שבוע לאחר תחילת צילומי הסדרה "טהרן" שהתקיימו באתונה בירת יוון, התכונן הצוות לצילום סצנת הפגנה ענקית. המטרה הייתה לשחזר את אחת ההפגנות שבהן סטודנטים וצעירים איראנים מפגינים נגד השלטון. אף שיש דמיון כלשהו בין אתונה לטהרן, ההפקה השקיעה מאוד כדי להפוך את עיר הנופש לבירת הרפובליקה האסלאמית. שלטי חוצות ענקיים שעליהם תמונות של מנהיגים איראנים נתלו, עמודי תאורה בסגנון איראני הועמדו, לוחיות הרישוי הותאמו וכמוהן גם התלבושות שנתפרו בדיוק רב. נשים בחיג'אב מלא וחלקי, גברים במדי משמרות המהפכה לצד מדי שוטרים איראנים וסתם אזרחים בלבוש אופייני לטהרן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהפכת הרעבים: תושבי סוריה דורשים שינוי
– סכסוך פנימי, מבט החוצה: תוכנית אבו מאזן להרחקת הריבונות
– תקינות פוליטית מסרסת כל דיון על פשיעה במגזר הערבי
באחת הכיכרות המרכזיות באתונה התכנסו מאות ניצבים ילידי איראן שקובצו מיוון ומשאר מדינות אירופה ועמדו מוכנים, אלא שאז הגיעו למקום אנשים ששאלו לשמותיהם, התעניינו מה הם עושים וצילמו אותם "מפגינים". חלק מהניצבים, איראנים במקור, נלחצו מאוד. אחת מהם חטפה התקף חרדה, והצילומים לאותו היום הופסקו. "היה צריך לדבר ולשכנע אותה שלא יאונה לה רע", מספר במאי הסדרה דני סירקין, "רק מלראות את זה קורה, הבנת מה זה לחיות בדיקטטורה ובמשטר שמפחיד את האזרחים". עד היום לא ברור מי היו אותם אנשים, ככל הנראה הם נשלחו על ידי השגרירות האיראנית כדי לתהות על קנקנה של ההתרחשות החריגה.
הסדרה, שעלתה השבוע בכאן 11, זכתה בימים אלה להישג עצום כאשר אפל TV קנתה את זכויות השידור שלה. "זאת שמחה ענקית, חלום שהתגשם והוכחה שאם עושים משהו עם כל הלב ובתשוקה אמיתית, בסוף לפעמים קוטפים פירות מתוקים", אומר סירקין, "קיוויתי מאוד שזה יקרה כי ידעתי שיש לנו משהו ממש טוב ביד. אבל כשדנה עדן המפיקה התקשרה וסיפרה לי על העסקה שנסגרה לא האמנתי לרגע, והאמת שאני עדיין קצת המום מזה. גם לטוב לוקח זמן להתרגל".
"טהרן" מגוללת את סיפורה של תמר רביניאן, האקרית צעירה מיחידה 8200 שנשלחת על ידי המוסד תחת זהות בדויה כדי לסייע לחיל האוויר הישראלי בתקיפה של מתקני הגרעין באיראן. מצד אחד תמר מוצאת את עצמה בעיר עוינת, תחת מצוד המסכן את חייה. מצד שני היא מתאהבת באקטיביסט מקומי ומתחברת לשורשיה המשפחתיים הנטועים באדמת איראן.
שלושה יוצרים לסדרה: משה זונדר ("פאודה"), דנה עדן ("יש לה את זה") ומאור כהן. מככבים בה השחקנים הישראלים ניב סולטן, מנשה נוי ולירז צ'רכי לצד השחקנים הזרים שון טאוב ("הומלנד", "איירון מן") נוויד נגהבאן ("הומלנד", "אלאדין") ועוד.
