ילד הולך לאיבוד, ואיש לא יודע לאן. זה הפחד הקמאי של כל הורה: חטיפת ילדים. פחד זה התעצם במיוחד מאז שנת 1980, עת נחטף הילד אורון ירדן בן השמונה מסביון. הוא נעלם בצהריים, במרכז המסחרי, משאיר אחריו רק זוג אופניים. הווילה המשפחתית ביישוב המבוסס הפכה לחמ"ל משטרתי שבו ממתינים כולם לטלפונים חוזרים ונשנים מהחוטף, שלא מהסס לבקש כופר נפש של שני מיליון לירות בתמורה לשחרורו של הילד.
מאמרים נוספים במקור ראשון:
המרגלים של ימי העלייה הראשונה
"היהודים באים" – סיוט שמרני נפלא
"זהות יהודית לא יכולה להתבסס על ביסלי ובמבה"
כעת, במלאת ארבעים שנה לחטיפה, מגיע "סוף עידן התמימות" – סרט שיצרו הדר קליינמן צדוק ותמנע גולדשטיין חטב ומחזיר אותי בקפסולת זמן בגווני שחור־לבן לימי ילדותי בשנות השמונים. חומרי הארכיון המשובחים, שחלקם מובאים לראשונה, מנכיחים את ימי החולצות של סטרסקי והאץ', את רכבי הסוסיתא ומכוניות הפולקסווגן. גם לנו היתה כזו, אפילו שתיים, אבל באותה נשימה מראה הסרט בפלצות כיצד ברכב ידידותי כזה חנק החוטף והרוצח, צבי גור, את אורון ירדן. את הכופר דרש מהוריו כאשר אורון כבר לא היה בין החיים. הוא ביקש מאביו של אורון לשים את הכסף בחבית מסומנת, הגיע לקחת אותו והצליח להימלט מציפורני המשטרה מבלי שנתפס או החזיר את אורון.
אני עוד זוכרת את הסיפור הזה בזמן אמת, הייתי קצת יותר צעירה מאורון, וגרתי לא רחוק משם. מאז פחדנו מכל מיני טיפוסים מפוקפקים שהסתובבו גם בשכונה שלנו, שמא נהיה הבאים בתור. נראה שכל המדינה התפכחה באותם ימים, כי האירוע הנדיר גרם לנו להבין שגם בישראל, כמו בארה"ב, אפשר לחטוף ילדים.
בסרט מתראיינת אחותו של אורון וגם בכירי קציני המשטרה שהשתתפו בחקירה. הם כבר מבוגרים, וניכר עד כמה המקרה צילק אותם וגרם להם לחיות עד היום בתחושת אשמה ופספוס. בשיא הסרט, מתנצל הקצין שרדף אחר צבי גור שברח עם כופר הנפש ולא הצליח לתפוס אותו והאחות מגיבה באצילות ובהתרגשות רבה.
הסרט, שהוא חלק מסדרת "קצה חוט", סדרת סרטים על מקרי רצח קשים שאירעו במדינה, בנוי כמו סיפור מתח, כיאה לסרט מז'אנר הפשע האמיתי. אנחנו כל הזמן מקווים שהמשטרה כן תצליח להחזיר את אורון לחיק הוריו, אבל עוצרים וצובטים את עצמנו, כי אנו יודעים איך הסיפור העגום הזה נגמר במציאות במה שתואר בעיתונות התקופה כיום הכיפורים של משטרת ישראל.
חורכים את הנשמה הראיונות האותנטיים עם הוריו של אורון שמבקשים באמצעות התקשורת שבנם יחזור הביתה והכי הופכים את הבטן הם שידורי הקלטות שיחות הכופר שבהם ההורים מתחננים אל צבי גור שיחזיר להם את הילד, והוא מערבב אותם בכל פעם בתירוצים מתירוצים שונים, וממהר לנתק. גם תמונות ממציאת גופתו מוצגים, אמנם תוך טשטוש מספיק, אך הן עדיין לא מספיק צמחוניות, ודאי עבור הורים לילדים, וספק אם היה מקום להראות אותן. היה גם מקום לספר בסרט שצבי גור ניסה לברוח בשנת 1985, בעת שקיבל מטלה לצבוע את חומות הכלא ולקח כמה ימים עד שנתפס.
אך הדבר הכי נורא, בסרט ובחיים עצמם, הוא לדעת שאם לא יקרה משהו מפתיע, הרוצח צבי גור צפוי להשתחרר מהכלא כבר בשנת 2025. המשפחה נאבקת לאורך השנים כדי שזה לא יקרה, אבל גם היא כבר עייפה ממלחמות.
הסרט משודר בעיתוי שבו גם נתבשרנו על תפיסת חשוד רציני, אולי לראשונה, בפרשת היעלמותה של הפעוטה הבריטית מדלן מקאן לפני 13 שנה, מה שמראה שהרוע תמיד קיים, ועלינו לחנך את ילדינו לא לדבר עם זרים, אבל גם לא להוריד מהם עיניים בגן הציבורי, ולו לרגע. כשהייתי ילדה, נתנו לנו להסתובב לבד מגיל הרבה יותר צעיר, אבל המדינה אחרי פרשת אורון ירדן היא כבר לא אותה מדינה והילדים שהסתובבו חופשי על אופניים ברחובות הערים הקטנות הם כבר הורים בעצמם. אם ההורות של היום חגה מעל הצאצאים בהליקופטר מדומה או ברחפן, זה לא רק בגלל ההורות האובר־מעורבת של היום, אלא גם בגלל שלא שכחנו את מה שקרה למשפחת ירדן.
סוף עידן התמימות, באתר "כאן", חמישה כוכבים
