משה ארנד היה חכם גדול במיוחד בפרשנות התורה, ועם זה איש צנוע, נעים הליכות וחסיד מובהק; מדקדק בהלכות ומקפיד בקלה כבחמורה, ועם זה משכיל ורחב אופקים; מתוך זיכרון של היכרות אישית עמו נעניתי ברצון לכתוב כמה דברים על הספר הגדול "שבעים פנים לתורה" שערך בנו ד"ר אהרן ארנד על בסיס שיעורי אביו בבית הכנסת "בית יהודה" בשכונת בית וגן בירושלים.
בצניעותו האופיינית ובהקפדתו המקצועית, הסתייג פרופ' משה ארנד מהוצאת שיעורים מוקלטים בספר מודפס כי "הניסוח מאוד עממי ולא מלוטש. כך מותר לדבר בפני קהל"; "אני מסופק מאוד אם כדאי להשקיע מאמצים בזה". ברוך השם בנו התעקש, השקיע מאמץ עצום יחד עם בני משפחה וחברים והספר יצא כעת לאור כשתים־עשרה שנים אחרי פטירת המורה והמחנך הדגול.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
ניו-יורק הקטנה: סיור וירטואלי בלואר איסט סייד
שרת העלייה על קליטת יהודי צרפת: "עלינו לעשות בדק בית פנימי"
התוכנית לחינוך יהודי במדינות חבר העמים בסכנת סגירה
על ספסל אחד
כמחצית הספר מוקדשת למפרשי התורה, ובראשם כמובן רש"י, גדול הפרשנים בכל הדורות. משה ארנד, בדרכו הדייקנית, סקר את דרכי פירושו של רש"י לתורה בדוגמאות סדורות – מרמת המילים הקשות ואלה המופיעות רק פעם אחת בכל התנ"ך ועד שני מבטים חדשים על רש"י ופירושו: "בעיניים מודרניות", ו"לאור המחקר המדעי" – כל כך אופייני לאישיותו של ארנד.
את הדברים האלה יכול הלומד והמעיין למצוא גם בספר שהוציא משה ארנד יחד עם מורת המורים נחמה ליבוביץ ז"ל, "פירוש רש"י לתורה – עיונים בשיטתו" (האוניברסיטה הפתוחה, תש"ן), אולם בשיעוריו ובחלק הראשון בספרו זה, הציג משה ארנד בצורה מסודרת ושיטתית שבעה פרשנים קדומים ושבעה מאוחרים, ארבעה עשר מתוך "שבעים הפנים" לתורה. כך אפשר ללמוד באופן בסיסי ושיטתי מבואות ודוגמאות גם מפירושיהם של ר' יוסף קרא, תלמידו הקרוב של רש"י; רשב"ם, נכדו של רש"י; וחכמי ספרד הגדולים, כר' אברהם אבן עזרא, רד"ק, רמב"ן, ולבסוף, הפשטן החריף מכולם, ר' יוסף אבן כספי.
הקורא על הסדר מקבל מבט בסיסי ומקיף על מפרשי התורה מבית מדרשו של רש"י בצרפת ומפרשי התורה הגדולים בספרד. בצדק רב מתואר הרמב"ן כחכם רב־תחומי, שאיחד בפירושיו ובספריו עולמות שונים של פשט וריאליה, פשוטו של מקרא ומדרשי הלכה עם מאמץ לגשר ביניהם במידת האפשר, מוסר ופילוסופיה, וגם "דרך האמת" של סודות התורה לפי הקבלה הקדומה.
אחרי "שבעה פנים" של פרשנים ראשונים, העז משה ארנד והציג על במה אחת שבעה פרשנים אחרונים, שאינני יודע אם כולם היו מסכימים בעצמם לשבת יחדיו. מצד אחד, ראשוני המשכילים: "הביאור" לר' משה מנדלסון; פירוש ר' נפתלי הרץ וייזל לספר ויקרא ופירושו לתורה של שד"ל – שמואל דוד לוצאטו. ומנגד, פוסקים מובהקים שחתרו לאיחוד פשטי התורה שבכתב עם התורה שבעל פה ומנהיגים תורניים שנלחמו נגד כל נטייה משכילית־רפורמית, כמו "הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג; פירוש רש"ר הירש לתורה; פירוש המלבי"ם לתורה ו"העמק דבר" לתורה – פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין.
