מה לעזאזל חשבו לעצמם היוצרים של "חיל החלל"?
מובטח שהשאלה הזו תחלוף שוב ושוב במוחו של מי שאיתרע מזלו והחליט להתחיל לצפות בסדרת הקומדיה־לכאורה החדשה מבית נטפליקס. עשרה פרקים גדושים בשחקנים מפורסמים, הפקה עילאית ושיווק יוצא דופן מסתכמים בבעיה אחת ענקית: הסדרה הזאת פשוט לא מצחיקה. למרות העובדה שיוצריה של "ספייס פורס" – סטיב קארל וגרג דניאלס – היו אחרים ל"המשרד", אחת הקומדיות הגדולות של כל הזמנים; למרות קאסט שכולל את קארל בעצמו, את ג'ון מלקוביץ' המצוין, את בן שוורץ ההיסטרי ועוד; למרות כותבים מנוסים והפקה יוצאת דופן. למרות כל המעטפת הגרנדיוזית הזו, יכולתי לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבהן השמעתי יותר מצחקוק במשך למעלה מחמש שעות של טלוויזיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניו-יורק הקטנה: סיור וירטואלי בלואר איסט סייד
– הסדקים בממשלה שעוד יובילו אותנו לבחירות
– פעיל שמאל ותיק: ישראל היא המקור לאלימות המשטרתית בארה"ב
הרעיון מאחורי "ספייס פורס" היה כל כך פשוט, כל כך קלאסי: סיפורו של הענף החדש ביותר של הצבא האמריקני (שהוקם בהוראת הנשיא טראמפ, שמרחף ללא שם מעל הדמויות בסדרה), מנקודת מבטם של הגנרל שמפקד על החיל, המדען הראשי, מנהל הרשתות החברתיות ועוד שורה של דמויות משנה צבעוניות. כמעט שאין נקודת התחלה קלאסית מזו. היסטורית, סדרות קומדיה צבאיות כמו "הגיבורים של הוגן", MASH ואפילו בלאקאדר זכו להצלחה מסחררת והפכו לקלאסיקות. היה יכול להיות קל, כל כך קל, לשאוב השראה מאותה היסטוריה וליצור סדרה מדהימה, לפעמים מטופשת, לפעמים קצת רצינית ותמיד סאטירית וחותכת.
מה שקרה בפועל זו לא פחות מטרגדיה. בפרק הראשון אנחנו נחשפים לדמות הראשית, גנרל מארק ניירד (קארל), שיפקד על חיל החלל החדש תחת לחץ מוושינגטון להציג תוצאות ומהר. ניירד הוא איש צבא רציני מדי ששואף להצלחה בעיקר מול הירידות והציניות של מפקדי החילות האחרים, אבל במקום להיות מצחיק, הוא רק כמעט־מצחיק. מספיק כדי להעלות חיוך מדי פעם, אבל לא יותר מזה. את אשתו משחקת ליסה קודרו, שדווקא מספקת את הסחורה בכל פעם שהיא מופיעה על המסך – אלא שמסיבה לא מובנת בעליל, היא על המסך בשלוש־ארבע סצנות בלבד במהלך כל העונה.
וכך זה נמשך. דמותו של מלקוביץ', המדען הראשי של החיל, הוא יבש, ציני ומוגזם כמו שרק דמות של ג'ון מלקוביץ' יכולה להיות. אבל במקום לתת לו להשתלט על כל סצנה שהוא מופיע בה, הכותבים הופכים אותו ליבש מדי, רומזים ואחר כך מרפררים מפורשות לכאב בחייו האישיים, ובקיצור מונעים מהצופה את האפשרות פשוט ליהנות מהדמות. בתו של ניירד, אחת הטייסות בבסיס, ועוד דמויות אקראיות, מספקות עוד ועוד פוטנציאל לרגעים מצחיקים ואבסורדיים – אבל במקום ללכת עד הסוף ולספק לצופים את ההנאה הזו, הכותבים תמיד עוצרים בכמעט־פאנץ', או בוחרים בפאנץ' חלש כל כך שבקושי תרגישו שהוא שם.
זו לא קומדיה על פי כל הגדרה הגיונית של מה קומדיה אמורה להיות. אבל זו גם לא דרמה, או מותחן, או סדרה רומנטית. אולי אפשר להגדיר את "חיל החלל" כסיפור אימה, ולו רק מפני שהוא יגרום לכם לכסות את העיניים בזעזוע עמוק בכל כמה דקות.
לא ברור איך משהו כזה יכול לקרות. איך כל כך הרבה מצרכים יוקרתיים נכנסים לסיר אחד ומוציאים תבשיל שטירון במחנה 80 לא היה מעז לגעת בו. בעידן שבו כל חברת הפקות מחפשת לקלוע לדבר הגדול הבא, נטפליקס העלו נוסחה מושלמת שהתפרקה כשהגיע הזמן לבצע. תעיד על כך העובדה שלמרות ירידות חוזרות על נשיא שאמור בבירור להיות דונלד טראמפ – הדרך המובטחת לליבו של כל מבקר טלוויזיה ליברלי – הסדרה עדיין סופגת אש ביקורתית מכל כיוון.
ייתכן שהנקודה הזו בדיוק תסביר מה קרה. יכול להיות שהכוח שדחף להפקת הסדרה לא היה תסריט מבריק של שני יוצרים ותיקים, אלא שפשוט היה למישהו שם ממש־ממש דחוף לצחוק על הממשל הנוכחי. שזה בסדר! אם, אתם יודעים, הירידות היו מצחיקות. או שהבדיחות היו מצחיקות. אבל כאמור, אל תבנו על ספייס פורס אם אתם מחפשים הומור.
בסופו של דבר, יכול להיות שהסדרה הזו היא ההוכחה הסופית שסטיב קארל כבר לא כל כך מעוניין להיות דמות קומית. התפקיד הרציני עד מאוד שגילם ב"תוכנית הבוקר" של אפל, אחרי כמה תפקידים אחרים בסרטים, והאקטיביזם שלו בשחרור מתפרעים בהפגנות בארה"ב בשבועות האחרונים, הם כנראה אינדיקציה לכך. ייתכן שהוא עצמו אפילו לא מודע לכך עד הסוף. אבל צפייה ב"חיל החלל" לא משאירה הרבה מקום לספק: הקומיקאי שכולנו אהבנו מ"הדיילי שואו", "המשרד", "והרי החדשות", "שחק אותה סמארט" ועוד הפך לרציני מדי. במקום לספק את הלהיט של הקיץ, הוא ועמיתיו לחדר הכותבים הפיקו יצירה שתישכח לפני הסתיו. אל תבזבזו את הזמן שלכם.
חיל החלל נטפליקס
