מיכאלה קֵלי, בת חמישים מרחובות, חולה בסרטן גרורתי מחריף והולך, ויודעת שקלושים סיכוייה להחלים. אף שהכאבים הנוראים החלו רק שנה ורבע אחרי שסיימה טיפול בסרטן השד והחלימה, נדרשו כמה־וכמה רופאים וכמה־וכמה אבחנות שגויות כדי להבין שגם הפעם מדובר בסרטן. מיכאלה היא אישה אמיתית וספרה אמיתי באופן קיצוני: בחשיפה האישית הגמורה, בכנות שבה היא מספרת גם מה שלא מחמיא לה, ובאמיתוֹת שהיא מציעה בו לקוראיה, אמיתות שאינן מוחלטות, שהן לכאורה רק שאֵלָה, אבל הן שלה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הגילוי שמחלת הסרטן תוקפת לעיתים באופן אקראי עשוי להיות חיובי
מ-8200 ועד עמק הסיליקון – ישראל היא אומת הסטארט-אפ
"היהודים באים" – סיוט שמרני נפלא
זהו ספר מיוחד בין הספרים על התמודדות עם סרטן. ראשית מפני שהכותבת לא ניצחה את המחלה. על פי תפיסתה, היא גם לא נלחמה בה. היא לא מוכנה לקרוא לזה כך. אחרים יקראו לזה מאבק: למאמציה להירפא, לגבור על הכאב, ליצור, גם אם לפעמים, כדבריה, הנשיאה בכאב היא־היא היצירה. יתרה מכך, היא שמה לה למטרה "כל עוד אני חיה – לחיות", כלומר למצות את החיים, גם בסבל, ולא להתפתות להתמכרות לתקוות אובדן. כל זה מתוך פיכחון רב, השלמה עם מה שאין לשנות, והתנגדות עקבית לעמדה קורבנית.
"אילו בחרתי לראות אינטראקציות אנושיות כמערך של יחסי כוח", היא כותבת בעניין זה, "אולי הייתי נאלצת, דרך קבע, להשוות את עצמי לזולת, להתמקם אל מול חזקים ממני ולשאוף לגבור עליהם. איזה כאב ראש" (עמ' 57). כמובן, הלוואי שכאבי ראש היו הצרות שלה – וההומור המרומז הזה הוא חלק מהחן שבספר. לסוגי הכאב השונים היא קוראת בשמות פרטיים, ומתלוצצת איתם. ואף שהיא רחוקה מתפיסות רוחניקיות הרואות בייסורים מתנה, הנה כך היא כותבת על מוגבלות מבטם של הבריאים על החולים: "אולי, כשאי־אפשר לדמיין את הסבל גם אי־אפשר לדמיין את תעצומות הנפש שמגויסות כדי להתמודד איתו" (עמ' 85).
זהו ספר מעורר השראה, המקרין עוצמה אנושית ורוחנית דווקא מתוך עמדה מודעת של חולשה וקוצר־יד. אך הוא מיוחד גם במבנהו. כל פסקה (או שתיים) בו היא מעין הערת־הרחבה על ביטוי המופיע בראשה, ואשר נכלל באחת הפסקאות הקודמות וסומן בה בגופן מודגש. בסופו של דבר, כל הספר הוא צאצא של פסקת הפתיחה שלו. דרך זו, המקרבת את הספר אל מסורת המדרש והפרשנות היהודית הקרובה ללב הכותבת, גם מאפשרת לה להתגלגל מעניין לעניין שלא על פי איזו תבנית עלילתית או שיטתית, אך לשמור את הקורא איתה. קצת לתעות, אך לא ללכת לאיבוד.
לתעות – ובעיקר לתהות ולשאול. שמו של הספר, "אני רק שאלה", הוא לכאורה הקלישאה המשומשת על תורים במרפאות (וברוח זו גם תורגמה הכותרת לאנגלית), אך במהלך הקריאה מתגלה שמשמעותה האמיתית של הכותרת היא כפשוטה המילולי: אני רק שאלה, זה מה שאני. הדבר נרמז כבר במוטו היפה, מתוך ספרו האחרון של נתן אלתרמן "המסכה האחרונה": "וְאָמַר הַמְּחַבֵּר: עוּפִי, מְגִלָּה, / כְּדֶרֶךְ מְגִלּוֹת עָפוֹת, / וּמַלְּטִי אִתָּךְ אֶת הַשְּׁאֵלָה / מִן הַכְּלוּב הֶעָשׂוּי תְּשׁוּבוֹת".
קלי מרבה אגב לצטט מאלתרמן, ומעניין אם בכוונה או במקרה היא מצטטת רק מהיצירות שכתב בעשור האחרון לחייו, כלומר בדיוק אלו שכתב לאחר שעבר את גילה כיום; עשור של יצירות מפוכחות מאוד, וידועות־פחות. נייחל נא, נגד כל הסיכויים, לרפואתה של מיכאלה, ולעשור שישי, ומעבר לו, של חיים ויצירה.
