה השנייה התקיים ביקור דומה של משלחת חובבי ציון בארץ ישראל. כמו משלחתו של הרב קוק, מטרותיה של משלחת חובבי ציון כללו את בירור מצב הדת והכלכלה במושבות העלייה הראשונה, וקירוב היישוב הישן והחדש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפרוטוקולים של זקני השב"כ
– מי הצית את המועדון הלבנוני?
– תושב יצהר תובע את שב"כ על לשון הרע
ביקורה של המשלחת והדיווחים שהעבירו חבריה לאחיהם בגולה השפיעו באופן דרמטי על גידול אחוזי העלייה לארץ בחודשים שלאחר מכן. במהלך ביקורה של המשלחת בירושלים אף השמיעו רבני היישוב הישן הערכה חסרת תקדים לניצני המפעל הציוני שכבר נראו בארץ, ובמיוחד לדמותו של הרב שמואל מוהליבר, שייצג את המפעל הזה בעיניהם. התבטאויות אלו היו כבר אז ראויות לציון כאבן דרך במסלול היחסים הפתלתל שבו צעדה החברה החרדית ביחסה לציונות.
בהשוואה למשלחות נוספות שהגיעו באותה תקופה לארץ שלא לענייני דת – לדוגמה משלחתו המפורסמת של בנימין זאב הרצל בשנת 1898 – בלט ביקורה של משלחת חובבי ציון בראשוניותו, בהיקפו, בהישגיו, במשכו ובעומק חקירתו את יישובי הארץ היהודים. למרות כל אלה, תועד המסע המדובר רק בעיתונות התקופה וביומנים קצרים שכתבו על אודותיו שניים ממשתתפיו. דבר קיומו הוזכר בקצרה בלבד בספרות שעסקה בהתפתחותה של ארץ ישראל באותן השנים. בחלוף מאה ושלושים שנה מהתרחשותו, אבקש לתארו ולעמוד בקצרה על משמעויותיו והשפעותיו הדרמטיות.
ארגון המשלחת
ההחלטה על יציאת משלחת לארץ ישראל התקבלה בוועידת חובבי ציון שהתקיימה בווילנה בקיץ תרמ"ט (1889). היה זה לאחר שנות משבר שידעה התנועה: חמש השנים הראשונות לפעילותה של "חיבת ציון" היו רוויות ויכוחים בין דתיים לחילונים בדבר אופי הנהגתה, לצד קשיים כלכליים ומגבלות שהטילו עליה השלטונות הרוסיים והעות'מאניים.
מטרת המסע הייתה לבדוק את מצב המושבות בארץ, ובמיוחד את מצבה הכלכלי והדתי של גדרה, שנתמכה על ידי חובבי ציון בלבד. מתיישבי גדרה נחשדו בקיום אורח חיים חילוני, והמנהיגים החרדים בתנועה ביקשו לבדוק מקרוב את מצבה. עוד התבקשו חברי המשלחת לחדש את פעילות הוועד הפועל של חובבי ציון ביפו שהוקם ב־1885 ונסגר בשל פטירתו הפתאומית של מנהלו. כמו כן נדרשו לברר אם ארץ ישראל מסוגלת לקלוט מאות מחברי אגודות חובבי ציון החדשות שקמו ברוסיה, זאת לנוכח שמועות לפיהן השלטונות העות'מאניים הקלו את המגבלות על ההתיישבות.
בסופו של דבר נדחה מועד יציאת השיירה על מנת לסמוך אותה לאספת חובבי ציון באודסה באפריל 1890. האספה ההיסטורית נערכה לרגל אישור שלטונות רוסיה את פעילותה של חיבת ציון, ובמהלכה הוקם רשמית "הועד האודיסאי". על אף ההתלהבות הניכרת לקראת המסע, שבשיאה הגיעה לארבעים נרשמים, המשלחת הסופית מנתה שישה־עשר איש בלבד, אשר היו שהגדירו אותם "מסלתה ושמנה של חובבי ציון". הייתה בה נציגות גם לפלג המשכילי וגם לפלג החרדי של התנועה.