כמו בקסבה של שכם
מעבר להצצה לעולם הריגול הישראלי מעניקה הסדרה הצצה לעולם מסקרן לא פחות, עולמם של הצעירים המוסלמים האיראנים שלא מוכנים לחיות תחת משטר דתי מדכא. סירקין, שביים בין היתר את "תא גורדין", "שחקן זר", הסרט התיעודי "סבנה", "המדרשה" ו"סטוקהולם", ומי שזכה בפרסים רבים בארץ ובעולם – ביניהם פרס אופיר לבימוי הטוב ביותר של סרט קולנוע ושישה פרסי האקדמיה לטלוויזיה – חי בשנתיים האחרונות את טהרן ולמד את השפה הפרסית כדי להצליח לתקשר עם צוות השחקנים ממדינות שונות, שהמשותף לכולם הוא שורשיהם האיראניים. הסדרה צולמה במשך למעלה מחמישים יום באתונה. הבחירה בלוקיישן הזה נעשתה הודות לקרבה של יוון לארץ, לדמיון לטהרן ולעובדה שיש בה הרבה מהגרים איראנים שרואים בה תחנת ביניים בדרכם לגרמניה. כ־4,500 פליטים איראנים חיים באתונה, מתוכם נבחרו ניצבים ושחקנים לגילום תפקידים קטנים. ביום הראשון לצילומים הגיע סירקין לחצר כשהיו בה מאות ניצבים איראנים. "הרגשתי כמו בקסבה של שכם. פחדתי מאוד, אבל פגשתי אנשים לגמרי אחרים ממה שחשבתי, הם לא ערבים, והתרבות שלהם היא יותר מערבית מאשר ערבית".
באנגלית שבורה (מצד המהגרים) ובפרסית שבורה מצידו, ניסה סירקין לנהל שיחה. "זה היה מפגש נפלא. התרגשתי לפגוש אותם. הרבה מהם הם אנשים משכילים ואקדמאים שמחפשים חיים טובים יותר לעצמם, חלקם נאלצו לברוח מביתם מפני שנרדפו בידי השלטון, והיו שם אנשים שפשוט לא רוצים לחיות בדיקטטורה ותחת דיכוי דתי. בתור אנשים שברחו מאיראן הם דווקא רצו שיראו אותם בסדרה ולהתריס נגד המשטר. בניגוד אליי ואלייך, אנשים שחיים בחברה דמוקרטית, אוהבים את המדינה ומרגישים שהמשטר מייצג אותנו, האיראנים שפגשתי אוהבים את העם והמדינה שלהם אבל חושבים שהמשטר שם הוא אסון.
"גילינו שבאיראן אם אתה רק חושב לרגע בעצמך אתה מסומן ואתה בבעיה. אם אתה רוצה לעשן, ללכת עם החברה שלך יד ביד, לנסוע לראות עולם, ללכת בשורטס ולשמוע מוזיקה מערבית אתה בבעיה. הצעירים האלו עושים מסיבות בטבע, בבתים פרטיים, שומעים מוזיקה מחתרתית וחלקם מתמכרים לסמים. בצורה פרדוקסלית אנחנו כמעט היחידים שיכולים להראות את זה, אולי זה יהיר להגיד, אבל הם לא יכולים לספר על עצמם, ואנחנו בהחלט יכולים לנסות".
אחת הדמויות בסדרה, למשל, היא של מילאד, צעיר איראני המתמרד במשטר. שרבין אלנאבי מגלם אותו. אלנאבי היגר לאנגליה עם משפחתו האיראנית, ואת האודישן לתפקיד הוא ערך בזום, בימים שהעולם עוד לא הכיר את הקורונה. הצוות הישראלי התלהב ממנו, אבל אז ראו שהוא מסויג מאוד. "שאלנו אותו למה זה, והוא אמר שכל מי שהוא מכיר אומר לו לא לעשות את התפקיד הזה ו'מה אתה צריך את הישראלים האלו'. הוא אמר שהוא עושה את זה דווקא, שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה. ליום הצילומים הראשון הוא הופיע עם קעקוע של מפת איראן על זרועו. שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, והוא אמר שהוא רוצה להעביר מסר שלמרות שהוא משתתף בסדרה הוא פטריוט איראני", אומר סירקין. את הדמות האיראנית הבכירה בסדרה משחק השחקן האמריקני־יהודי ממוצא איראני שון טאוב, שהשתתף בעבר ב"איירון מן" וב"רודף העפיפונים". הוא מגלם את פראז, מפקד משמרות המהפכה. "שון הוא שחקן ענק, יהודי חם ואוהב את איראן. כמו ילידי איראן רבים אחרים, הוא חולה על המקום שבו נולד. הם שונאים את השלטונות, אבל מתגעגעים לשפה, לתרבות, לאוכל. שון הוא יהודי־אמריקני ולמרות זאת הוא אמר לי 'חשוב לי מאוד שהעם האיראני יֵצא טוב בסדרה'. אמרתי לו 'אתה יהודי, מה אכפת לך?' והוא הסביר לי עד כמה אכפת לו מארץ הולדתו".
