ספרו החדש של הסופר הצרפתי ז'אן־פיליפ בלונדל, הרומן השני שלו שתורגם לעברית, נפתח במשפט שגרתי, לא מבטיח טובות ולא מסקרן. לא הופתעתי. את הרומן הראשון "רכבת הבוקר לפריז" לא הצלחתי לקרוא כלל, הוא היה יותר מדי שגרתי ולא מסקרן מבחינתי. אבל אל מול הספר החדש התגנבה תהייה לליבי: אם הסופר מתמחה ברומנים על אנשים פרוזאיים ולא־מסקרנים, ובכל זאת ספרו הקודם היה לרב מכר, אולי בכל זאת יש בו משהו?
התרבות העכשווית, שיצרה את המושג המעט מפוקפק "חוכמת ההמונים" – במקום המשפט הלטיני היפה שנוסחו העברי הוא "קול המון כקול שדי" – העניקה למילים "רב מכר" סוג מסוים של כישוף אפילו בעיני מבקרת ספרות ותיקה שאינה מתפתה בקלות למקדמי מכירות מסוג זה. החלטתי לבדוק. מה כבר אפשר להפסיד? מדובר בספרון כיס, קטן וצנום, שאינו גוזל הרבה זמן ואפשר לנסות. אחרי חצי עמוד־עמוד ראשון נשביתי בקסם. התברר לי שבלונדל, שאפילו שמו העלה בי פיהוק, יודע לספר סיפור וכדאי מאוד לקרוא את מה שהוא כותב.
יחס אנושי חם
הדובר במשפט הפתיחה – "לא הרגשתי בנוח. עברתי מחדר לחדר… התבוננתי בשאר המוזמנים…" – הוא גיבור הספר, שמספר את הסיפור בגוף ראשון. הוא מורה לאנגלית בעיר שדה בצרפת. והוא מוצא את עצמו במקום שאינו רגיל להיות בו ואינו חש בו בנוח: בפתיחת תערוכה. זהו אירוע שבאים אליו בדרך כלל בני משפחת הצייר, שכניו, וגם כמה עיתונאים שמשלמים להם בשביל זה. לרובם – התמונות הן רק תירוץ למלא ערב ריק או לזלול מתאבנים ולחסוך את ארוחת הערב. וזה גם מה שהביא את לואי קלארֶה לשם. וגם משום שהצייר הוא תלמידו לשעבר, אלכסנדר לודאן, וקלארה קיבל ממנו הזמנה אישית.
חלפו אמנם כמה עשרות שנים מאז שהתראו לאחרונה, אך המורה נשאר פחות או יותר במקום: התחתן, הוליד שתי בנות והתגרש, אבל לא עזב את העיר הקטנה ולא שינה את אורחות חייו. לעומתו התלמיד, אלכסנדר, גיבורו השני של הספר, שהיה בנעוריו שקט ולא מתבלט, הפך במפתיע לצייר מפורסם. מעניין לראות מה נהיה ממנו, שואל המורה את עצמו כאשר נענה להזמנה.
בפגישתם המחודשת, לאחר נתק ושכחה ארוכה, השניים מתיידדים. יוצאים יחד למסעדה, יושבים על הברים. המורה בקושי זכר כיצד נראה התלמיד, ואילו אלכסנדר לא שכח כיצד בכיתה, כשחבריו תמיד התעמרו בו, היה זה יחסו האנושי החם לצד הקפדנות של מר קלארה, והאהבה שחש כלפיו התלמיד – שהפכו את שיעורי האנגלית לשעות יקרות של נועם.
באחת מפגישותיהם ליד הבר מבקש הצייר מן המורה שידגמן בשבילו בסטודיו שלו. לא, לא בעירום, חלילה. בלבוש מלא ובישיבה על כיסא. לגמרי מהוגן וסולידי. זה יהיה המשך לפרויקט, שבמסגרתו כבר צייר אלכסנדר סדרה בת שלוש תמונות, טריפטיך, של הוריו.
במילים מצומצמות אך מדויקות, מתאר הסופר את המהות של "ציד הנפשות" הקרוי "ציור פורטרט" ולוכד את הרגע שבו ה"אובייקט", לואי קלארה, מתחיל "לשבת" מול הצייר:
אני מחייך: 'זאת אינטימיות גדולה, לא?'
־ זה בלי ספק הדבר הכי מטריד. יותר ממלאכת הציור עצמה… הקרבה, ההתבוננות הקפדנית. העיניים שנלטשות בך. שמנתחות אותך… אני עומד לגלות אותך. לאט־לאט… אתה עדיין יכול לסרב מר… אה… לואי…
־ …'זה עירום, אלכסנדר.'
־ הוא מרים את הראש ושותל עיניו בעיני. במעמקיהן יש קריאת תיגר ופראות שמעולם לא ראיתי. קולו צלול כשהוא משיב שכן, זה בדיוק זה. ושמהסיבה הזאת אני עדיין יכול לחזור בי…
מאבק טעון אנרגיות
מה שהתחיל כביקור בתערוכה וכמפגש לציור דיוקן מקצועי ומהוגן הולך ומשתנה. הסולידיות והמהוגנות מתרופפות, והקשר ביניהם עובר שינוי. שני הגברים מתיידדים. ושניהם – וגם הקורא – תוהים: מה יהיה טיב הקשר ביניהם? האם זה יהיה רק קשר סתמי, ידידות שטחית בין שני גברים לא־נשואים ובודדים: ביקורים הדדיים, ישיבה בבר אל תוך הלילה, ערבים משותפים במסעדות; חילופי מילים שנועדים בעיקר למלא את הזמן הריק שבין יום עמוס עשייה ולילה בודד? האם ייווצר קשר משמעותי יותר, בעל תוכן אמנותי ואישי, בין צייר הפורטרטים, שהוא במובן מסוים צייד נפשות, לבין המורה לואי, המודל שלו – שאת עומקי נפשו ואת אישיותו הצייר מנסה להעלות, מעבר לבגדיו ומתוך עורו וקווי גופו של ה"מודל" ולחשוף בציור? ואולי יהיה זה קשר אפל־משהו, על קו הגבול שבין מָצוק לבין תהום, על סף אהבת גברים ומעבר לכך?