אל הרב שמואל מוהליבר (1898־1824), רבה של העיר ביאליסטוק שעמד באותם ימים בראש התנועה, הצטרפו מקורביו, ד"ר יוסף חזנוביץ' ויצחק אייזיק בן טובים, הסוחרים מיכאל מאדיאנסקי ואליהו זאב לוין אפשטיין, המהנדס זאב טיומקין, הסופרים ואנשי הרוח שמריהו אימבר וחיים אליעזר מושקאט. חובבי ציון נוספים שהשתתפו במסע היו בצלאל קורלאנדסקי, יעקב ברוידא, כ"ל דודסון, מיכאל זוסמן, שלמה יהודה זקש, ראובן יעקובזון, אשתו ליבא יעקובזון, וכן אחותו של הרב מוהליבר (אשר שמה אינו מצוין בכתובים). למעמד ההפלגה הגיעו לברך אותם כאלפיים מחובבי ציון, בהם גם מנחם אוסישקין שתיאר בזיכרונותיו את הרושם האדיר שהותיר עליו המעמד:
אנחנו כֻּלנו לוינו אותם אל האניה, ואנכי לעולם לא אשכח את פרצופו המזהיר של הרב הגדול הזקן הזה כשישב על מכסה האניה ודמעות זולגות מעיניו וקורא מתוך חדוה פנימית "אני נוסע לארץ ישראל". את כל אחד ואחד מהנפרדים ברך בלחיצת יד ובברכה מיוחדת, ועל ראשי שם את ידיו ובהתלהבות מיוחדה קרא: "הנני מברך אותך להשאר תקיף בדעתך, להתיישב ולעבוד ברוחך בארצנו". ברגש־קדש עזבתי את האניה, ולעולם לא אשכח את הברכה הזאת (פורסם בתוך הרב יהודה לייב הכהן פישמן (עורך), ספר שמואל, ירושלים תרפ"ג, עמ' קט).
המשלחת הפליגה ביום שישי, י"ט באייר תר"ן (9 במאי 1890), מנמל אודסה לחופי הים השחור. בדרכה ליפו עגנה האונייה במספר תחנות. חברי המשלחת ניצלו את השהות בנמלים השונים לביקור בקהילות היהודיות באותן תחנות ולבדיקת מצבן החומרי והרוחני. בכל אחת מהן התקבלו בכבוד רב; בקונסטנטינופול זכו לאירוח אצל הרב משה הלוי, החכם באשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. באיזמיר פגשו יהודים ספרדים רבים העובדים במכס מטעם השלטונות והתפעלו מחיי הקהילה העשירים. באלכסנדריה נפגשו עם החכם באשי המקומי, רבי אליהו חזן. בפורט סעיד התרשמו מן הרמה הדתית הגבוהה של הקהילה הספרדית, אך הזדעזעו ממצבם הקשה של פליטי רוסיה ורומניה שחיו שם.
הפתעה בירושלים
בראש חודש סיוון הגיעו חברי המשלחת לנמל יפו וזכו לקבלת פנים חמה ולכבוד רב. ראשי הוועד הכללי מירושלים, וכן ראשי פקידות הברון ומנהלי אליאנס בארץ, הגיעו לקבל את פניהם. באותו היום כבר ביקרה המשלחת במקווה ישראל, בפתח תקווה וביהוד, מקום מושבו של הרב מרדכי גימפל יפה, חובב ציון מסור ומקורבו של הרב מוהליבר, והוא הצטרף אליהם למסע.
אור ליום שישי, ג' בסיוון תר"ן, יצאה המשלחת מיפו לירושלים. החלטת המשלחת לעלות לירושלים הייתה, על פי עדות משתתפיה, מתוך מטרה לקיים מצוות "עלייה לרגל". חבריה הגיעו נטולי ציפיות למפגשים משמעותיים עם מנהיגים תורניים בעיר, וחלקם אף הסתייגו מאורחות החיים הגלותיים שייחסו לבני ירושלים. למרבה הפתעתם, כשהתרגשו וקרעו קריעה לפנות בוקר עם הגיעם אל מחוץ לחומות כבר המתינו להם שם נכבדי רבני הכוללים בירושלים, והגישו להם את הברכה האישית שכתב לרגל הגיעם הרב שמואל סלנט.