השחקן האמריקני נוויד נגהבאן – מי שגילם את דמותו של אבו נאזיר, בכיר באל־קאעידה בסדרה "הומלנד", ושיחק בסרט הישראלי "באבא ג'ון" – מגלם בסדרה "טהרן" אזרח איראני, ובכה כשקרא את התסריט בביתו בלוס־אנג'לס. "גם אני בכיתי איתו. אתה מבין שיושב מולך אדם שהחיים שלו נגדעו כשהוא עבר למערב. מאז שעזב הוא לא ראה את הוריו ואת האחים שלו שנשארו באיראן. זה קשה. לכן 'טהרן' זו לא סתם סדרה בדיונית, כל השחקנים ילידי איראן שהשתתפו בה עשו בחירה. הם גמרו עם איראן, הם לא יחזרו לשם. דווקא בגלל זה הרגשתי שאני חייב לעשות משהו כן ואמיתי והכי טוב, ולהתייחס לזה הכי ברצינות".
מציאות ודמיון
כמו מעין פרומו לסדרה, דיווח ה"וושינגטון פוסט" בחודש שעבר כי ישראל ביצעה מתקפת סייבר נגד המחשבים בנמל שהיד רג'אי שבדרום איראן. המתקפה גרמה לשיבושים קשים בפעילות הנמל למשך כמה ימים. בדיווח נכתב כי ייתכן שמדובר בתגובה על מתקפת סייבר נרחבת נגד מתקנים של תאגידי מים וביוב בישראל בחודש שקדם לכך. "טהרן", בלי ספוילרים, עוסקת בהתקפה דומה. "איראן היא תמיד נושא אקטואלי בחיינו", אומר סירקין. "אנחנו מנהלים נגדם מערכה, שבשנים האחרונות, כמו בסדרה, באה לידי ביטוי במלחמת סייבר. רצינו לעסוק בפחד הכי עמוק שלנו – פצצת הגרעין האיראני. זה פחד זהה לפחד מנאצר, מסוריה, איזשהו פחד יהודי עמוק שמישהו רוצה להרוג אותנו".
סירקין שירת בצבא ב־8200, היחידה שבה שירתה גם גיבורת הסדרה, תמר (ניב סולטן). שלוש שנים בסדיר וארבע שנים בקבע ביחידה היוקרתית והסודית עזרו לו לביים את "המדרשה", "תא גורדין" ועכשיו את "טהרן". "כן, הייתי בקהילת המודיעין הרבה שנים, וזה גורם לכך שהסדרה לא תיראה מופרכת. מי שמבין בעניינים ידע שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים. אבל אין בסדרה סודות מדינה. נזהרנו לא לחשוף ולא לסכן את המדינה שלנו, ידוע שהמוסד פועל באיראן".
כן, כולנו ראינו את הקלסרים של נתניהו.
"נכון, אז ידוע שיש לנו נוכחות שם, אבל הסדרה היא המצאה. עשינו תחקיר גדול על דברים שכן אפשר לדבר עליהם".
כשניגש סירקין ליצירת הסדרה הוא גייס את חבריו דוברי הפרסית משירותו הצבאי. "ביקשתי שיארגנו לי רשת תמיכה של פרסים וקיבלתי את מיטב היועצים בתחום". לדבריו לא מדובר באנשים שמשרתים עכשיו ביחידה הסודית, אלא אנשים שפעלו בה בעבר. "כשאתה עושה סדרות כאלו, עדיף לא להיפגש עם אנשים שמצויים בתוך הדבר הזה עכשיו, כי אתה רוצה להשאיר משהו לדמיון. הסדרה היא דמיונית, עשינו המון תחקיר והתייעצנו המון כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר".
כחלק מההכנות שלו לבימוי הסדרה למד סירקין, כאמור, פרסית. "זו הייתה ההחלטה הכי טובה שלי מבחינה מקצועית בקשר לסדרה הזו. כשאתה לומד שפה אתה לומד את התרבות. פרסית, למרות מה שחושבים בטעות, לא דומה בכלל לערבית. אמנם השפה נכתבת באותן אותיות, אבל היא שונה מאוד. דרך המורה לפרסית קיבלתי חלון לתרבות הזו, קראתי רומנים איראניים, וצפיתי בסדרות ובסרטים איראניים. הבנתי שאנחנו בעצם נורא מפחדים מהאיראנים ואנחנו לא יודעים עליהם כלום. אחת המטרות של הסדרה היא להכיר לישראלים את האיראנים, שנדע עליהם משהו מעבר לכך שהם רוצים להשמיד אותנו".