במקום שאין יראה – שואה
במחצית השנייה של הספר מופיעות פניו של משה ארנד כפרשן מצד עצמו, ולא רק על תורה ומפרשיה, אלא גם על אגדות חז"ל, על שבת ומועדים, על פיוטים ופייטנים, ועל מנהגי תפילה, קריאה בתורה, ובית כנסת (מהצעותיו: לקבוע לכל השיעורים והדרשות שבתוך התפילה זמן של 10 דקות ולא יותר, ויש לדאוג שהתפילה לא תתארך יותר מדי). אך במיוחד בולט משה ארנד כמחנך תורני מובהק בדור של תמורות ומהפכות, גם בדרכי ההוראה בתנ"ך, ובמיוחד באתגרי החינוך היהודי שבו עסק רוב ימיו.
כילד יהודי בן 12 וחצי – שניצל מגרמניה כי אמו הבריחה אותו לצרפת, למשפחה יהודית מחבקת, ומשם הצליחו להבריח אותו לשווייץ, כמתואר בספר בפירוט – לא יכול המחנך משה ארנד שלא להתבונן בשואה ולשאול ביושר האופייני לו מה שרבים שואלים: "איך יכול להיות שהקב"ה לא התערב, ונתן לדברים אלה לקרות?". כמו הרב יהודה עמיטל זצ"ל, התנגד גם משה ארנד לכל ניסיון להסביר את השואה; הוא מזכיר "הסברים" שתולים את הקולר באשמת המתנגדים האידיאולוגיים, ותגובתו: "תשובות אלה מוטב היה שלא נאמרו, וכולן הבל". אי אפשר להסביר את דרכי ההשגחה מפני אפסות האדם והבנתו.
אבל את השואה חוללו בני אדם, ובמיוחד בני התרבות שנחשבה מובילה באירופה גם בפילוסופיה של המוסר (קאנט), וחובה לשאול איך הגיעו המוני בני אדם לשפל המדרגה. תשובתו של ארנד: "רק אין יראת א־לוהים במקום הזה, והרגוני…" (בראשית כ, יא); הגאווה וההתנשאות בשל ההישגים הן שחסמו כל דרך "למנוע השתלטות של כוחות הרשע".
איך אם כן ראוי לחבר את הזיכרון של מה שקרה עם האמונה בה' ועם החינוך לדור הבא? לספר את האמת ורק את האמת, להרבות בפרטים. אבל מול כל הרוע, לתאר את חסידי אומות העולם, וכל דמות שעסקה בחסד ובהצלה, יהודים וגויים כאחד.
התנגדות נחרצת ל"לימוד המשולב"
בחלק המכתבים שבסוף הספר התרגשתי במיוחד לקרוא קטע ממכתבה של נחמה ליבוביץ, שהציף אצלי את הוויכוח העמוק שהתחולל בינה לביני על דרכי הוראת התנ"ך, וכך כתבה נחמה למשה, תלמיד מובהק שהפך לשותף לעיון בפירוש רש"י לתורה:
…בחלק מבתי הספר הדתיים־תיכוניים, מנשבת איזו רוח רעה האומרת שאין צורך ברש"י… אלא יש ללוות פסוק בקטע קטנטן מתוך הכוזרי, בשלש שורות מהר"ל, וכמובן בכמה מובאות מכתבי הרב קוק… וקוראים לזה 'לימוד משולב' או 'לימוד אינטגרטיבי', ואתה מבין שכמובן בדרך זו לא ידעו לא תנ"ך ולא כוזרי. אין שמים לב למבנה הפרק, לאמנות שבדברי הנבואה, אלא תולשים פסוקים ומלמדים 'רעיונות'.
כאשר רצה שר החינוך זבולון המר ז"ל למנות אותי למפקח על הוראת התנ"ך בחינוך הדתי, וראשי החמ"ד הסכימו, התנגדה נחמה ז"ל בכל תוקף והודיעה לזבולון המר שהיא תשבות מול לשכתו. השפעתה של נחמה על בחינות הבגרות בתנ"ך בחינוך הדתי הייתה עצומה, ומה שהיא חשבה עלי ועל חבריי מתומצת בקטע ההוא מן המכתב שלה למשה ארנד, אף שדיברנו פעמים רבות, גם בביתה, והיא ידעה שרש"י אצלי תופס את מקומו בראש. לימים התחלתי להוציא את ספרי "מקראות" לעיון רב־תחומי בתורה. אם הייתה רואה אותו אולי הייתה מקבלת, אבל אז עוד לא יכולתי להראות לה.