"אם אמנם רגילה עיר הקודש ויושביה לקבלת פני אורחים רמים ונשאים בישראל, אבל רב וגאון היושב על כסא חכמה, וכבוד ישראל חופף עליו, האבד"ק ביאליסטוק, אורח נעלה כזה – חזון בלתי נפרץ הוא בארץ הצבי", דיווח באותם ימים עיתון הצפירה. ואמנם, היחס שלו זכתה משלחת חובבי ציון עם הגיעה לירושלים ביטא קרבה יוצאת דופן שחשו רבני היישוב הישן לרב מוהליבר. זאת על אף המחלוקות העמוקות ששררו ביניהם ביחס להתיישבות ולפעילות החקלאית שיזמה בארץ תנועת חיבת ציון, אשר באו לידי ביטוי בחריפות בסוגיית היתר המכירה בשנת השמיטה שקדמה לביקור.
הרב מוהליבר התקבל לביקורים ארוכים ונרגשים בבתיהם של הרב יהודה לייב דיסקין והרב שמואל סלנט, ואף התבקש לדרוש בבית הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד. בדרשותיו עסק בצורך באיחוד שורות הספרדים והאשכנזים בארץ ישראל. כך תיאר עיתון המגיד את מעמד הדרשות בחורבה:
כשעה עוד לפני העת הקבועה נקבצו המון רב מקהילות האשכנזים לבית הכנסת הנזכר והבית נמלא עד אפס מקום לעמוד, ובשעה העשירית הופיעו לבית הכנסת הדרת כבוד הרבנים הגדולים מהרש"ס [=מורנו הרב שמואל סלנט] ומהרש"מ [=מורנו הרב שמואל מוהליבר] ולפניהם השמשים לפנות הדרך בין ההמון הרב…
והטיף כטל דבריו על הפרץ הרחב בין עדות האשכנזים והספרדים אשר בשביל עסקי ממונות יתרחב הפרץ ותגדל השנאה בין עדה לעדה, על השלום כי נפקד מקומו בעיר הקודש, על אשר ירחיקו את אלה אשר לא יחשבו כמוהם, ועוד דברי מוסר בהשכל ודעת אשר לקחו לב כל השומעים הרבים. כן הרבה לחדש חדושים באורייתא בהיגיון ושכל ישר המובן לכל. כשעה הטיף דבריו הנכבדים. גם בדבר יישוב ארץ ישראל דבר דברים נכבדים, כל העם התרגשו מדברי פי חכם כזה, וישבעו עונג ויצאו כל העם שבעי רצון (המגיד, גיליון 25, ח' בתמוז תר"ן).
במהלך שהותה בירושלים יצאה המשלחת לביקור בן יום אחד בחברון, להשתטח על קברי צדיקים וללמוד על צורכי הקהילה היהודית בעיר. בשובם לירושלים חתמו חברי המשלחת על כרוז "שלום ירושלים", ובו הביעו את חוות דעתם החיובית על מוסדות התורה והחסד שפעלו בעיר ועל קרבתם של רבני ירושלים לרעיון יישוב ארץ ישראל. מנגד, חתמו גם רבני ירושלים על כרוז "זמרת הארץ" שבו בירכו על רעיון חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל. הם כללו בו התבטאויות נדירות כמו זו:
מה נכבד היום בו עליתם לארצנו הקדושה, אלופים יקרים ומאד נכבדים, ורעיון מרום וקדוש עמכם, רעיון ישוב הארץ הקדושה על ידי עבודת האדמה! מה מאד עלץ לבנו, בזכרנו כי יש אנשים כמוכם המוכתרים בנימוסים, באהבת תורה, בצדק, משפט ומישרים, עומדים בראש הרעיון הנשגב הזה, אשר אליו עינינו נשואות.