את השיעורים בפרסית הוא חלק עם השחקנית הראשית, ניב סולטן. "מהרגע הראשון היה לנו ברור שהדמות הראשית תהיה סוכנת ולא סוכן. המוסד הוא ארגון שוויוני, ואני אישית אוהב מאוד נשים חזקות ומעניינות על המסך. אני אוהב את הדבר הזה של חיזוק ייצוג הנשים בטלוויזיה. בסופו של דבר יותר נשים צופות בטלוויזיה מאשר גברים, טוב לתת להן דמויות להזדהות איתן".
פעמיים בשבוע ישבו סירקין וסולטן לשיעור בשפה ובמנטליות הפרסית. "במקום במאי ושחקנית הפכנו לחברים לספסל הלימודים. למדתי על ניב כמה היא חרוצה ומשקיעה ושהיא אדם טוב, וזה עזר לי לסמוך עליה על הסט. לא היה לי שום ספק שהיא תוכל לעשות את זה. ניב לקחה שיעורי קרב מגע, שיעורי ירי, עשתה כושר. עשינו דברים שנדיר לעשות בארץ בשביל תפקיד". ההשקעה יוצאת הדופן בהכשרת השחקנים, בתפאורה ובצילומים בחו"ל התאפשרה הודות לשיתוף הפעולה עם ענקית הפצת התכנים הטלוויזיוניים Cineflix Rights הבריטית. החברה שותפה להפקה וכן רכשה את זכויות ההפצה של הסדרה ברחבי העולם. "זה בהחלט אפשר לנו לעשות את ההפקה בתנאים נאותים, התקציב הוכפל בזכותם. בטלוויזיה כשיש תקציב זה עוזר מאוד, הצוות היה גדול יותר, היה עוד תסריטאי, הרבה ניצבים והפקה שטסה ליוון". במשך שלושה חודשים וחצי שהה הצוות יחד בבניין דירות באתונה. "הפכנו למשפחה. כשאנחנו נפגשים אשתי אומרת שאני 'הולך לפגוש את המשפחה האחרת' שלי. זו הייתה חוויית יצירה מיוחדת.
"עוד במהלך העבודה על הסדרה כבר התפרסמו כתבות בתקשורת הערבית המספרות על 'הסדרה הציונית האנטי איראנית'. זו מין התניה כזאת שאם זו סדרה ישראלית, אז היא בטח אנטי. אני לא חושב שהסדרה היא נגד איראן, אנחנו מכבדים את איראן ומציגים דמויות איראניות כדמויות מורכבות. זה ההבדל בינינו לבין איראן. שם בחיים לא יעשו סדרה על ישראל ויראו בה את המורכבת. כשאני שומע בישראל קולות לצנזור אמנות, אני שואל: במה אנחנו שונים מהם? חברה חופשית ודמוקרטית היא כזו שמרשה לעצמה לבקר את עצמה".
בסדרה יש גם נקודה יהודית קטנה בדמותה של השחקנית אסתי ירושלמי, שעלתה בעצמה לארץ בגיל 15 מטהרן, והיא נותנת הצצה לקהילה היהודית באיראן.
שנאת דיכוי בדם
סירקין, 49, נולד במוסקבה ועלה לארץ בגיל שנה. החיבור אולי הכי חזק שלו לסדרה הוא דרך הסיפורים של הוריו, ששנאו את הדיקטטורה ואת הדיכוי בארץ הולדתם. "ההורים שלי היו ציונים ושנאו את המשטר במוסקבה. הסיפורים על איראן עכשיו הזכירו את הסיפורים של הוריי על חיים בדיכוי תחת הסטאליניזם. גיליתי שיש דמיון בין האיראנים לתרבות הרוסית. בתור ילד היו למשל מכריחים אותי לומר בוקר טוב לשכנה. זה משהו שהוא בסיסי ברוסיה וגם באיראן. עוד דוגמה – לרוסים ולאיראנים יש אהבה גדולה לשירה. לאמא שלי היה לכל מאורע משפט של פושקין לצטט. אלה דברים שחיברו אותי לדרמה הזאת בצורה ברורה ומיידית".