החלטתי אז לעשות מאמץ מיוחד להידבר עם נחמה. קבעתי מועד ובאתי לביתו של משה ארנד לשיחה ארוכה ויסודית. אמרתי לו שאין לי שום כוונה למחוק את מפעלה הכביר של נחמה, ואני מתכוון לשמור עליו באחריות רבה, אבל לא במאה אחוז של ההוראה והבגרות, אלא בחמישים אחוז. ביתר הזמן אכניס את "הלימוד המשולב" הרב־תחומי בתנ"ך על פי תפיסתי, ונתתי דוגמאות.
ארנד הבין היטב ואף השתכנע, והסכים ברצון להשתדל לפייס את נחמה, ולהביא לידי שלום בינינו. כעבור זמן מה הודיע לי בצער שנחמה לא מוכנה לשמוע, למרות כל מאמציו הכנים. אז התברר לי שממילא לא יאפשרו לי לחולל שינוי משמעותי בהוראת התנ"ך בחינוך הדתי, ולכן ביטלתי את מועמדותי. העדפתי את סיועו של זבולון המר למפעל התנ"ך שהקמתי בישיבת הר עציון ובמכללת הרצוג.
משה ארנד חשש שנפגעתי. כאשר ליווינו למנוחות את נחמה ליבוביץ ז"ל, ניגש אליי אחרי הקבורה והביע את חששו. אמרתי לו: "אף פעם לא כעסתי עליה, כי ידעתי שהיא התכוונה תמיד לשם שמים".
שיחה על שיח
הדוגמה הראשונה לעיון ברש"י בספר (עמ' 28־26) מתמודדת עם הפסוקים על יצחק אבינו בפגישתו עם רבקה: "ויצחק בָּא מִבּוֹא באר לַחַי רֹאי, והוא יושב בארץ הנגב; וַיֵצֵא יצחק לָשׂוּח בשדה לפנות ערב…" (בראשית כ"ד, סב־סג). הדיון שם ממוקד בפירוש המילה "לָשׂוּח", מילה יחידאית בתנ"ך. ר' אברהם אבן עזרא פירש: "ללכת בין השיחים"; רשב"ם פירש: "לטעת אילנות (="שיח השדה"), ולראות ענייני פועליו". כנגדם, רש"י ורמב"ן פירשו מלשון "שיחה", אולם רמב"ן כתב "עם רעיו ואוהביו", ורש"י כתב: "לשון תפילה, כמו 'ולפני ה' ישפֹך שיחו' (תהילים ק"ב, א)".
ארנד חתם את הדיון בהתנגדות של ר' יהודה ליב שפירא, מחבר "הרכסים לבקעה", לפירושם של ראב"ע ורשב"ם (לשון "שיח"), כי אי אפשר לגזור כך פועל משֵם, כמו שאין "לומר מן 'עץ' – 'לעוּץ', ומן 'גן' – 'לגוּן'…".
לו יכולתי, הייתי מזמין את נחמה ואת משה לסיור לימודי "בארץ הנגב", מבאר שבע לחבל הבשור, היא "ארץ גרר" המקראית. הייתי מראה להם גם איפה "באר לַחַי רֹאי" (הבאר ברביבים!), במרחק יום הליכה מבאר שבע על "דרך שור" המוליכה למדבר שור, ולמצרים, והיינו נוסעים מרביבים לצאלים. בדרך הייתי מראה להם את המעבר המדהים מנוף מדברי לנוף חקלאי, מסביר מה חיפש יצחק, החקלאי היחיד במשפחת האבות, בתחנה של ישמעאל סוחר השיירות ממצרים, "על העין בדרך שור" – חיפש שלום ופיוס, לפי חז"ל ורש"י – ואיך חזר ל"ארץ הנגב" החקלאית, אל "השדה" והשיחים שנטע. המסקנה היא שדווקא פירושם של ראב"ע ורשב"ם מעוגן בהבנת המרחב החקלאי על גבול המדבר, ובהבנת יצחק, כמודגש במילות התורה: "ויצחק בָּא מִבּוֹא באר לַחַי רֹאי – והוא יושב בארץ הנגב" (=החקלאית), עם השיחים שבשדה.
אינני יודע אם נחמה ז"ל הייתה מסכימה להצטרף לסיור כזה, כי "בדברים האלה אינני מבינה שום דבר", כפי שאמרה לי כמה פעמים, אבל אני בטוח שמשה ארנד ז"ל היה שמח לבוא, ואולי גם משתכנע. ייתכן שהייתי יכול לשכנע את רש"י ובוודאי את רמב"ן. זו הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו מאת ה', ללמוד מחדש תנ"ך עם מפרשיו בארץ התנ"ך. #
שבעים פנים לתורה / משה ארנד/ הוצאת המשפחה, תש"ף, 747 עמ'