הגישושים – של כל אחד מן הגיבורים לבדו ושל שניהם יחדיו – אחר תשובה לשאלות אלו, הופכים למאבק סמוי וטעון אנרגיות ורגשות בין שניהם. תחילה לאט ואז יותר ויותר, פורצים אל פני השטח כוחות חיוניים ודחפים מודחקים, חיפושי־דרך ויצירה ואיומי־הרס. משיכות חבל בין נפש צעירה ורוגשת, נועזת ובוטחת של אמן בשיא הצלחתו, לבין מורה על סף זקנה, סקרן ועירני אך מבקש יציבות, שניצב מול האמן כמו סלע שבע סופות מול ים סוער. רק המסגרת החברתית של כללי התנהגות ראויים ונורמות של גבריוּת מקובלת, וידו האמונה של הסופר, ששולט בכול בסגנון מאופק ומדויק, ומניח לאנרגיות לפרוץ ולהיחשף מבלי לגלוש למלודרמה או לחשפנות פורנוגרפית – מצליחות לרסן מעט ולעצור מבעוד זמן את ההתפרצות הזאת.
וברקע, ותוך כדי המאבק הזה, אנחנו מתוודעים לעברם של השניים, אל מה שבנה ועיצב את אישיותם עד ההווה. מצד אחד, חייו של לואי קלארה: כמה פרשיות אהבה חולפות ולא כואבות, ואז התאהבות ונישואים כמעט־מפתיעים לאָן, אשתו בעשרים השנה הבאות. אחר כך גידול שתי ילדות, שמדירות כל עניין אחר ותובעות וממלאות את חייהם של בני הזוג. עד לרגע הבלתי נמנע של "התרוקנות הקן". אירוע טבעי וצפוי, שמתקבל בברכה גם כאשר בת אחת מהגרת מצרפת לקנדה, אבל מביא בעקבותיו, במפתיע, גם להתרוקנות ולפקיעת נישואיהם של בני הזוג. סיפור חיים שגרתי למדי, חיובי בסך הכול. מהלך עלילתי עם מורדות קלים ועליות מתונות. שום דבר מסעיר או מזעזע במיוחד.
לעומתו, ילדותו המיוסרת של אלכסנדר: ילד שתקן במשפחה דלת אמצעים וצרת אופקים, שחייה וחיי הילד נעים במרווח שבין מריבת הורים לאלימות מפחידה. ובכיתה הוא "ילד הכאפות" של התלמידים, שסופג יום־יום לעג, חרמות ומכות, ואין לו כמעט חברים בבית הספר או מחוצה לו. הילד הופך לנער מכונס בעצמו, שהציור הוא המפלט שלו מול העולם העוין שמסביב. ומשם – הפריצה החוצה וההצלחה האמנותית והמסחרית הגדולה, עם תערוכות ושובל של עיתונאים, אוהדים וסוחרי אמנות. אולם בצידם הלא מואר של חייו עדיין נותרו בדידות אומללה, חוסר יכולת או רצון ליצור קשרים ומחויבות אנושית ארוכת־טווח, והרפתקאות חד־מיניות מזדמנות שאינן מעניקות אושר אמיתי.
מפתיע ומרגש
אלה הם גיבורי הספר: שונים בגילם ובניסיון חייהם, בעלי רצונות מנוגדים ומבני אישיות שונים; שנמשכים זה אל זה ונאבקים זה בזה – על שליטה, על עליונות או על חופש. בחיים, ברגשות, אולי גם במין.
אפשר לתקוף את בחירת הדמויות הראשיות. לטעון שהן בנויות כקלישאות, סטריאוטיפים של "אמן צעיר מיוסר ומצליח" וניגודו "מורה מיושב מעיירה קטנה המתקרב לפרישה". בקווי דמותם של לואי קלארֶה ואלכסנדר לודאן יש אכן מאפיינים רבים שיכולים להרכיב קלישאות. אך זוהי רק הקליפה החיצונית, נקודת המוצא. דווקא מתוך הסטריאוטיפים האלה בונה הסופר דרמה פסיכולוגית עמוקה, סוערת וייחודית, שמפתיע כיצד מצאה לה מקום בין דפי הספרון הצנוע הזה ומאחורי משפטי הפתיחה היבשים, אפילו מעט עבֵשים שלו.
שוב ושוב מצליח בלונדל להפתיע את הקורא ולרגש אותו במהלכים לא צפויים ובמהפכים שמתרחשים מאחורי החזות הסטריאוטיפית לעילא; רובם בעומקי נפשות הגיבורים ומיעוטם בדממות שביניהם. מהלכים ותפניות אלה משכנעים וטבעיים לסיפור ויש בהם יכולת וכוח לאחוז בקורא ולא להרפות עד העמוד האחרון ומעבר לו.
חשיפה, ז'אן פיליפ בלונדל, מצרפתית: רמה איילון , כתר, 2020, 178 עמ'
