העונה השביעית והחדשה של "הומלנד" נפתחת כרגיל עם התמה המוכרת: קארי מתיסון נגד העולם. רק שהפעם, בניגוד לעונות הקודמות, אויבי המדינה אינם טרוריסטיים מוסלמים או אנשי ביון שסרחו, אלא לא פחות מנשיאת ארה"ב של אמריקה.
הומלנד תמיד אהבה לשתול בין פרקיה התייחסות לאירועי האקטואליה השוטפים. וכך, כשנה אחרי שדונלד טראמפ החל את כהונתו, הוליווד מדמיינת מה היה קורה אילו הוא היה לוקח צעד אחד רחוק יותר ומעלה את הטרלול לשלב הבא.
עלילת העונה הנוכחית מתרחשת כחודשיים לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בנשיאה אליזבת קין, שחתם את העונה הקודמת. מונעת מיצר נקמה עז, קין יוצאת למסע טיהור שלא היה מבייש דיקטטורים אפלים מהמאה הקודמת. היא עוצרת ללא סיבה ממשית 200 מבכירי ה־FBI, ביניהם גם סול ברנסן, ולא נרתעת מלהשתמש בשיטות פסולות כדי להשיג את מה שהיא רוצה, כולל רצח וחתירה תחת מוסדות החוק. חופש הביטוי מושלך אף הוא במהרה לפח, כאשר גם מתנגדיה בתקשורת הופכים למטרה (וד"ש לפוטין).
מול כל הרשע הזה ניצבת כאמור קארי שלנו, שאך לפני עונה סייעה לאותה נשיאה לעלות לגדולה, כך שמעבר לרצון הרגיל שלה להציל את העולם, יש כאן ממד של תיקון וקרב שוודאי יתפתח בין שתי הנשים החזקות של הסדרה.
למרות שהיא מנסה לשדר עסקים כרגיל – עם סול בכלא וקווין בעולם שכולו טוב (איך לקחתם לנו אותו?) – קארי בודדה מתמיד, והחשש שתיכנס להתקף פסיכוטי ושתיפול לצד האפל גדול. אבל עד שזה יקרה, היא תמשיך להחביא אנשים בתאי מטען, לשתול מצלמות בבתים של בכירי ממשל ולעקוב באובססיביות אחרי חורשי רעתה.
הבחירה לעסוק בתהליך שעלול לעבור מנהיג שנבחר בבחירות דמוקרטיות מתפקידו כנציג העם לאמונה עיוורת ב"המדינה זה אני" היא מעניינת, אך פוטנציאל האקשן בה לוקה בחסר. מצד שני, עוד מוקדם לקבוע והומלנד כבר הוכיחה שלפעמים לוקח לה זמן לחמם מנועים. מה שבטוח, ב"קליף האנגרים" היא עדיין מצטיינת עם סיום עוכר שלווה בפרק הראשון וממריץ דופק בפרק השני (שבו קארי מגשימה את חלומם של כל צופי "מראה שחורה" לדורותיהם).
בעונתה השביעית הומלנד כבר לא מחדשת יותר מדי, אבל היא יודעת לחזור על השטיק שלה באופן מושלם. קצת תיאוריות קונספירציה, קצת קריצה למציאות ועלילה קצבית שזורמת היטב. היא כנראה לא תצבור קהל מעריצים חדש אבל הצופים הוותיקים ימשיכו לשוב אל מותחן הריגול האהוב, והם יודעים בדיוק למה.
הומלנד שני, 22:00, yes EDGE