אביו לב היה צייר, אמן פסיפסים ופסל. סירקין האב יצר מעל שבעים יצירות קיר גדולות ממדים בברית המועצות, ישראל, אירופה וארצות־הברית. כשאני שואלת את הבן במה עסקה אמו, הוא אומר בחיוך "אמא פרנסה". "היא עבדה במשרד האוצר והייתה הצד הפרקטי במשפחה", הוא מספר. מה שאפיין את עבודתו של אביו הייתה ההתמחות באמנות יהודית, ובמרבית הפסיפסים שלו הוא שיבץ ציטוטים מהתנ"ך. "אבא בחר להיות אמן אידיאולוגי, ציוני ויהודי. בזמנו לא העריכו את זה. כשהוא חי ברוסיה הוא השתוקק לעשות דברים מהנפש היהודית שלו, ופה הוא הקדיש את עצמו לזה. הוא הגשים את החלום שלו, אבל פה בישראל זה כבר לא היה חתרני. יש משהו באמנות שצריך להיות חתרני, אחרת היא לא אמנות. אם היא לא גורמת לבן אדם לחשוב, אז מה זה שווה?"
הוא גדל על כך שזו זכות לחיות במדינה חופשית, יהודית ודמוקרטית, בבית רוסי "עם פסנתר וסבתא בסלון, סטריאוטיפ מלא של כל מה שאת מדמיינת". בתור ילד היה מצייר ומפסל כמו אביו, "אבל מאז שאני עושה סרטים לא ציירתי אפילו קו; הסרטים זו אמנות מודרנית. אבא לא רצה שאהיה אמן, כי היו לו חיים לא קלים בארץ".
הוא למד במגמה ביולוגית והוריו קיוו שימשיך במסלול הזה גם באקדמיה. כשהמשיך אחרי 8200 לבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" הם היו מודאגים, אבל כשראו שטוב לו, תמכו בו. בבית הספר לקולנוע הכיר את מאיה, אשתו. מאיה לא השתלבה בתעשייה; למעשה היא די סבלה מהלימודים והלכה ללמוד מדעי המחשב. "היא אוהבת מאוד סרטים ואני אוהב מאוד לשמוע את דעתה על תסריטים, אבל היא נהנית לשבת בסלון ולפתור אלגוריתם ופחות לעסוק בקולנוע". השניים הם הורים לשלושה ילדים, והמשפחה מגבה אותו בהיעדרויות הארוכות שלו מהבית בימי צילום בלתי נגמרים. "אשתי הגיבורה ניהלה הכול בלעדיי. לעשות סרטים זה דומה למבצע צבאי, זה מזכיר לי את הימים שהייתי קצין והיו תחתיי חיילים. יש הכנה ארוכה, ואז יוצאים למבצע, ובסוף מלקקים את הפצעים".
את "המדרשה" צילם בקייב, את "תא גורדין" בבולגריה, אבל הפעם זו הייתה הנסיעה הארוכה ביותר שלו. אף על פי שהמקצוע מלווה תמיד בחרדה מה יהיה הפרויקט הבא והאם הוא יצליח, הוא שמח על הבחירה לעבוד בתחום. "כל החברים שלי מ־8200 הם היום מיליונרים, יש לי חברים בכירים בצ'ק פוינט, בגוגל, עורכי דין תותחים – רק אני הלכתי ללמוד קולנוע, ואני לא מצטער לרגע. כיף לי ומעניין לי".
עד כמה מעסיק אותך החשש מביקורת לא טובה?
"יש חרדה מהשאלה איך דברים יתקבלו. במקרה של 'טהרן' הראינו את הסדרה לגופים אמריקניים וקיבלנו פרגון יפה, באמריקה יודעים להגיד 'אהבתי את זה', זה משהו שפחות קיים בישראל. אנשים לא מפרגנים. זה חלק מהקושי מהחיים כאמן. אם כותבים על יצירה שלי ביקורת לא טובה, אני לא קורא. גם ככה קשה לעשות סרטים. יש מי שקורא בשבילי ואומר 'עזוב, אל תקרא את זה'. אי אפשר לקלוע לטעם של כולם. קחי למשל את 'המדרשה' – בוועדת המדרוג של הארץ היינו בדירוג הכי נמוך, ובסוף היא נמכרה לנטפליקס וראו אותה מיליונים בעולם. זו הצלחה או לא?"
על הפרויקט הבא הוא עדיין לא סגור, אבל די ברור לו שהוא יעסוק בהיסטוריה היהודית. "אין עם עם כזו היסטוריה מעניינת ועם כזה ארסנל דמויות עשיר, מהרמב"ם ועד שפינוזה ואיינשטיין. בגדול יש לי שלושה חלומות: עונות נוספות ל'טהרן', קניתי גם זכויות על ספר שעוסק בחסיד אומות עולם, ואני גם חולם לעשות סדרה על הרצל. משהו קליל והומוריסטי. אחרי הכול, רק פנטזיונר משוגע יכול היה להגות דבר כזה".