בשל התוכן הנדיר שכלל, פורסם כרוז זה בקובץ המאמרים "שיבת ציון" שהוציא לאור אברהם סלוצקי בשנת 1892, במטרה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב היהדות החרדית.
קבוצה מתוך חברי המשלחת נועדה במהלך הביקור בירושלים עם דמויות שעסקו בחינוך, בתרבות ובהשכלה של הישוב המתחדש בארץ. בעקבות פגישות אלה גמלה בליבו של חבר המשלחת, ד"ר יוסף חזנוביץ', ההחלטה לייסד בירושלים את בית הספרים הלאומי. הוא החל מאז באיסוף כספים וספרים, וכעבור עשור רכש את הקרקע לספריית בני ברית (שהוקמה ברחוב הקרוי על שמו עד ימינו אלה).
דיבת שווא במושבות
בתום הביקור בירושלים, שארך כעשרה ימים, יצאה המשלחת למסע של חודש לערך למושבות החדשות, ובמהלכו הצטרפו אליה אנשים בעלי שם מראשי היישוב בארץ. בסך הכול ביקרו חברי המשלחת בשמונה מתוך כעשרים נקודות יישוב יהודיות שהיו אז ברחבי ארץ ישראל. בכל מושבה שוחחו עם מייסדיה, למדו את הבעיות והקשיים וגיבשו מסקנות והמלצות כיצד ניתן לבסס ולהיטיב את מצבה.
במושבה עקרון (מזכרת בתיה) התרגש הרב מוהליבר מהמפגש עם בתיה המטופחים ושדותיה הפוריים של המושבה שאת הקמתה יזם בשיתוף הברון רוטשילד שמונה שנים קודם לכן. במיוחד בלטה הארת פניו למתיישבים, על אף העובדה שבשנת השמיטה שקדמה לביקור הם לא קיבלו את פסיקתו בעניין היתר המכירה ונהגו כרבני ירושלים, מה שהביא למשבר במערכת היחסים בין הרב מוהליבר לברון רוטשילד. המתיישבים פרשו בפני המשלחת את טענותיהם ביחס לפקידות הברון, ובשובם לאירופה העבירו חברי המשלחת את המסר לצרפת.
הביקור בגדרה הותיר במשתתפי המסע רושם חזק במיוחד: משנחשפו למצבם הכלכלי הקשה ולתנאי מגוריהם הדלים של בני המושבה הם נזעקו לגייס את חיבת ציון לסייע לבילו"יים בהקדם. מסירותם של בני המושבה לעבודתם החקלאית אף הובילה את הרב מוהליבר לשנות את עמדתו ביחס למדיניות הדתית שעל חיבת ציון לנקוט כלפיהם. בסיום הביקור הוא כתב ביומנו באופן חד משמעי, "כי כל מה שדברו עליהם בפריצות מעשיהם הוא דבר שוא ושקר", ועודד את המשך התמיכה הכלכלית של חיבת ציון בבני המושבה.
במהלך מסעה מגדרה לנס ציונה חלפה המשלחת על פני אדמת דוראן. חברי אגודת "מנוחה ונחלה", שרבים מחברי המשלחת נמנו עליהם, רכשו באזור זה שטח אדמה בן כששת אלפים דונמים, אשר מאוחר יותר חולק בהגרלה בין חבריה. היה זה הבסיס לייסודה של המושבה רחובות. משם המשיכה המשלחת אל ואדי חנין (לימים חלק מן המושבה נס ציונה) ולראשון לציון, שם התרשמו מרמת החינוך הגבוהה, מתחומי הלימוד המגוונים, ובמיוחד מידיעת העברית של ילדי המושבה. חיים אליעזר מושקאט, חבר המשלחת, העיד כי בחן את התלמידים והתרשם מהיכרותם עם התנ"ך בעל פה. באותם ימים נבנה שם בית הכנסת על ראש גבעה, ואהרון אייזנברג בן ראשון לציון תיאר בזכרונותיו את ההתרגשות שאחזה ברב מוהליבר למראה עיסוק הסתתים במלאכת הבניין:
יושבים הסתתים ועובדים, עובדים ושרים. הולמים הפטישים והולמים הלבבות. על גל אבנים ליד המסתתים ישב לו הרב שמואל מוהליבר, שביקר אז בארץ, ומתייעץ אתם. מדבר ובוכה, בוכה ומברך שהחיינו על שזכה לראות את בני משה נעשים סתתים והחולין נעשה קודש.
בפתח תקווה העידו חברי המשלחת כי חשו בנוח כאילו הם נמצאים באחת מערי פולין או ליטא. בעיתוני התקופה דווח כי כניסתם של המבקרים לתוך בתי האיכרים בפתח תקווה על מנת לבדוק לעומק את בעיות המושבה עוררה עליהם את זעמם של פקיד הברון אליהו שייד.
יעדה הצפוני ביותר של המשלחת היה זכרון יעקב. בין היתר בחנו שם הרבנים שהצטרפו למשלחת את מצבה הדתי של המושבה לאור חשדות שהגיעו אליהם על הידרדרות דתית ומוסרית של בניה. בסיום שהותם העידו כי מדובר בדיבת שווא, ותיארו בהתרגשות את הצימאון שהביעו בני המושבה לדברי התורה שהביאו עמם חברי המשלחת. מזיכרון יעקב שבה המשלחת ליפו ונערכה להפלגה חזרה לאודסה, בשתי זרועות: קבוצה אחת חזרה דרך ביירות וטריפולי, הקבוצה השנייה נסעה ישירות לרוסיה.
גידול בעלייה ובתרומות
עם הגעתם לאודסה העבירו הרב מוהליבר, מיידנסקי וטיומקין, לראשי הוועד האודיסאי את רשמיהם האופטימיים מן המסע. הם דיווחו על קליטה מוצלחת של רבבות עולים בארץ, ועל אפשרות רכישה של קרקעות רבות הפרוסה בפני העולים שיבואו. הם גם ביקשו למנות שניים מחברי המשלחת – בן טובים וטיומקין – לראשי הוועד הפועל ביפו לצד הרב יחיאל מיכל פינס. בכינוס של אגודת "מנוחה ונחלה", שנערך בשוב המשלחת ממסעה, סיפר הרב מוהליבר על רכישת אדמת דוראן, והוסיף את עדותו לפיה:
בכל הקדוש לנו, כי כל בני המושבות כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם עושים באהבה רצון קונם והולכים בדרך הטוב והישר בעיני א־להים ואדם, וגם אלה אשר אולי בהיותם בארץ מולדתם עוו הישרה שבו אל ה' בכל לבם בשבתם על ארץ הקדושה.
בטווח המיידי הובילו שמעי המסע לגידול ניכר במספר העולים לארץ, אשר הגיע במהלך שנת 1890 לשיא שלא נרשם כמותו מאז ראשית העלייה הראשונה. בשנתיים שלאחר המסע הוקמו בארץ ישראל שבע מושבות חדשות: רחובות, חדרה, עין־זיתים, משמר הירדן, שפיה, בת שלמה ונס ציונה. הדיווחים בעיתונות על אודות ביקור המשלחת אף הובילו לגידול ניכר בגובה התרומות שהועברו בתקופה שלאחר המסע למוסדות צדקה וחסד שפעלו בארץ ישראל.
עבודתו של הוועד הפועל של הוועד האודיסאי ביפו חודשה וסייעה להרחבת היישוב היהודי ביפו. אנשי היישוב הישן תמכו בוועד הפועל ביפו ובהנהגה הדתית (!) שנבחרה לו, היו שותפים בקליטת גל העולים, השתדלו למענם בקרב השלטונות, ואף שלחו נציגים לוועדות שהוקמו לשם כך. חזון הספרייה בירושלים היווה מאז המסע אבן יסוד למפעלי תרבות נוספים ביישוב החדש, ורבים מחברי המשלחת עצמם אף עלו חודשים ספורים לאחר הביקור להתגורר בארץ עם משפחותיהם.
חיבת ציון שינתה בעקבות המסע את מדיניותה במספר תחומים: היא פנתה לפעולות מעשיות יותר של הקמת קרנות ורכישת קרקעות, ולא הסתפקה בהענקת ליווי לעולים. כמו כן, קולות הביקורת שנשמעו באופן עקבי מפי גורמים חרדיים בתנועה על התנהלות בני המושבות שככו לאור לימוד הזכות שהשמיעו חברי המשלחת החרדים על המתיישבים בארץ. בעקבות המסע התרחש גם ריכוך מסוים ביחסם הקשה של פקידי הברון למתיישבים במושבות, בגישורם של חברי המשלחת.
עם זאת, אחדים מהישגי המסע נתפסו בחלוף תקופה ארוכה יותר כזמניים. הקשיים שנתגלעו עד מהרה בארץ אף הובילו חברים מקרב חובבי ציון להפנות אצבע מאשימה כלפי המשלחת על שלא העריכה באופן מהימן את יכולת הקליטה של ארץ ישראל. העלייה ההמונית המתחדשת של שנת 1891 נתקלה בסופו של דבר במצוקה כלכלית שהובילה מרבית מהעולים לכדי רעב, ובהעלאה משמעותית של מחירי הקרקעות בארץ על ידי השלטונות העות'מאניים. עד מהרה נאלץ הוועד האודיסאי להגביל את העלייה.
בהנהגתה של חיבת ציון המשיכו להתנהל מאבקים על אופיו הדתי של היישוב. ראשי הוועד הפועל ביפו לא רשמו הישגים בעסקאות הרכישה שלהם, והוחלפו תוך זמן לא ארוך בנציגים חילוניים חברי התנועה. עזיבתם הובילה שוב להפסקת התמיכה שהעניקו ראשי היישוב הישן לפעילות חיבת ציון, ולחידוש ההתבטאויות הקשות שלהם נגד היישוב החדש. למרות שהתחייבו לכך בפני המשלחת, ראשי היישוב הישן אף לא הקצו בפועל מכספי החלוקה שלהם למטרות התיישבות חקלאית.
אהבה שמקלקלת את השורה
האמנם העידו הקשיים שהתגלו בחלוף שנה מן המסע על כך שדיווחי המשלחת היו כוזבים ובלתי מהימנים? או שמא למדו משתתפי המסע לקח מביקורי משלחות קודמות בארץ הקודש, על הצורך לראות את הנעשה בה, ואת יושביה, בעין טובה? הדברים שכתב חבר המשלחת חיים אליעזר מושקאט בתום המסע בכוחם לייצג, ברוח פרשת "שלח", את הגישה שהובילה את חברי המשלחת ביחסם לשאלה זו:
כי טובה הארץ במאוד מאוד ויש בכחה להחיות עם רב מאחינו אם יבאו להתאחז בארץ אבותם לעבוד אדמתה… כי כל איש הרוצה לחיות חיי מנוחה שאננה, שקט ושאנן מפחד אויב ומתנקם, וחרפת מנאץ כבוד עמו ודתו לא תשמענה אוזניו, אין לו מקום אחר למצוא בו מנוחה לכף רגלו כי אם בארץ ישראל היושבת זה אלפיים שנה שוממה גלמודה ומצפה דרך כי ישובו בנים לגבולם לפתח ולשדד אדמתה ואכלו לחמם לשבעה ויין ענבים ישתו לרוויה.
נדמה כי גם אם נמנעו חובבי ציון שביקרו בארץ בשנת תר"ן מלהבחין לעומק בקשיים שעלולה הייתה לשאת בחובה עלייה המונית מיידית, עשו זאת רק מתוך אהבה שקלקלה את השורה. אהבתם ליושבי הארץ – חרדים וחלוצים כאחד – אהבתם לאדמת הארץ שנדרשה להיגאל, ואהבתם לבני עמם היושבים בגולה רחוקים מאדמתם. בסופו של דבר הם האמינו, כפי שאכן הוכיחה לימים ההיסטוריה, כי על אף הקשיים, ארץ ישראל מחכה לבניה שיירשו אותה, והם יוכלו לה, למרות הכול.
